יום שלישי, 19 במרץ 2024

דירוג אשראי של לווים והבעייה האתית

 

על profiling של מגישי בקשה להלוואת משכנתא

כשאתם מגישים בקשה להלוואת משכנתא, על המלווה לקבל שתי החלטות:

(1 אם להעמיד לכם את ההלוואה שביקשתם

2) באיזה מחיר (=שיעור ריבית) להעמיד אותה

אם הלווה החליט להעמיד לכם את ההלוואה שביקשתם, המחיר (ריבית) שהוא יקבע להלוואה אמור לשקף שני רכיבים נפרדים: האחד – את מחיר השוק של הכסף, לרבות כיסוי העלות תפעולית של ביצוע ההלוואה ושל ניהולה בעתיד; השני – את פרמיית הסיכון של ההלוואה. בעוד שהרכיב הראשון הוא כללי וזהה לכל ההלוואות (בהינתן תקופת ההלוואה) – הרכיב השני הוא ספציפי לעיסקה: הסיכון שהמלווה לא יקבל את מלוא כספו בחזרה משתנה מעיסקה לעיסקה ותלוי במאפייני הסיכון שלה. לכן פרמיית הסיכון שונה מעיסקה לעיסקה, ושני לווים שיגישו בקשה (באותו יום ולאותו סכום הלוואה) עלולים למצוא שהריבית שנקבעה לכל אחד מהם שונה.

מה גורם להבדל בגובה הסיכון בין הלוואות? התשובה היא הבדלים במאפייני הסיכון שלהן. המאפיינים הנפוצים הם היחס שבין נטל התשלום החודשי לבין הכנסותיו של הלווה, שיעור המימון (היחס שבין גודל ההלוואה לערך הנכס הנרכש ומשמש לה כבטוחה), ופרופיל הסיכון האישי של הלווה. המטרה של המלווה היא להעריך מראש את סיכון האשראי הכרוך בכל הלוואה מבוקשת ולתרגם אותו לפרמיית סיכון שנתית (%) שתושת על הלווה. אנו נדרשים, אפוא, לבנות אלגוריתם שיתרגם את מאפייני הסיכון של ההלוואה המבוקשת לגודל יחיד, מבוטא באחוזים, שנוכל להוסיפו לריבית על ההלוואה. כיצד נקבע את האלגוריתם? מיהם המשתנים (מאפייני הסיכון) שכלולים בו, ומהי מידת הסיכון שהם משקפים?

ככלל, אנחנו יכולים לקבוע קריטריונים בהסתמך על מה שנראה בעינינו כ"שכל ישר" (Common Sense), או, לחילופין, לבנות אלגוריתם המתבסס על כושר ניבוי סטטיסטי של חדלות-פירעון. אלו שתי גישות שונות לחלוטין: בראשונה, אנחנו קובעים כללים המשקפים תפיסות ערכיות המקובלות עלינו (לדוגמא: הלווה הוא בעל הכנסה כלכלית יציבה, הלווה הוא בעל היסטוריית אשראי חיובית, נטל התשלום השוטף שיחול על הלווה בשל ההלוואה לא יעלה על אחוז מסוים מהכנסתו, ועוד); בשנייה, אנחנו משאירים את קביעת האלגוריתם בידי הניתוח הסטטיסטי: המשתנים שנכנסים בחישוב פרמיית הסיכון ומשקלם היחסי ייקבעו חישובית, במודל שמנבא בצורה הטובה ביותר (אמפירית) את תופעת חדלות-הפירעון.

התוצר של שתי גישות חליפיות אלו הוא שונה. הגישה הראשונה נשענת בדרך-כלל על קריטריונים קשיחים, נהלים, תנאי-סף וסמכויות אשראי היררכיות המאפשרות גמישות בהינתן אישור של רמה ניהולית גבוהה יותר (מנהל בכיר, ועדת אשראי וכו'), והתוצר שלה הוא בעיקר ההחלטה אם להעמיד את האשראי המבוקש. הגישה השנייה יכולה להיות גמישה יותר (היא מתרגמת סיכון לערך מספרי ולכן איננה ממוקדת בשאלה אם להעמיד את האשראי אלא בשאלה של תימחור הסיכון), והיא יעילה יותר תפעולית.

היסטורית, עד לשנת 1990 הבנקים למשכנתאות בישראל העמידו הלוואות לדיור בעיקר מכספי המדינה. מטרת המדינה לא הייתה להפיק רווח מימוני מהאשראי אלא לסייע לקבוצות אוכלוסייה מסוימות ("זכאים" - חסרי דיור, לרבות עולים חדשים וזוגות צעירים, ומשפרי דיור על רקע של תנאי דיור צפופים) להגיע לדיור מתאים לצרכיהם בבעלות עצמית. זה אומר שהקריטריונים למתן אשראי לא התייחסו לסיכון האשראי אלא התמקדו במידת ההזדקקות של הפונים לסיוע ממשלתי. התפתחות המשכנתאות הפרטיות בתחילת שנות ה-90' יצרה שינוי חשוב: היא חייבה את הבנקים לפתח מערכות (פרטיות) להערכת סיכוני אשראי. זה התחיל במערכות 'מבוססות-שכל-ישר' (קריטריונים קשיחים, תנאי-סף, סמכויות אשראי היררכיות), ובהמשך פותחו בבנקים מערכות ממוחשבות מבוססות-אלגוריתם. כיום יש לכל בנק מערכת פרטית להערכת סיכון אשראי. במקביל, יש לבנקים 'שאריות ארכיאולוגיות' של תנאי-סף, נהלים פנימיים ומידרג היררכי של סמכויות אישור.

הדילמה האתית:  המרחב הצר שבין profiling לבין אפליה

כשבנק מבסס את הערכת הסיכון שלו על מודל סטטיסטי פרטי (אלגוריתם) שבבעלותו עלולות להיווצר בעיות שנוגעות למישור האתי. ייתכן, לדוגמא, שבין המשתנים שקובעים את פרמיית הסיכון במודל של הבנק יש כאלו שנוגעים לצבע העור של הלווה, לעדה שאליה הוא שייך, להשתייכות הדתית שלו, לרמת ההשכלה שלו, למצבו המשפחתי, ליישוב בו הוא מתגורר, למצבו הבריאותי, ועוד. זה אולי נראה סביר למעריך הסיכונים להשתמש בכל פיסת מידע על הלקוח כדי לשפר את מידת הדיוק של הניבוי הסטטיסטי של המודל, אבל זה איננו כך מנקודת מבט חברתית: המכשיר שמשמש את הבנק לקבוע את פרמיית הסיכון עלול לשמש מכשיר לסימון ואפליה שיטתיים של קבוצות אוכלוסייה. כך, ייתכן שעולים חדשים יצטרכו לשלם ריבית גבוהה יותר מתושבים ותיקים, ערבים מיהודים, להט"בים מ'סטרייטים', בעלי השכלה אקדמית מבעלי השכלה אחרת, יוצאי מרוקו מיוצאי מרכז אירופה, זקנים מצעירים, וכן הלאה. לכן, על-אף שהשימוש באלגוריתם נראה כהישענות תמימה על מכשיר אובייקטיבי שמשמש את הבנק לדירוג ספציפי של סיכוני אשראי – הוא עלול לפגוע בזכויות הבסיסיות של הפרט, "לסמן" קבוצות אוכלוסייה ובכך אולי להפלות אותן לרעה. לכן, גופים שעניינם שמירה על זכויות הפרט צריכים לנטר את השימוש הבנקאי באלגוריתמים כדי להבטיח שהוא לא יפגע שיטתית בזכויות של מבקשי הלוואה.

הבעיה האתית הזו הטרידה לאורך השנים את המחוקק האמריקני (המודלים הראשונים לדירוג לווים פותחו, למיטב ידיעתי, בארה"ב). ההתנגחות המתמדת בין צרכי המלווים להעריך פרופיל סיכון של הלווים לבין המאמץ לשמור על זכויות הפרט ולמנוע תופעה גורפת של אפליה כלפי קבוצות אוכלוסייה (Redlining) הביאה לתוצאות חשובות: האלגוריתם האמריקני איננו מתייחס למאפיינים אישיים של הלווה אלא אך ורק לנתונים על התנהגותו הפיננסית בעבר (Credit History). כתוצאה מהערכת פרופיל הסיכון של הלווה האלגוריתם מספק לו ציון כמותי (Credit Score), וציון זה "שקוף" ללווה לפי חוק.

בניגוד לניסיון האמריקני, נושא דירוג הלווים הוא עדיין נושא "צעיר" בישראל. משום כך אנו פוגשים בישראל שימוש במודלים פרטיים שאינם "שקופים" (מגיש הבקשה איננו יודע את דירוג האשראי שקיבל), וחופש פעולה למלווים להשתמש גם במשתנים שעלולים "לסמן" קבוצות אוכלוסייה שלמות ובכך להפלות אותן לרעה לעומת קבוצות אוכלוסייה אחרות. עדיף היה לכולנו לקצר את "עקום הלמידה" על-ידי יישום כמה תובנות אמריקניות ולחסוך מעצמנו את הדרך הארוכה של עתירות לבג"צ (לדוגמא - נגד המפקח על הבנקים) על כך שהמלווים משתמשים במודלים שפוגעים בזכויות הפרט וגורמים בכך אולי עוול לקבוצות אוכלוסייה שלמות.

הדילמה האתית מתחדדת נוכח האפשרות הסבירה שמודלים (אלגוריתמים) סטטיסטיים של הערכות סיכון (ובפרט דירוג לווים) יוחלפו בעתיד הקרוב במודלים מונחי בינה מלאכותית (AI). בעוד שבפיתוח מודלים סטטיסטיים עכשוויים החוקרים הם שקבעו את סט המשתנים שישמשו את האלגוריתם בחישוב ההסתברות לחדלות-פירעון – אפשר לחשוב על מודלים מונחי בינה מלאכותית שיעשו שימוש במערכות נתונים נרחבות ביותר לצורך ניבוי, לרבות אינפורמציה שמקורה ברשתות החברתיות. רמת הדיוק של האלגוריתמים תהיה בוודאי גבוהה משמעותית והיא תאפשר כנראה להקטין את פרמיית הסיכון של הלווה, אבל בדרך תירמס זכותו של הלווה לפרטיות והיכולת להבטיח שהשימוש באלגוריתם איננו גורם לאפליה של קבוצות אוכלוסייה.

יום רביעי, 6 במרץ 2024

על התאמת השירות בצה"ל לצרכי הביטחון של ישראל - מחשבות פרטיות

 

המודל ההיסטורי של צה"ל איננו עונה עוד על הצרכים הביטחוניים של ישראל. המודל נולד כדי לענות על הצורך להתגונן מפני מתקפה של צבאות סדירים גדולים. כדי להעמיד ביום פקודה צבא גדול שמסוגל לענות על איום התקפי ומצד שני לא לפגוע בהתנהלות המשק הכלכלי - נולד המודל המוכר לנו: צבא העם, המבוסס על חלק גדול מהאוכלוסייה ומתגייס רק בעת מלחמה (צבא המילואים), וגרעין קטן, סדיר (משרתי חובה וקבע), שעוסק בפעילות ביטחונית שוטפת ובהכשרה מקצועית של הצבא כולו. זהו מבנה שאיננו קיים ברוב הדמוקרטיות המערביות, שם נהוג לרוב צבא-קבע מקצועי. מאחר שעיקר כוחו של צה"ל נשען על גיוס מילואים, ומאחר שגיוס מילואים מתמשך הוא בעל השפעה קשה על המשק – צה"ל אימץ לעצמו אסטרטגיה שעיקרה הכרעה מהירה של צבאות האויב בדרך של התקפה. לכן, למרות שהוא נקרא "צבא הגנה לישראל" - הוא איננו בנוי ואיננו מתכוונן למלחמת הגנה ארוכה אלא שואף להכריע עימותים צבאיים בדרך של הכרעה מהירה, התקפית.

מודל זה התמודד בהצלחה עם צרכי הביטחון של ישראל במלחמות השונות ובין המלחמות. הוא איננו מתאים עוד למלחמה שבה אנו מצויים כיום, של מערכה צבאית מתארכת, כזו המתנהלת מול צבאות לא סדירים שלא ניתן להכריעם בתמרון חד-פעמי. ואמנם, במערכה המוגבלת שבה אנו מצויים מאז אוקטובר האחרון (מוגבלת, כי מדובר בינתיים בלחימה מלאה רק מול החמאס וברצועת עזה) צה"ל כבר מיצה את כוחו והתיש את מערך המילואים שלו תוך שהמשק האזרחי סופג פגיעה משמעותית בשל גיוס נרחב של מועסקים. מערכה זו, אם תימשך עוד חודשים ואם תתרחב לגבול הצפון ולשטחי יהודה ושומרון, תתקשה להתבסס על צבא המילואים, בוודאי זה הקיים: הנטל עליהם כבד מידי. המערכה תדרוש הגדלה משמעותית של היקף כוח-האדם. זה אומר שנצטרך להגדיל במקביל גם את הצבא הסדיר (חובה וקבע) וגם את צבא המילואים.

הגדלת הצבא הסדיר (חובה) יכולה להתבסס על ניצול של ארבעה מקורות כוח-אדם: 1) התייעלות רוחבית מסיבית שתשחרר כוח-אדם עורפי לטובת עיבוי היחידות הלוחמות. המטרה צריכה להיות לשפר מבנית (כלומר: לא במהלך ארעי) את היחס שבין מספר הלוחמים בצבא לבין מספרם של הלא-לוחמים; 2) שילוב נרחב יותר של נשים בתפקידים המקצועיים השונים בצבא, לרבות תפקידי לחימה; 3) שילוב אמיתי (ולא בתפקידים שוליים או באספקת שירותי-דת) של בני המגזר החרדי בצה"ל על בסיס החלה מלאה של חוק שירות הביטחון על האוכלוסייה החרדית; 4) שילוב המגזר הערבי בזרועות השונות של מערכת הביטחון (ולא רק בצה"ל).

הגדלת הצבא הסדיר (קבע) צריכה להתבסס על הגדלה ניכרת של מספר המסגרות המתמרנות (אוגדות, חטיבות וכו') לאחר שנים ארוכות של הקטנתן, ועל הגדלה מתבקשת של מספר המשרתים בקבע. הארכת תקופת השירות בקבע (גיל הפרישה) יכולה לסייע בכך.

הגדלת צבא המילואים יכולה להיעשות על-ידי הארכת טווח הגילים לשירות המילואים. לא מדובר בהכרח בהארכת תקופת השירות של חיילי מילואים במסגרת היחידות הקרביות אלא ביצירת מסלול המשך ללוחמים ותיקים: הפרדה בין קבוצות-גיל של משרתי המילואים והקצאת לוחמים מבוגרים ליחידות שתפקידן להתמודד עם הצרכים של ניהול העורף בעת מלחמה. המניע לשינוי זה מקורו הן בהכרה בצרכי כוח-האדם והן בהבנה שבמצבי חירום אין סיבה לוותר על שירותם של אנשי מילואים מנוסים ביחידות עורפיות.

הצורך להתייעל יחייב אותנו לקצר את שירות החובה הנהוג כיום: יותר מידי כוח-אדם מתבזבז בשירות ארוך של שלוש שנים. שירות החובה דרוש בעיקר להכשרה מקצועית של צבא העם ולמילוי משימות הביטחון השוטף – פרט למקצועות ולמסלולי הכשרה מיוחדים אין צורך שהוא יימשך שלוש שנים. כדי לדחוף את צה"ל להתייעל צריך להחצין את בזבוז כוח-האדם: לבטל את השיטה הנוכחית של שירות חובה בשכר זעום ולהנהיג שכר (אחיד) בסדר גודל שיושפע מהשכר הממוצע במשק. השתת עלות כלכלית ריאלית של כוח אדם על צה"ל תחשוף את הממדים האמיתיים של הוצאות הביטחון ותביא את צה"ל לתכנן אחרת את הקצאת המשאבים ולהשקיע מאמצים אמיתיים להתייעלות ולחיסכון בכוח-אדם, מה שיאפשר קיצור משמעותי (לא מדובר בחודשים בודדים) של שירות החובה. מקצועות צבאיים ומסלולי פיקוד המחייבים הכשרה ארוכה ושקוראים אולי לשירות ארוך כדי לנצל את ההשקעה האנושית - ידרשו מצה"ל להעביר חלק מחיילי החובה כיום למסלולים של צבא-קבע.

ונקודה אחרונה: מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו נושא נשק ואיננו מוכשר להתגונן מפני התקפת טרור. דוגמאות למצבים כאלו של חוסר-אונים נתגלו בעבר הרחוק (חיילי המודיעין במוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, 'פרשת קו 300'), ומשום מה הן חזרו על עצמן במלחמה הנוכחית בבסיסי וביישובי הנגב המערבי, שם חיילים ואזרחים חסרי-ישע הותקפו בידי מחבלי החמאס ואזרחים מרצועת עזה. המטרה צריכה להיות לפתח כושר התגוננות בסיסי בקרב חיילי העורף, חיילי המפקדות, חיילים המשרתים בתפקידים לא קרביים וכלל האזרחים. אנו מדינה מוקפת אויבים, ולא רק על הגבולות המדיניים: רוב האוכלוסייה בישראל (ולא רק "כיתות הכוננות") צריך להיות חמוש ובעל יכולת להתגונן, בוודאי כשמדובר בהתקפת טרור על העורף. אילו זה היה המצב ביישובי הנגב המערבי ב-7/10 היינו מצויים כיום במצב לאומי שונה.

יום רביעי, 28 בפברואר 2024

על פרשת דרכים?

 

לפי הדיווח היום (28.2) בעיתון "הארץ", הנשיא ביידן הזהיר כי ישראל מסתכנת באובדן התמיכה משאר העולם בגלל ההרג המופרז בעזה. נתניהו, כך לפי העיתון, הגיב לדברים וטען שלפי סקר של חברת הווארד-האריס 82% מהציבור האמריקני תומך בישראל. האזהרה והתגובה הן חשובות.

פעולות צה"ל ברצועת עזה מאז אוקטובר האחרון נושאות אופי של פעולות-נקם. קשה לחשוב על מניע אחר להרג נרחב כזה ולהרס טוטאלי שכזה לולא ההתקפה הרצחנית של החמאס על ישובי הנגב המערבי ששיחררה אותנו לכאורה מפרופורציות. אנחנו מתקרבים להרג של 2% מהאוכלוסייה העזתית, ועולה שאלה עד כמה המרחבים האורבנים שנהרסו יכולים בכלל להשתקם בתוך שנה-שנתיים. אז אולי הזעם הישראלי מובן, אבל ההתמכרות הנמשכת לו איננה מובנת. יותר מידי בלתי-מעורבים נהרגים. ואנחנו נוטים להתעלם מהעובדה שמדובר בשכנים ובאוכלוסייה שגם בעתיד תמשיך לחלוק איתנו את הארץ. אנחנו צריכים למצוא פתרון שיש בו מבט אל העתיד - לא להמשיך בהרג המונע על-ידי תחושות זעם ושמחבל בסיכוי למצוא בעתיד ארוכה למחלה המקוללת של תושבי האזור. גם אם כל פיצוץ של בית מוצדק (צבאית) כשלעצמו - אנחנו בגדול לא בדרך למזרח תיכון טוב יותר. ולכן אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם עשינו (שוב: בגדול, לא בכל מקרה לגופו) הכל כדי לקדם פתרון של שלום ושגשוג לכלל תושבי האזור. כנראה שלא. כנראה שהתמכרנו לזעם ולנרטיב שלנו. כנראה שאנחנו מתעקשים על עקרונות שמבטיחים שהעימות בין ישראל לפלסטינים יימשך עד שהם ייכנעו לדרישות שלנו. על אפשרות למוצא מהמילכוד הזה מדבר הנשיא ביידן. הוא דואג לנו.

הטענה של נתניהו בעייתית. לפיה, הנשיא ביידן איננו משקף בכלל את דעת עמו. נתניהו, דמוקרט אמיתי, הוא האיש שיודע להתביית על מה שחושב הציבור האמריקני. נתניהו איננו זקוק לבית הלבן - הוא מצא דרך לעקוף את הממשל: דמוקרטיה ישירה המתבססת על רצון העם האמריקני, סקרי דעת קהל. מעניין אם 82% מהציבור האמריקני עומד מאחורי רכבת אווירית של 240 טיסות של מטוסי מטען עם ציוד לחימה שהופעלה לאחר הטבח, 20 ספינות מטען שהגיעו לנמלי ישראל, שתי נושאות מטוסים גרעיניות שמוקמו באזורנו נוכח האיום האיראני, השייטת שנלחמת בים סוף כדי להגן על ישראל מפני התקפות הטילים החות'ים וחיל משלוח רב-לאומי שהתמקם בקפריסין ובטורקיה לטובת שמירה שהעימות שבו מעורבת ישראל לא יגלוש חלילה לאזורי. החשש שלי הוא שהנשיא ביידן הוא הסמן הקיצוני בשמירה על שלומה וביטחונה של ישראל, שבלעדיו העמדה האמריקנית תשקף את ההתנגדות לישראל שאנו רואים בהפגנות המתקיימות ברחובות אמריקה. הנשיא ביידן פועל לטובתנו תוך שהוא מסכן את סיכוייו להיבחר שנית.

על המלחמה הזו להסתיים. אין לנו יותר הישגים שניתן להשיג בהמשך המערכה. מצד שני, יש לנו הזדמנות היסטורית להגיע להסדר אזורי עם מדינות ערב המתונות תחת מטריה אמריקנית-אירופית. המשך צלצול החרבות הוא מוטעה: כוחנו הצבאי כבר הותש במלחמה הארוכה. מחסני התחמושת התרוקנו. כוחות המילואים לא ישובו להתגייס בהתלהבות לאחר מסע המלחמה הארוך. שערוריית אי-השיוויון בנשיאה בנטל כבר גלויה לכל, היא איננה פתירה פוליטית בטווח הרלוונטי והיא לא תיתן מנוח. לאחר צמצום מסיבי של הכוחות, המלחמה בעזה מתנהלת כיום בהתבסס בעיקר על כוחות סדירים מיוחדים כדי (כנראה) לחסוך באבדות: רוב הצבא כבר איננו משתתף בה. האפשרות שהמלחמה תתרחב לגבול הצפוני כבר איננה יכולה להיתפס כהזדמנות שיש לנצל  - היא תביא לנזקים כבדים לישראל ולמדינות המערב. אם בכלל, היא נותרה אולי כחלום הרטוב של הציר האחר: זה של איראן, רוסיה, סין וצפון קוריאה. אז למה לאיים כל הזמן? זה מגוחך.

יש אפשרות שהעולם מתקרב מחדש לעימות צבאי בין-גושי. החזית החשובה של ציר מדינות המערב איננה במזרח התיכון אלא באסיה (טייוואן) ובאוקראינה (מזרח אירופה). משטרים טוטאליטריים מתעצמים צבאית ומתחמשים ומחזקים את הקשרים הצבאיים שביניהם. כך, רוסיה משתמשת במלחמתה באוקראינה בנשק שמסופק לה על-ידי איראן ותחמושת מצפון-קוריאה. רוב המדינות הללו הן בעלות יכולות גרעיניות. המשך המלחמה במזה"ת הוא אינטרס של הציר הטוטאליטרי - לא של ארה"ב ומדינות אירופה. ובינתיים, תעשיית הנשק המערבית מתקשה להתמודד עם צרכי ההתעצמות האירופיים והמשך המלחמה במזה"ת מהווה עבורה נטל צבאי מיותר והסחת-דעת. לכן מדאיגה כל-כך ההתעקשות של ישראל על "ניצחון מלא": זה איננו ניצחון שלנו אלא רק של נתניהו וקבוצה לאומנית שחברה לקואליציה שלו ומבטיחה את המשך שלטונו. אנחנו היינו צריכים לחתור להסכם אזורי לפי התוכנית הסעודית-אמריקנית, להסכים לוויתורים טריטוריאליים הכרחיים לטובת הכללת הפלסטינים בהסדר המדיני, להשיב את חטופינו ומתינו, ולשקוד על הבטחת ביטחוננו במסגרת ההסדר המדיני. אין לישראל סיכוי לשרוד בעולם הבינגושי המתהווה אלא אם תצטרף לגוש המערבי בהסכמי הגנה. ואם הנשיא ביידן מתקשה לקבל הסכמה של נתניהו - אולי גם הוא ייתלה בסקרי דעת קהל ישראליים המלמדים על-כך ש-82% מהציבור בישראל תומך ביוזמה האמריקנית-סעודית ויעקוף את נתניהו בסוג של דמוקרטיה ישירה?

יום חמישי, 15 בפברואר 2024

שלוש הערות לגבי המצב

 

על ישראל והפלסטינים

ההתקפה שביצע החמאס על ישובי מערב הנגב איננה רק פרק נוסף בסכסוך המתמשך לבלי-סוף שבין ישראל לפלסטינים. יש בהתקפה הזו וברצחנותה המבעיתה מסר סמלי, דרמטי, שאני מציע להפנים: הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו סכסוך טריטוריאלי, כזה שניתן לפתור על-ידי פשרות, על-ידי תיקוני גבול פרי משא-ומתן פרטני בין משלחות דיפלומטיות סביב שולחנות - זהו סכסוך כולל, טוטאלי. ישראל, מאמינה בפתרון חלוקתי לסוגיה של "שניים אוחזין בטלית", כבר נסוגה בעבר משטחים: ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובלבנון. בדיעבד, הנסיגות הללו לא קרבו אותנו להסדר מדיני יציב עם הפלסטינים. נסיגות כנראה גם לא תצלחנה בעתיד לפתור את הבעייה היסודית ולהביא לסיום הסכסוך. מדובר בשנאה תהומית, כזו המונחלת מדור לדור דרך מערכות החינוך (אגב: בשני הצדדים), כזו הגולשת למלחמת-דת מסוכנת וחסרת-תוחלת (שוב: בשני הצדדים). ממצלמות ה-Go-Pro של מחבלי הנוח'בה שנכנסו לישובי העוטף בבוקר ה-7.10 עולות קריאות העידוד העצמי הבלתי-פוסקות "אללה הוא אכבר" - זוהי אקסטאזה דתית, רצחנית, כזו שאיננה מאפשרת פשרות ולא יחס אנושי לאויב, כולל נשים וילדים. גם הימין המתנחלי הישראלי מגלה סימנים מובהקים של קנאות דתית הולכת ומתגברת. זו שנאה שמאיימת לשטוף את כולנו ולשרוף את יושבי הארץ בעוד שהצופים במחזה הדמים מבחוץ אינם מסוגלים לרדת לסוף האירוע. אני מציע להפנים שבמצב העניינים הנוכחי אין תקווה לפשרה ישראלית-פלסטינית שתושג במגע ישיר בין הצדדים הניצים. לא ייכון פה שלום אירופי אלא אולי לאחר חורבן והרג עצום. 

אני מציע להפנים שאין באמת חזון מדיני לציבור הפלסטיני: לא ערגה לעצמאות מדינית, לא שרטוט טריטוריאלי מוגדר (גבולות) של מדינה פלסטינית עתידית לצד ישראל, ולא כמיהה לעתיד כלכלי וחברתי שונה לציבור הפלסטיני. יש רק עיקרון אחד שיוקד בציבור הפלסטיני מזה למעלה ממאה שנה: שלילת הזכות של הציבור היהודי להגשים את חזונו לבית לאומי בארץ ישראל; התנגדות עיקשת לקיומה של מדינה יהודית בכל מיתאר גיאוגרפי שהוא. הטענה הפלסטינית מתמצה בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, בקידוש האתוס של הפליטים, ובדרישה לשוב למקומות מגוריהם בתוך הקו הירוק. השאלה איננה עצם חלוקת הארץ לשתי מדינות שכנות ולא פער דעות לגבי מיקומו הראוי של קו הגבול בין שתי המדינות. זו אינה שאלה שתיפתר עם נסיגת ישראל לגבולות 1967, כפי שאולי קיווינו: ההתקפה על מערב הנגב נעשתה מתוך חבל ארץ שנמסר בשלמותו לפלסטינים ב-2005. זה גם איננו ויכוח על מיקומה של עיר הבירה הפלסטינית או על חלוקת ירושלים, או על שיבה סמלית של האוכלוסייה הפלסטינית (כנראה כ-50 אלף איש) לבתיהם בתוך המדינה היהודית: זוהי מלחמה טוטאלית נגד עצם הקיום של מדינה יהודית. ולכן הסירוב ההיסטורי לחתום על הסכם עם ישראל הוא עקרוני ולא נובע מתוואי הגבול בשרטוטי המפות. אפילו תוכנית החלוקה המופרכת שאימץ האו"מ ב-1947 וששימשה בסיס להכרזת העצמאות הישראלית איננה מספקת את הציבור הפלסטיני. למעשה, מעולם לא סיימנו את מלחמת האזרחים שפתחה את מלחמת העצמאות יום לאחר החלטת האו"מ על תוכנית החלוקה, זו שפרצה מול הפלסטינים (בניגוד למלחמה נגד מדינות ערב העצמאיות) - אנחנו רק מתקדמים מ"סיבוב" ל"סיבוב" באותה מלחמת מאה השנים. והפלסטינים לא יוותרו לעולם על שאיפתם להכחיד את ישראל: אם בעלי-בריתם הקודמים (מצריים, ירדן, ה"מפרציות") נטשו אותם וכרתו הסכמים מדיניים עם ישראל - הם יחפשו לעצמם בעלי-ברית חדשים. אלה יהיו אירן, או רוסיה, או אולי סין. חזון השמדתה של ישראל הוא כל-כך דומיננטי שהוא גורם לוויתור של הציבור הפלסטיני על כל יעד אחר, כלכלי או חברתי או מדיני: כל המשאבים הושקעו לאורך השנים רק בהכנות למלחמה - לא בבניית מוסדות אזרחיים ולא בהשקעות כלכליות אזרחיות.

מה אפשר לעשות? ראשית, מדינת ישראל חייבת להיפרד סופית מהפלסטינים. הפרידה הכרחית לא בגלל עניין שלנו בהגשמת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים ולא משיקולים של מוסר, אלא כי שליטה בעם אחר איננה מתיישבת עם החזון הציוני של הקמת בית לאומי לעם היהודי. הפתרון שיימצא חייב להבטיח את ביטחונה של ישראל - לא להתבסס עוד על הרתעה והתרעה. לקחים בהקשר זה ניתן להפיק מכשלונות קודמים: הנסיגה מלבנון, שהותירה מדינה קורסת להשתלטות של אויבי ישראל ולהפיכתה לכן-שיגור של מערך אדיר של טילים המכוונים למרכזי ישראל למרות חתימה חגיגית על הסכמים בינלאומיים (החלטה 1701 של האו"מ) ונוכחות קבועה של כוחות או"מ בדרום לבנון, וההתנתקות מרצועת עזה, שפינתה לארגוני טרור רצחניים שטח היערכות צמוד לגבולה של ישראל לצורך התקפה יזומה עליה. נצטרך הפעם למצוא פתרון שונה, שיתבסס על מנגנונים אפקטיביים להבטחת שלומה של ישראל, על בעלי ברית בינלאומיים ועל הסכמים אזוריים - לא על הסכמים בילטרליים עם הפלסטינים.

על הפתרון המדיני

ישנה כיום הזדמנות היסטורית לנצל את המצב הגיאופוליטי במזה"ת לשינוי יסודי של מצבה האסטרטגי של ישראל. ההתחזקות הצבאית האיראנית ומהלך ההתגרענות הפומבי שלה יצרו גוש אנטי-איראני בהובלת ערב הסעודית ומצריים שרואה בישראל בת-ברית אסטרטגית פוטנציאלית. ציר זה, מחוזק על-ידי מדינות נוספות באזור כמו מרוקו, ירדן ומדינות המפרץ, הוא הבסיס לתוכנית האמריקנית הנוכחית ליצירת ברית הגנה אזורית לקראת האפשרות של התחזקות נוכחותה של סין במרחב. ההזדמנות ההיסטורית של ישראל היא להצטרף לברית זו ולשנות את המציאות הגיאופוליטית (הכוונה בעיקר לשינוי ביטחוני - לאו דווקא לשיתופי-פעולה כלכליים). התנאי הערבי ליצירת ההסכם האזורי הוא פתרון הבעייה הפלסטינית בדרך של היפרדות ויצירת אופק מדיני לפלסטינים. התמורה המוצעת לישראל היא סיום הסכסוך הערבי-ישראלי ויצירת מערכת מלאה של שיתוף כלכלי-מדיני. היפרדות מהפלסטינים (ולא בהכרח הכרזה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית) אמורה לאפשר למדינה הפלסטינית לעבור לשלב ארוך של שיקום כלכלי בהתבסס על מימון סעודי וקטארי ועל השקעות כלכליות ממדינות האזור ומהמערב. הדרישה הערבית להיפרדות ישראלית מהפלסטינים איננה נובעת מאהדה לפלסטינים או משיקולים מוסריים אלא מההכרה שבהעדר אופק מדיני וכלכלי חיובי תימשך הנוכחות והשליטה של גורמי טרור מסוכנים ופנאטיים באוכלוסייה הפלסטינית, גורמים המאיימים גם על יציבות המשטרים של מדינות האזור האחרות. התהליך יביא לשינוי גיאופוליטי מקיף במזה"ת, לרבות שיתופי פעולה צבאיים וכלכליים שיזניקו את כלל מדינות האזור. את בעיות הביטחון השוטף של ישראל ניתן לקדם על-ידי דאגה ספציפית לפירוז המדינה הפלסטינית, ואולי גם על-ידי שיתופי פעולה צבאיים בינלאומיים בנוכחות ובשיטור בשטחים הפלסטיניים. מעבר לכך, ברית הגנה תאפשר לנטרל גם את האיום על ישראל מצפון על ידי אירגוני הפרוקסי של איראן.

המכשול בדרכה של ישראל להיפרדות מהפלסטינים איננו כ"כ ביטחוני אלא בעיקר פוליטי. בעשורים האחרונים התחזקה בישראל החזית הימנית, זו הכופרת בצורך להיפרד מהפלסטינים, והיא נשענת כיום במידה רבה על אלמנטים דתיים ואף קנאיים. האידיאולוגיה הניצית של אלמנטים אלו איננה מונעת על-ידי שיקולים ביטחוניים אלא על-ידי הכרה ב"זכות היסטורית" שהעניק כביכול האל לעם היהודי - בעלות מוחלטת ובלעדית על כל שטחי ארץ ישראל. יש בכך סימטריה למה שקורה לאורך השנים בקרב הציבור הפלסטיני - ראייה מתחזקת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כנושא דתי ולא כסכסוך טריטוריאלי. הכרעה פוליטית של ישראל להיאות להיפרד משטחים במסגרת הסדר אזורי מחייבת לכן התגברות דמוקרטית-פוליטית על החזית הימנית. בגלל המגמות הדמוגרפיות ההיסטוריות בישראל, המגבירות לאורך זמן את כוחו של הציבור הדתי  - המאבק הזה נעשה כנגד השעון.

על דמותה של החברה הישראלית

מורשתה העיקרית של ממשלת הימין-על-מלא שמכהנת בישראל מאז סוף 2022 היא הבהרת סוגיות היסוד של מדינת ישראל. תיאורטית, הכל היה ידוע גם קודם, אבל הערפל שיצר הסטטוס-קוו הפנימי בישראל מיסך את המציאות. ניתן היה בקלות לטעות ולחשוב שדמוקרטיה מוחלשת יכולה להיות מצב יציב, ושפשרה פוליטית היא בהכרח "הרע במיעוטו" ודרך חיים נסבלת, ממש כמו "ניהול הסכסוך" מול אויבי ישראל. עליית הממשלה הקיצונית הזו והאגרסיביות שבה היא פעלה (ההסכם הקואליציוני, הנהגת "רפורמת המשילות" והניסיון לחסל את הצמרת המקצועית במגזר הציבורי בשם "משילות") גרמו להתפכחות כללית ולהתעוררות מחאה המונית. ההתקפה הרצחנית של החמאס על ישובי הנגב המערבי והריק המוחלט שהפגינה הממשלה נוכח הצורך במנהיגות וניהול המלחמה חתמו את האירוע כולו: המנהיגות הפוליטית איננה מתפקדת, והיא עסוקה רק בהחרבת המבנה הדמוקרטי של ישראל כדי לאפשר לה להישאר בשלטון ולפעול כראות-עיניה וללא הגבלת כוחה. אסור לנו שזה יקרה. נדרשת החלטיות ונחישות לגבי שאלות היסוד של ישראל, ולשם כך נדרשת הליכה מיידית לבחירות דמוקרטיות. 

מהן אותן שאלות יסוד? מדינת ישראל נולדה כתשובה לחזון הציוני להקים בית לאומי לעם היהודי - תשובה חילונית (למרות ה"עיטורים" הדתיים המקשטים את הכרזת העצמאות) לתופעת האנטישמיות ולרדיפת היהודים שנחוותה בתקופת ההשכלה ואחריה ברוב קהילות ישראל. ישראל אמורה להיות מדינת היהודים - לא מדינה יהודית. זה אומר שכל ניסיון לערב את מוסדות הדת במארג המדינה הוא ניסיון פסול ויש להקפיד לקיים הפרדה מלאה של מוסדות הדת מהמדינה. זה אומר שמדינת ישראל אמנם תציע מקלט ליהודים מכל העולם (עד כדי הענקת תושבות), אבל מצד שני לא תהפוך אותם אוטומטית לאזרחים מלאים ללא שעמדו בקריטריונים נאותים (לדוגמה: ביטול חוק השבות והחלפתו בחוקי הגירה). זה אומר שמדינת ישראל תחיל שיוויון מלא על כל אזרחיה ולא תפלה ביניהם בגלל דת (ביטול חוק הלאום). זה אומר שמוסלמים ונוצרים (וגם חסרי-דת ויהודים שלא לפי דעת רבני היהדות האורתודוקסית) יוכלו לראות בישראל את ביתם ולהיות אזרחים שווי-זכויות. זה אומר שמדינת ישראל תשאף להיות חברה צודקת, המציעה לצעיריה שיוויון הזדמנויות וצדק חברתי, ודורשת מהם בתמורה השתתפות מלאה ושיוויונית בנשיאה בנטל. 

עקרונות של חופש ושיוויון הזדמנויות מחייבים לאמץ שיטה כלכלית של תחרות חופשית בשווקים. מדינת ישראל צריכה להבטיח את התחרות על-ידי רגולציה שתמנע ניצול מונופוליסטי מכל סוג, ולקדם את שיוויון ההזדמנויות על-ידי מערכת הוגנת של מיסוי פרוגרסיבי ועל-ידי תמיכה בצבירת ההון האנושי וברווחה של הדור הצעיר. מיסוי פרוגרסיבי בא לשקף את עיקרון הערבות ההדדית של הציבור בישראל ואת השאיפה לדאוג למוחלש בקהילה. התמיכה בצבירת ההון האנושי משמעותה שנושאי החינוך והבריאות ייתפסו כהשקעה (ולא צריכה) ויהיו באחריות הממשלה כדי להבטיח שבני הדור הבא יזכו בהזדמנות הוגנת להשתלב בחיים הכלכליים. הדאגה לרווחה משמעותה לא רק מתן שירותים סוציאליים תומכים ודאגה לביטחון תזונתי אלא גם אחריות של החברה לקיום תנאי מגורים מינימליים לבני הדור הצעיר. תפקידה הכלכלי של הממשלה צריך להצטמצם לניהול מקרו-כלכלי אחראי, לאספקה של שירותים ציבוריים נאותים, ולדאגה לרמת השקעה במשק (תשתיות וענפי משק) שמתיישבת עם צרכי המשק והאוכלוסייה בטווח הארוך. 

ולסיום: המלחמה שפרצה בדרום חשפה שהחברה הישראלית איננה עשויה מיקשה אחת. מצד אחד, נחשף ציבור עצום של אזרחים נאמנים, מתנדבים, תורמים, מחזקים את ידי אלו שנפגעו מהמלחמה והמשבר הכלכלי שבעקבותיה, ומצד שני נחשפה המציאות המכוערת שחלק מהציבור איננו רואה עצמו מחויב לתרום את חלקו לביטחון המדינה ולכלכלתה. מצד אחד - אירגונים אזרחיים שפעלו בהתנדבות ועל חשבונם כדי לחפות על הריק השלטוני ולהפעיל את מנגנוני השלטון המשותקים, ומהצד השני הממשלה והכנסת נחשפו בקלקלתן, חסרות-אונים בניהול המשבר הביטחוני והכלכלי. ובעוד ישראל שבורת-לב ומתחבטת לגבי המשך ניהול המלחמה וההתמודדות עם האסון ועם שאלת החזרת החטופים - חזרו תומכי הקואליציה למאמציהם להרוס את המשטר הדמוקרטי של ישראל תוך חזרה גם לסגנון המפלג, המאשים בעלי דעות פוליטיות אחרות בחוסר נאמנות למדינה. הרושם הכללי שלי הוא שעם נשגב מונהג כיום על-ידי קבוצת אנשים בזויה. זה צריך להחזיר את כולנו למאמץ שבו נמצאנו לפני המלחמה: מאמץ לחזק את המשטר הדמוקרטי בישראל, לחזק את מעמדה של הרשות השופטת ולמנוע את מה שמכונה בשם השיקרי "רפורמת המשילות". המלחמה האחרונה צריכה להוביל אותנו לבחירות דמוקרטיות שבהן נחדד את ההבחנות שלמדנו בשנה האחרונה ונצביע לאורן.

יום ראשון, 4 בפברואר 2024

שאלות נפוצות על רכישת דירה בעיתוי הנוכחי

 

בשבועות האחרונים נשאלתי מספר פעמים אם העיתוי הנוכחי מתאים לרכישת דירה. בכל המקרים הללו מדובר היה ברוכשי דירות למטרת מגורים עצמיים, וההיסוס שלהם נבע מהחשש שהעיתוי הנוכחי איננו אופטימלי: אולי שוק הדירות עומד בפני מיתון מתמשך שיגרום לירידה של מחירי הדירות ועדיף היה לדחות את מועד הרכישה? אולי רמת הריבית כיום גבוהה מידי, ולא כדאי ליטול הלוואות בשיעורי הריבית הנוכחיים אלא לפחות לדחות את מועד העיסקה כדי להמתין לירידתם? ואם בכל זאת מחליטים לרכוש דירה - מהו התמהיל ה"נכון" של הלוואת המשכנתא לאור התחזיות לגבי הריבית והאינפלציה?

הרשימה הנוכחית עוסקת בשלוש שאלות שחזרו על עצמן.

האם העיתוי הנוכחי מתאים לרכישת דירה?

הסתכלו בגרף הבא, המתאר את התפתחותו של מדד מחירי הדירות של הלמ"ס מאז שנת 2000. הנתונים הם חודשיים, והמדד מבוסס על ערכו בינואר 2020.


לאחר תקופה ארוכה של יציבות (כן! בניגוד לתפיסות המקובלות - מחירי דירות לא תמיד עולים…) החלו מחירי הדירות בישראל לעלות. זה קרה לקראת סוף 2007, על רקע ההפחתה המהירה של שיעורי הריבית. וכך, בזמן שבארה"ב התפוצצה 'בועת נדל"ן' ומחירי הבתים התרסקו - בישראל הם החלו לדהור. 

למרות שמדובר בתופעה שנמשכה זמן רב, עליית המחירים לא הייתה הומוגנית אלא התרחשה בכמה גלים בולטים (ראו בהמשך גרף המציג את העלייה השנתית המצטברת, כל חודש לעומת המקביל לו בשנה הקודמת):  הגל הראשון נמשך עד 2012 והגיע בשיאו לקצב התייקרות (שנתי) של כ-20%; הגל השני נמשך כמעט עד לסוף 2017 והיה מתון יותר; הגל השלישי היה מפתיע: הוא היה בעל עוצמה גבוהה (בשיאו - קצב התייקרות של 20%), הוא התרחש על רקע מגפת הקורונה שלא נתפסה על-ידי גורמי השוק כסביבה התומכת בעליית מחירים, הוא היה משותף (מבחינת עיתוי וקצב) לרוב מדינות המערב, והוא נמשך (בישראל) עד לסוף 2022. ההערכה המקובלת היא שמחירי הדירות נעצרו בשל העלאת הריביות ברוב משקי המערב (כולל ישראל). מאז סוף 2022 התהפכה המגמה: הביקוש לרכישת דירות התכווץ, ומחירי הדירות החלו לרדת. עם זאת, הירידות היו (לפחות עד לכתיבת רשימה זו) מתונות ממה שניתן היה לחשוש לאור ההתכווצות הניכרת של הביקושים והמכירות.


האם ניתן לומר משהו על מגמת מחירי הדירות הצפויה בשנים הקרובות? נראה שההאטה בשוק הדיור טרם מיצתה את עצמה וטרם תורגמה במלואה למחירים, אולי כיון שמחירי הדירות מגיבים בדרך כלל בהיסוס ובפיגור לירידת הביקוש. יש לצפות שירידת מחירים - אם תימשך - תגרום לגל מימוש מצד מחזיקי דירות לצרכי השקעה, שעיקר התשואה שציפו לה היה קשור לרווחי-הון (עליית מחירים) ולא לתשואה שוטפת מהשכרה. כך שמדובר בתהליך אינרציאלי, שמאיץ את עצמו. על כך נוספה המלחמה בעזה, שגרמה מיידית הן להקטנת הביקוש לרכישת דירות והן לצמצום הפעילות באתרי הבנייה בגלל ירידה של היצע העובדים בענף. האווירה הכללית בענף היא שצפוי המשך של ירידת מחירי הדירות. לכן התבשרנו באחרונה שיזמים עוצרים את תהליכי הבנייה של פרויקטים שכבר קיבלו היתרי בנייה, מחשש שפגיעה במכירות תגרום להם לבעיות נזילות. באופן טבעי, לכן, מתחדדת השאלה שעומדת בפני רוכשים פוטנציאליים, אם לרכוש דירות בעיתוי הנוכחי או להמתין מעט ולהמר על כך שמחירי הדירות ימשיכו לרדת והם יוכלו לנצל הזדמנויות עדיפות בעתיד.

אסור לשגות באשליות: למרות הרושם ההחלטי שעולה מכותרות התקשורת (ההחלטיות בתקשורת נובעת מהצורך הקבוע לדבר "חזק" כדי להגביר רייטינג), איננו באמת יודעים מה צפוי שיקרה למחירי הדירות בשנה הקרובה. שינויי מגמה התרחשו בעבר תמיד במפתיע, למרות הנטייה של גורמי שוק להסביר בדיעבד כאילו הכל היה צפוי. לכן, ובגלל גודל ההימור, כדאי להיזהר מהיומרה לתזמן את שינויי המגמה. גם אם נדמה לנו שאנחנו "קוראים את המפה" ויודעים לאן השוק פונה - ייתכן שאנחנו טועים, ומחיר הטעות כאן עלול להיות גבוה. בטווח הארוך (עשורים) נראה שישראל תמשיך להצטופף בגלל קצב הילודה המהיר, כך שמן הסתם גם אם נחווה מחזור קצר של ירידה - המגמה הארוכה תהיה של התייקרות הדירות. ייתכן שלרוכשי דירות לצורך השקעה, כאלו המשווים את התשואה על השקעה בדיור לתשואה על השקעה אלטרנטיבית ואולי מתמקדים בתשואות לטווח בינוני, יש היגיון מסויים (ואולי גם כיסים מספיק עמוקים) להמר על עיתוי של נקודות מפנה בשוק. בניגוד להם, לרוכשי דירות לצורך מגורים (חסרי-דיור ומשפרי דיור), כאלו שהתשואה הרלוונטית על השקעתם היא צריכת שירותי דיור - יש פחות היגיון להמר על עיתוי של נקודות המיפנה. הם זקוקים לפתרון דיור, ושאלת העיתוי האופטימלי לרכישה היא פחות מהותית עבורם.

האם כדאי לרכוש דירה במינוף גבוה?

ככלל, מה שנכון לגבי רכישת דירה ללא מינוף פיננסי - נכון אפילו יותר ברכישת דירה עם מינוף. כל עוד התשואה הכוללת על הדירה (השכירות השוטפת + עליית מחיר הדירה) גבוהה משיעור הריבית על הלוואת המשכנתא - העובדה שרכשתם דירה בעזרת הלוואת משכנתא מגדילה את התשואה שיצרה עבורכם רכישת הדירה. דוגמה מספרית פשוטה: בהינתן שהתשואה השנתית השוטפת על דירה בישראל (שכר הדירה) היא 2-3%, ושעליית מחירי הדירות הממוצעת בטווח הארוך (במונחים נומינליים) היא 5% - הלוואת משכנתא בריבית קבועה של 4-5% מבטיחה תשואה גבוהה יותר על ההון העצמי מאשר אילו הגבלתם את עצמכם לרכישה ללא מינוף פיננסי (כלומר: רק בעזרת הון עצמי). אתם מרוויחים גם על חלק ההון העצמי שלכם שהשקעתם בדירה  וגם על השימוש בהלוואה.

אם כך - כמה מינוף רצוי? לדאבוננו, ההחלטה איננה נתונה עוד בלעדית לשיקולכם ולשיקול הבנקים: כעשור חלף מאז שהמפקח על הבנקים קבע תקרה שרירותית לשיעור המימון: 75% לרוכשי דירה ראשונה ו-50% לרוכשי דירה להשקעה. ועדיין, בתוך התחום המותר לתמרון עליכם לשקול את שיעור המינוף שתבחרו בהתייחס לסיכוני נזילות: עליכם לקחת בחשבון אפשרות שהכנסותיכם תיפגענה בעתיד ותתקשו לעמוד בתשלומי המשכנתא השוטפים, ולהבטיח את עצמכם מפני חדלות-פירעון שתגרום לבנק לממש את דירתכם כדי לפרוע את יתרת החוב. המיגבלה העצמית של שיעור המינוף צריכה לכן להיות מבוססת על שיקולים של סיכוני נזילות.

בטווח הקצר-בינוני ישנה כיום בעייה ספציפית נוספת של סיכוני נזילות: אי-הוודאות שיוצרת המלחמה הנוכחית וההתפתחות הכלכלית השלילית שאולי צפויה למשק הישראלי בעקבותיה (ראו רשימות קודמות בבלוג זה). כדאי להתכונן לתרחיש מקרו-כלכלי בעייתי ולהימנע מחשיפה מוגזמת לסיכון נזילות. זה נכון תמיד, ועוד יותר כיום.

כיצד נבחר את תמהיל הלוואת המשכנתא?

זכות גדולה נתגלגלה לידי הלווה הישראלי: הוא איננו חייב לבחור מסלול הלוואה יחיד ("או-או") כמו עמיתו האמריקני. הוא רשאי "להרכיב" לעצמו תמהיל של הלוואות, ואפילו ספציפי (כלומר: לא בחירה בין מספר צירופים קבועים מראש). כך, הוא יכול לבנות את ההלוואה מחלקים השונים זה מזה מבחינת תקופת ההלוואה, מגזר הצמדה (צמוד למדד המחירים לצרכן או לא צמוד), סוג הריבית (ריבית קבועה או ריבית משתנה), ועוד (לדוגמא: הלוואה עם תקופת "גרייס"). חופש הבחירה הזה, שאמור היה להקל על מצוקת הלווה בבואו להחליט - גורם למרבה ההפתעה למבוכה מצידו. הוא נכנע לכן לאמירות השיווקיות של יועצי משכנתאות שקיים לכאורה "תמהיל אופטימלי", וש"תֱמהיל אופטימלי" זה איננו כללי אלא חייב להיות מותאם ספציפית למצבו של כל לווה ולווה. והרי לכם "שטח מחייה" מומצא ליועצי משכנתאות. רוב הפונים אלי באים לענות על השאלה "איזה תמהיל הוא האופטימלי עבורי?". לרוב, אני מאכזב אותם.

בבלוג זה פורסמו כבר מספר רשימות בנושא בחירת התמהיל, ולכן נקצר כאן. ראשית, החשיבות של בחירת תמהיל ספציפי היא מוגבלת: איננו יודעים מה יקרה לשיעורי הריבית ולקצב האינפלציה אפילו כשמדובר בשנה הקרובה, שלא לדבר על מלוא תקופת ההלוואה (20-30 שנה). לכן חשיבות בניית התמהיל היא הגנתית: פיזור סיכונים, לא בחירה באסטרטגיה שתייצר לנו רווח מעורר קינאה והילה של גאונים פיננסיים. שנית, למרות שהלוואת המשכנתא נושאת את הכותרת מקפיאת-הדם "30 שנה" - בפועל אתם מקבלים החלטות לגבי תקופה קצרה משמעותית: עד שתחליטו לשפר דיור, עד שתחליטו למחזר את ההלוואה, או עד שתסלקו חלק מההלוואה (או את כולה) בפירעון מוקדם. צריך להפנים שהלוואת משכנתא ל-30 שנה זו רק כותרת מפחידה שמטרתה לקבוע את לוחות הסילוקין של ההלוואה: תוכלו בכל נקודת זמן לסלק את ההלוואה, ותוכלו למחזר את כולה או את חלקה בכל מועד שתרצו. לכן, כל תמהיל שתבחרו ניתן לשינוי (לא חינם!) אם תגיעו למסקנה שיש ברצונכם לשנותו. תמהיל, הוא בהקשר זה סל של חובות וניתן להתאים אותו במהלך חיי ההלוואה לנסיבות משתנות כמו שאנו משנים סל השקעות.

נקודה חשובה היא ההבחנה - מנקודת מבטו של הלווה - בין הלוואה בריבית משתנה לבין הלוואה בריבית קבועה. הלוואה בריבית משתנה היא הסכם הלוואה ששיעור הריבית בו ("מחיר הכסף") נקבע רק לגבי תקופת זמן קצרה ("תקופת הריבית", בניגוד ל"תקופת ההלוואה"). לכשתסתיים תקופת הריבית - שיעור הריבית בהלוואה ייקבע מחדש לפי תנאי השוק. העיסקה הזו מזכירה חוזי שכירות של דירות מגורים (ולא משרדים וחנויות) שבהם שכר הדירה נקבע מחדש מידי שנה. המשמעות של נטילת הלוואה בריבית משתנה היא שחתמתם על הסכם הלוואה בסכום עצום מבלי לקבוע את מחיר הכסף אלא לתקופה הראשונה. מדוע עשיתם מהלך מופקר זה? כי רציתם לנצל את העובדה שהריבית המשתנה נמוכה משמעותית מהריבית הקבועה ולחסוך לעצמכם תשלומי ריבית בתקופה הראשונה. זהו מהלך לגיטימי, אבל זכרו שריבית קבועה פירושה שאתם מוגנים מפני עלייה עתידית של ריבית השוק: זהו אמצעי עבורכם לגידור סיכוני ריבית. צריך שיהיו נימוקים משמעותיים כדי לשכנע אתכם להיחשף מרצונכם לסיכוני ריבית.

ונקודה אחרונה: שאלת ההצמדה למדד. מדובר בהמצאה ישראלית משנת 1981 שאיפשרה בזמנו לשוק המשכנתאות להתמודד עם מציאות של אינפלציה דוהרת, שבמהלכה ערך המטבע נשחק במהירות והוא איננו יכול עוד לשמש בסיס להתקשרות פיננסית. מערכת המשכנתאות הישראלית כולה הייתה פעם צמודת-מדד, וככל שהאינפלציה בישראל רוסנה (לאורך שנות ה-90') - החל שימוש במגזר הצמדה נוסף. בתחילה היה מעבר מסוים להלוואות צמודות-דולר, ואח"כ להלוואות שקליות לא צמודות. אתם עלולים לחשוב שבמציאות הנוכחית יש עדיפות ברורה ליטול הלוואות לא-צמודות כדי להתגונן מפני אינפלציה, אבל זוהי טעות. שתי הבחירות הן לגיטימיות. אז מהו השיקול של לווה לבחור בתמהיל הכולל גם הלוואה צמודת-מדד? אם נסתכל בנתוני המפקח על הבנקים לגבי הריבית הממוצעת על הלוואות משכנתא בדצמבר 2023 אנו רואים שהריבית הממוצעת (הקבועה) על הלוואות צמודות-מדד שהעמיד בנק מזרחי-טפחות היתה כ-3.8%, בעוד שהריבית הממוצעת (הקבועה) על הלוואות לא צמודות היתה כ-5.2%. כלומר: בחירה בהלוואה לא-צמודה ייקרה את שיעור הריבית ב-1.4%. זוהי, למעשה, עלות הביטוח שאתם משלמים כדי להתגונן מפני האינפלציה. הכדאיות של הלווה נעוצה בשאלה מה יהיה (בדיעבד) שיעור האינפלציה הממוצע במהלך חיי ההלוואה: מאחר שהפרש הריביות הוא 1.4% - אם שיעור האינפלציה (ממוצע של 30 שנה!) יהיה גבוה מ-1.4% - נוכל לומר בדיעבד שעדיף היה ללווה "לשלם את הביטוח" - לבחור במסלול הלא צמוד. ועוד נקודה: בדוגמא לעיל, במסלול הלא-צמוד התשלום החודשי הוא 5,491 ש"ח, בעוד שבמסלול הצמוד למדד התשלום החודשי (הראשון) הוא 4,660 ש"ח בלבד, כך שלבחירה במסלולים השונים יש גם משמעות של נטל תזרימי שחשוב בעיקר לבעלי הון עצמי נמוך והכנסות שוטפות צנועות.

יום שישי, 26 בינואר 2024

רשימת אורח: העולם האקדמי והאוניברסיטאות בארה"ב כחלק מתהליכים בחברה האמריקאית, במסגרת החוקה ותיקוניה - אבנר סידי*


העולם האקדמי כיום באוניברסיטאות המובילות בארה"ב מלמד ומבטא ניגודיות מחשבתית – מצד אחד, כיוון מחשבה ליברלי עם מדיניות ליברלית-הומנית, אבל מצד שני מדיניות המתנגדת לישראל והיהודים התומכים בה. יש לציין – הפיכת ישראל והתומכים בה ל"מוקצים מחמת מיאוס" או "לא לגיטימיים" עם "סתימת פיות" ו"תיוג" (LABELLING)  שלהם, הפכו בשני העשורים האחרונים לדרכי פעולה ואמצעים "מקובלים בשתיקה", הננקטים תדיר באקדמיה: כמו בסינון ופיטורי או דחיית חברי צוות בכיר – למשל פרופ' אלן דרשוביץ מאוניברסיטת הרווארד, וגם כמו בחוסר הגנה על זכות ההבעה והדיבור של הסטודנטים היהודים והישראלים. כדי להבין כיצד הגיע העולם האקדמי למצב זה יש להבין את האידיאולוגיה המנחה אותו, ואת חבירתו לכוחות שונים בתרבות, בפוליטיקה ובממשל, בכלכלה ובחברה האמריקאית.

על האידיאולוגיה

ראשית יש להבין את האידיאולוגיה השלטת כיום באקדמיה. כיוון דרך או האידאולוגיה של האקדמיה האמריקאית היא כיום תוצר של תהליכים לכאורה מנוגדים – ערבוב "לא רציונלי" כביכול של ליברליזם הומני מצד אחד, ושל תיוג עם סתימת פיות מצד שני. כיוון הדרך המוזר היה בצמידות לצמיחת האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית,  שהלך והתחזק מאז תקופת כהונתו הראשונה של הנשיא אובמה ב-2008, כשהוא נתמך באידאולוגיה שצמחה באקדמיה של אוניברסיטאות וקולג'ים בצפון-מזרח ובמערב ארה"ב, שביטאה רעיונות של ליברליזם והומניות בשלל נושאים ובעיות חברתיות-אתניות-דתיות-מגדריות.  בתוך הרעיונות הללו בלטו שני נושאים עיקריים: ראשית - חופש הביטוי והבחירה החופשית כפי שהם מתבטאים בתיקון הראשון לחוקה (אפילו במחיר של שריפת הדגל, מחאה בזמן שירת ההמנון, תמיכה בארגון החרם BDS, תמיכה במהומות או אלימות על רקע גזעי, בהפצת פורנו, וגם בקריאות ל"רצח-עם"),  ושנית, אבל לא פחות חשוב - הגנה על מיעוטים-סובלים-ונדכאים (שיכולים להיות שחורים, נשים, נון-בינאריים או הומולסביים, מוסלמים, פליטי עולם שלישי "נשלט" בכלל, ומהגרים בלתי-חוקיים בפרט -  אבל לאו דווקא יהודים, כיוון שהם נחשבים כחלק מ"הלבנים המדכאים"). 

1) ראשית, בנושא חופש הביטוי:  התיקון הראשון לחוקה היה הראשון מתוך עשרת התיקונים הראשונים, הידועים יחדיו בתור מגילת הזכויות, אשר מבססים את ההגנה במשפט האמריקאי על חירויות הפרט, ומגבילים את יכולתו של השלטון להתעמר באזרחיו.  כל עשרת התיקונים הראשונים הרחיבו את ההגנה על זכויות הפרט והאזרח, כמו גם התייחסו לעניינים שונים הקשורים לגבולות סמכויותיו של השלטון הפדרלי. זה היה ביטוי לכוון מחשבה שנקרא   "אנטי-פדרלי". מגילת זכויות זו נוצרה כיוון שחוקת ארצות הברית הבטיחה במקור את זכויות המדינות באיגוד הפדרלי, אך לא אמרה כמעט דבר על זכויות הפרט.  תושבי מדינות רבות לא ראו זאת בעין יפה, ודרשו את הוספתה של "מגילת זכויות" אל החוקה המקורית כתנאי לאישור החוקה. בעקבות זאת, בתוך שנתיים מיצירת החוקה (1789-1791), נוסחו ואושרו עשרה תיקונים לחוקה, הידועים כ"מגילת הזכויות". מגילת הזכויות התייחסה במקור לא למדינות אלא לשלטון הפדרלי, ורק בהמשך תחולתה הורחבה למדינות עצמן עם התיקון ה-14, שנחקק ב-1868. התיקון הראשון מבטיח את חופש הדיבור, חופש הפולחן הדתי, חופש העיתונות, וחופש ההתכנסות, ואוסר על הקונגרס לחוקק כל חוק "המבסס דת" יחידה כלשהי כדת המדינה.[0]

הליברליות החדשה והקיצונית הזו הדוגלת בשחרור מוחלט מכל הכבלים הישנים – נקראת היום בשם הכולל והמוזר WOKISM. במקורו המונח WOKE היה בשימוש כשם תואר מקורו באנגלית עממית אפרו-אמריקאית ומבטא "עירנות" או "התעוררות" כנגד אפליה וחוסר סובלנות על רקע גזעי. [1]  השימוש בביטוי STAY WOKE החל לאחר 1930 וכוון תחילה להתעוררות השחורים האפרו-אמריקאים לכל עוולות החברתיים פוליטיים שנכפו עליהם ע"י החברה האמריקאית.  לאחר 2010 מונח זה מתרחב גם לאי שוויון חברתי ומגדרי [sexism) [2). ומאז יש שימוש רחב במילה ע"י ארגוני שמאל בארה"ב לכלול התאגדות על רקע פוליטי וגם אתני-דתי-חברתי [identity politics) [3) הכולל גם אי צדק-חברתי (social justice) כמו עליונות-לבנה, והצלקת אשר נושאת האומה האמריקאית בנושא עבדות השחורים [4]. במובן הרחב ביותר המונח אומץ ע"י האגף הליברלי-פרוגרסיבי בפוליטיקה האמריקאית כדי לדרוש "שילומים" [slavery reparations.[5 לפיצוי צאצאי העבדים המשוחררים וכן ליצירת התיאוריה של [CRT =  critical race theory"[6 שלפיה הגזע מקורו לא רק מתוך הבדלים פיזיים ביולוגיים אלא גם סוציאליים, ולכן הגזענות טבועה (סיסטמטית) בחוק ובמוסדות האמריקאיים. 

לאחר 2019 קמה ריאקציה נגדית לסוג כזה של ליברליזם קיצוני, ושימוש במונח זה (ווקיזם) הפך לגנאי במובן של אקטיביזם ליברלי מוגזם של קבוצות  פרוגרסיביות-חברתיות, כמו אלו הדוגלות בהעצמת דיכוי השחורים (BLM), או בהתנגדות לחוסר צדק חברתי-פוליטי (ANTIFA). תנועת "אנטיפה" נוצרה תחת רעיון של מלחמה בפשיזם (אנטי-פשיזם), אבל השתמשה בלא מעט אלימות מילולית ופיזית. במהלך העימות הטלוויזיוני בין המועמדים לנשיאות, גם כשנשאל על ההתייחסות שלו לאלימות המופגנת על-ידי ארגונים ליברליים הקוראים לעצמם "אנטיפה", התחמק ביידן מתשובה וענה ש"אנטיפה" אינו ארגון או תנועה אלא "אידיאולוגיה, אמונה או דרך מחשבה", ולכן אי-אפשר לרסן אותה. אלה משחקי-מילים — מספיק לעיין במונח "אנטיפה" ב"וויקיפדיה" – כדי להבין מספר עובדות אשר ניתמכות בעשרות ציטוטים ומראי-מקום:[7]: אנטיפה היא לא רק אידיאולוגיה, אלא גם מקבץ מגוון של תת-תנועות וארגונים הקשורים ביניהם לא רק בתחום האידיאולוגי אלא גם בתחום המעשי של החלפת ציוד, מידע וקשרים אישיים או דיגיטליים, אפילו אם אין ביניהם היררכיה צבאית או רשת-פיקוד מובהקת.  חלק (גם אם לא רוב) מפעולותיה של אנטיפה מערבות בצורה מפורשת אלימות מילולית, אלימות פיזית, התנכלות לאזרחים אחרים, נזק לרכוש, ועוד. חלק (גם אם לא רוב) מחבריה נחשבים על-ידי המשרד להגנת המולדת (DHS -   Department of Homeland Security) וגם על-ידי ה- FBI לאנרכיסטים קיצוניים בשל פעולותיהם. [7]. השימוש באלימות תחת הרעיון הליברלי, התבטא בחוסר סובלנות לדעות (CANCEL CULTURE)  שמרניות, "סתימת פיות" וכן שפיטת או תיוג האחר על רקע המוסר העצמי הליברלי (למשל קריאת כל השייך למחנה הנגדי בשם הגנאי המכוון לשמרנות וחזרה לעבר המדכא MAGA = Make America Great Again) . מצד שני, אין להתעלם מכך שהתיוג מהצד הנגדי של המפה הפוליטית בשימוש ע"י שמרנים-רפובליקנים הפך את המובן WOKISM למילת גנאי כנגד תומכי המפלגה הדמוקרטית. בסופו של דבר יש להבין – סתימת פיות ותיוג הפכו באופן כללי אמצעים הננקטים תדיר לא רק באקדמיה (ראה מקרה פרופ' דרשוביץ) אלא גם במדיה ורשתות חברתיות (כמו TWITTER, FACEBOOK). מארק צוקרברג שהקים את פייסבוק, הודה בעדות לפני הסנאט (אפריל 2018) שמנע הפצת מידע ברשת שלו אשר הגיע מגורמים שמרניים, בכניעה להכוונה (שלא התבססה על עובדות נכונות) של ה- FBI. אלון מאסק הצדיק והסביר את קניית טוויטר ב-2022 על רקע "סתימת פיות" וסינון משתמשים שהונהגו שם ע"י הבעלים הקודמים - ג'ק דורסי, אבל הפך במשך שנה בלבד את הרשת לפרוצה לחלוטין לכל "הפצת שנאה" ואנטישמיות לא מבוקרת.

2) שנית, התחברות כל הכוחות השייכים למיעוטים, סובלים או מדוכאים,  עם הליברליזם האמריקאי החדש: התחברות זו גרמה לשילוב כוחות, מעין "שילוש לא-קדוש" בין מיעוטים (שחורים) + פעילי שמאל-קיצוני + חסרי ארץ, חסרי הכרה או נעדרי לגיטימיות (פלסטינים וגורמי טרור מוסלמים קיצוניים). שילוב כוחות זה נתמך ופרח באקדמיה האמריקאית. כאמור - היהודים, כיוון שהם נחשבים כחלק מ"הלבנים המדכאים", או "שליחי המעצמות הקולוניאליסטיות" – אינם נכללים בשילוב המופרע הזה של המדוכאים וגם חוסר הלגיטימיות או ההשתייכות למיעוטים המדוכאים, מונעת מהם כל זכות היסטורית על שטחי ארץ ישראל.

גם בחירת הצוות הבכיר או הנשיאות לתפקידן ע"י ה- BOARDS של אוניברסיטאות (PENN, MIT, HARVARD) שהן חלק משדרת אוניברסיטאות בעלת מסורת מאד מכובדת (ליגת הקיסוס או ה-  Ivy League)  – מבטאת ומיישמת "אפליה מתקנת" או תיקון פרוגרסיבי של עבר מדכא – על רקע מגדרי (בחירת נשים) ו/או גזעי (בחירת שחורה),  ולאו דווקא על בסיס הישגים או איכות (MERIT) אקדמיים טהורים. הנשיאה בהרווארד למשל (CLAUDINE GAY) נבחרה ב-2023 על רקע הישגים אקדמיים נמוך במיוחד (11 פרסומים בלבד הנוגעים רובם ככולם באפליה גזעית ומגדרית, בניגוד ל-11 פרסומים כל שנה של הנשיא הקודם Lawrence Bacow  שהיה לבן-זכר-וזקן). יש לציין שגם הוא, הנשיא הקודם לה, היה צריך להגן על "אפליה מתקנת" בתנאי הקבלה של סטודנטים להרווארד, שנדחתה או הופסקה ע"י פסיקה מחייבת של בימ"ש העליון. לא פלא שחבר הנאמנים נשאר תומך בנשיאות האלה (אפילו אם שתיים מהן נאלצו להתפטר) [8], כי הן נציגות מובהקות של ומבטאות את הכיוון האידיאולוגי ששולט באקדמיה כיום.

האידיאולוגיה חוברת לכוחות פוליטיים

שנית, יש להבין את חשיבות שילוב הכוחות או התחברות האינטרסים של האקדמיה עם ארבעת הכוחות החזקים בחברה האמריקאית, קרי: מדיה, פוליטיקאים, כספים, וממשל.

 1)  מדיה – המדיה הישנה רובה ככולה (רשתות הטלוויזיה הגדולות הנצפות ביותר  CNN ABC, CBS, MSNBC, PBS ובקיצור- כולן חוץ מ-FOX), וכן כל המדיה החדשה של הרשתות חברתיות ( TWITTER, FACEBOOK, TIKTOK) – מזדהה עם ומעצימה את האידיאולוגיה החדשה ההומנית-ליברלית של האקדמיה. כאמור לעיל – סתימת פיות, הפצת שנאה ותיוג הפכו אמצעים הננקטים תדיר לא רק באקדמיה אלא גם במדיה ורשתות חברתיות (ראה התנהלות מארק צוקרברג עם פייסבוק, אלון מאסק וג'ק דורסי עם טוויטר).

 2)  מפלגה דמוקרטית  – כבר הזכרתי את התחזקות האגף הליברלי-הקיצוני במפלגה הדמוקרטית בשני העשורים האחרונים. אגף זה דחף פוליטיקאים דמוקרטיים לתמוך בעמדות מנוגדות לאידיאולוגיה הבסיסית שלהם: לעיתים השמירה הקנאית על חופש הביטוי היתה במחיר של התנגשה בעקרונות אחרים של שמירת הדמוקרטיה – למשל, היה מצופה מהדמוקרטים לתמוך בהתערבות נרחבת יותר של הממשל בחיי האזרחים בתחום המשילות וחוק-וסדר מאשר הרפובליקנים, והם מתנגדים בהתאם לזכות המורחבת של הפרט להגנה עצמית. אולם הם נדחפו לתמוך בפרדוקס של "אכיפה בררנית" בנושא השמירה על "חוק וסדר" כשזה נוגע למיעוטים ונדכאים, כדי לשמור על זכות "ההבעה העצמית", לפי התיקון הראשון לחוקה. פרדוקס זה בלט במיוחד כשמדובר בהעדר תגובה להפרות חוזרות של הסדר הציבורי והפגנת איומים גלויים כלפי אישי ממשל מצד ארגונים או נבחרי ציבור הנמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית (ANTIFA, BLM), אפילו כשזה נוגע לקבוצות אזרחים או ארגונים הדוגלים או נוקטים בדרך של אלימות (הכרוכה בביזה, הרס והצתות), כתחליף להפגנות שקטות.  דוגמא נוספת לאותו ניגוד פנימי בין הזכות להגנה לעומת זכות הביטוי עם בלבול של מסרים – נוגעת לחוסר תמיכה בחוק וסדר, והמכוון לשינוי או הפסקת מימון המשטרה, כלומר הסרת התמיכה הממשלתית באותם הגורמים המופקדים על הסדר הציבורי. 

בנוגע ליחס לישראל – גם הקהילה היהודית אשר באופן היסטורי המשיכה ברובה (65%) להצביע למפלגה הדמוקרטית, זנחה בשני העשורים האחרונים (מאז כהונתו של אובמה)  את התמיכה הגורפת בישראל, שייצגה בעיניה מדיניות לא ליברלית, לא הומנית, פותחת פתח לאפליה, דיכוי מיעוטים, עד כדי אפרטהייד, בעיקר בנוגע לשטחים. דוגמאות קיצוניות לחיבור "לא-קדוש" אחר, אפשר למצוא תחילה בעובדה בעייתית זו – מנהיגים יהודיים פנו נגד ישראל ומדיניותה, כמו ברני סנדרס שהתנגד לחוק בסנאט נגד פעילות ה BDS מחרימת ישראל, יחד עם סנטורית יהודיה  דיאן פיינסטיין– בטענה של "חופש הביטוי", בהתאם לתיקון הראשון לחוקה האמריקאית. [ 9  ,10 ] יותר מזההתנגדותו הפומבית של סנדרס למדיניותה של ישראל התבטאה גם בשיתוף פעולה מלא עם האגף הקיצוני-הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית המכונה "כח משימה" "THE SQUAD" (רביעיית  AOC= א. קורטז, ר. טליב, א. עומר, ע. פרסלי) המביעה תכופות דעות אנטישמיות ואנטי ישראליות.[11, 12 , 13, 14] אין ספק שהיום לאחר טבח חמאס והופעת גל האנטישמיות, יהדות ארה"ב נמצאת בשוק תרבותי – אם על רקע זהותם הבנויה על קשר לישראל שעומדת היום בסכנה קיומית, ואם על רקע גילויי האנטישמיות הישירים בארה"ב שגדלו בצורה מפחידה (מעל 400%) בשנה האחרונה. 

יתכן והסטייה או השינוי הזה בעמדה דמוקרטית בשאלה היהודית-ישראלית, וגם הבין גזעית מבטא את מה שברור לכל – פיצול המפלגה הדמוקרטית לשני פלגים: הפלג המרכזי המתון אשר מנסה לרסן פלג שמאלי קיצוני. שני הפלגים האלה חברו רק כדי לנצח בבחירות ולהביס את טראמפ, והאג'נדות שלהן שונות לחלוטין. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ההתנצחות הפנימית בין הדמוקרטים בענייני גזענות והפרדה גזעית, כפי שהתבטאה בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, כאשר ביידן וסגניתו לעתיד הופיעו מתנגחים ומתנצחים בנושאי גזענות והפרדה גזעית [15] . אמירתו של ביידן למצביע פוטנציאלי שחור המצביעה על הרגשת בעלות או רצון להשתלטות של ראשי המפלגה הדמוקרטית על הצבעת השחורים: היתה "אם אינך מצביע לי —  [16] you ain't Black (אינך באמת שחור)"!! 

חשוב לציין – ביידן הדמוקרט אינו אידיאולוג אלא פרגמטיסט. גם תמיכתו בישראל אפילו אם היא נובעת מ"ציונות-פנימית" קשורה לצורך שלו לשפר את מעמדו במפלגה ובסקרים (ולהיעזר בכוח או המצביע היהודי שהוא מרכיב של המרכז של המפלגה הדמוקרטית), ובצורך לשפר את מעמדה הגלובלי-כלכלי של ארה"ב במזרח התיכון ובעולם בכלל (לא רק בתמיכה בישראל כנגד הציר האיראני-שיעי, אלא גם באוקראינה וטיוואן נגד רוסיה וסין). בהתקרב הבחירות ובהשתנות המצב הגלובלי – אין לצפות לתמיכה גורפת ממנו בישראל. ביידן עצמו "מתנדנד" לאורך השנים בין מרכז שמרני לשמאל רדיקלי, כדי להישאר במרכז התמונה הפוליטית במפלגה. דעותיו לאורך השנים משתנות לפי צורך לחבור עם המרכז המתון-שמרני או השמאל הקיצוני – בנושאים כלכליים (לחבור עם סאנדרס); בנושאי מימון המשטרה והרשות המבצעת (שוב, חיבור עם סנדרס); בנושא בית המשפט העליון (להגן על מינוי השופט קלרנס תומאס השמרן ולהכפיש את האשה טוענת נגדו אניטה היל) [17]; בנושאי ההפרדה הבין גזעית – הוא היה מוכן כבר אפילו לספוד ב-2003 למוביל ההפרדה הגזעית בעבר  STORM THURMOND, וב-2013 שוב לספוד לראש ה- LOCAL CHAPTER הגזעני של ה-KKK  [קו-קלוקס-קלאן]  SENATOR ROBERT BYRD –   אותם הספיד אישית ונאם במסגרת הלוויותיהם .[18, 19, 20]; וכאמור לעיל, ביידן עצמו נחשב או הואשם בגלוי כתומך בהפרדה הגזעית בעיני הליברלים של מפלגתו שלו (סגניתו לעתיד) [15].

3)  כספים – תורמי כספים יהודיים (כמו קרן וקסנר, המיליארדר ACKMAN BILL  – להרווארד) [21],  ולא יהודיים (כמו Ross Stevens ל-PENN) תמכו במאות מיליוני דולרים לשנה באקדמיה האמריקאית על בסיס קידום הרעיון הליברלי-הומני.[22]. לעומת זאת מיליארדים של דולרים שנתרמו לאוניברסיטאות מובילות כולל "ליגת הקיסוס" היו על בסיס "לא-הומני" לחלוטין מטעם מדינות לא-ליברליות ולא-הומניות: קטר, סין, ערב הסעודית ומדינות המפרץ. [ראה גרף מצורף] [23]. נוסף לכך האוניברסיטאות הללו נהנות מהקלות מס מפליגות מטעם הממשל האמריקאי (המתבטאות במאות מיליוני דולרים לשנה) + סכומי עתק (עשרות אלפי דולרים לשנה) של שכר-לימוד TUITION אותם הן גובות בשמחה. ועוד – הממשל הדמוקרטי מעניק או מנסה להעניק (למרות התנגדות הרפובליקנים) מסיבות פוליטיות לחלוטין פטור או החזר משכר-לימוד לסטודנטים (ואיננו מציע להעניק זאת ללומדי מקצועות יצרניים ולא -אקדמיים).

4)  הממשל – מדיניות הממשל הדמוקרטי תחת אובמה בשתי תקופות הנשיאות הדמוקרטית שלו (2008-2016) לגבי ישראל, האסלאם והמזרח התיכון היתה מאד ברורה ומקבילה לציר ההומני-ליברלי שהתפתח באותה תקופה באוניברסיטאות תחת ממשלו: ראשית, אסטרטגית אובמה בכניסתו לתפקיד שהתבטאה כבר באמצעות נאום קהיר ב-2009, באה כנראה בעקבות מחשבה מסודרת מראש וכוונות ליברליות-הומניסטיות. בנאומו המרשים ב-2009 של אובמה בקהיר בו פנה בנימה מפויסת ומתנצלת לעולם המוסלמי, הובעו כבר בברור מחשבות פיוס והתנצלות כשאמר:"  I consider it part of my responsibility as president of the United States to fight against negative stereotypes of Islam wherever they appear.”. כמו כן, היה בו אזכור יחסית קטן אבל משמעותי לסכסוך הישראלי-פלסטיני (שישית מהנאום הוקדשה לכך) וכמובן התרכז בו בעיקר בבעיה "ההומנית" של הפלסטינים. כל זה הראה כבר על הרבה כוונות הומניות טובות ורצון התערבות מינימלית, שהיוו את הבסיס האידיאולוגי למדיניות ממשל אובמה [24]. 

לעומת זאת, הפילוסופיה היחידה בבסיס התמיכה של המפלגה הרפובליקנית בישראל היתה פילוסופיה דתית-אוונגליסטית. כמו כן, האסטרטגיה של ממשל טראמפ הייתה שונה לחלוטין, הייתה חסרת אידאולוגיה או מחשבה מסודרת, ורק כיוונה ופעלה "פרקטית" לקרב בעלי אינטרסים דומים לארה"ב ללוחמה בטרור, ולקידום הסכמי שלום שבבסיסם "תועלת" הדדית ומשותפת כלכלית-מדינית לכל הצדדים. הפרדוקס הוא שלמרות שהפילוסופיה עם האסטרטגיה ההומנית לא קיימת בבסיס תמיכת הרפובליקנים בישראל – דווקא המדיניות של הממשל הרפובליקני הביאה לתוצאות צפויות ובלתי צפויות במזרח התיכון, בזמן קצר יחסית של ארבע השנים של ממשל זה (2016-2020). כאמור, מחויבות של הממשל הרפובליקני מבחינה אידיאולוגית היתה ברמה של האמונה הדתית-משיחית אוונגליסטית (שמנבאת את חיסול ישראל!)[25] ולאו דווקא על בסיס הומני. לא פלא שעל בסיס זה הייתה התקרבות בין הממשל הישראלי לממשל הרפובליקני והתרחקות מהממשל הדמוקרטי. הבעיה בתהליך זה של התקרבות זו אל ממשל רפובליקני – זנחה ישראל את המפלגה הדמוקרטית, והמפלגה הדמוקרטית עם כל מצביעיה ומרכיביה האידיאולוגיים והתרבותיים, זנחה את ישראל.


ושוב כאמור – ממשל ביידן תמיד ניסה וממשיך לנסות ולהציג מדיניות הפוכה לזו של טראמפ, וכמובן במידה רבה מדיניות הומנית-ליברלית עוקבת אחר זו של ממשל אובמה. אולם כאמור לעיל יש לזכור – ביידן אינו אידיאולוג אלא פרגמטיסט, ויש רואים בו אופורטיוניסט, וקרוב לוודאי שתמיכתו במתן פטור מהחזר הלוואות שכר לימוד לסטודנטים באקדמיה נובע מסיבות של תועלתנות שאינן כלל על רקע אידיאולוגי, כדי לגייס לטובת תמיכה בממשלו את ציבור ה"צווארון הלבן" בוגר האקדמיה. יתכן שגם תמיכתו במיעוטים (כולל שחורים או ויהודים) נובעת כנראה מסיבות אלטרואיסטיות ולאו דווקא אקדמיות או אידיאולוגיות.


לסיכום, יש להבין את הדילמה או המלכוד של ראשי האוניברסיטאות על רקע עקרוני-אידיאולוגי, וגם על רקע מעשי-תועלתני [26]. ראשית, הרקע העקרוני – עם הופעת התנגשות מחשבתית, המתבטאת בשתי צורות:  

א. עצם פירוש התיקון הראשון של החוקה – הפך בעולם האקדמיה לבעייתי, שנוי במחלוקת ומנוגד למרכיביו הפנימיים, שכן סביבו נסוב הוויכוח גם על חופש הדת מצד אחד (כולל הגנה על יהודים מפשעי שנאה), וגם מצד שני על חופש הביטוי (כולל קריאה ל"רצח עם").

ב. בעיני האקדמיה הליברלית – ההגנה על "מדוכאים" מתנגשת עם ומתעלה על הגנה על מיעוט דתי בעיקר אם הוא עצמו "מדכא"

שנית, הרקע המעשי – עם הופעת חששות ופחדים בשל בשל יישום או חוסר יישום של התקנון הקיים של האוניברסיטאות האמור להגן על הסטודנטים היהודים, שגם הם מתבטאים בשתי צורות: 

א. חשש מהפסד כספי בגלל  אי-יישום של מדיניות המוצהרת של המוסד האמורה להגן על סטודנטים – שיגרמו לאיבוד תורמים (כפי שאכן קרה [21-22] ), וכן לאיבוד הקלות מס מפליגות (כפי שנציגי השמרנים מקווים ומאיימים שיקרה). 

ב. תשש מתביעות חוקיות /פחד מפגיעה פיזית או מנהלתית –   הייעוץ המשפטי ה"לקוי" שניתן לכל אחת מהנשיאות בשימוע בקונגרס, היה להימנע מתשובה ברורה וחד-משמעית בזמן השימוע. ייעוץ זה ניתן במחשבה של מתן הגנה מצד אחד מתביעות משפטיות של אי קיום התקנון או התרת אנטישמיות [27], ומצד שני חשש אמיתי מפגיעות או התנפלות מילולית-פיזית מצד מהצוות האקדמי עצמו וגם הסטודנטים השייכים לזרם הליברלי-קיצוני המוביל כיום באוניברסיטאות.

*  פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב


REFERENCES

      0) https://en.wikipedia.org/wiki/First_Amendment_to_the_United_States_Constitution

  1. https://en.wikipedia.org/wiki/Woke#cite_note-Calcutt_2021-2

  2. https://en.wikipedia.org/wiki/Sexism

  3. https://en.wikipedia.org/wiki/Identity_politics

  4. Romano, Aja (October 9, 2020). "A history of 'wokeness'". Vox. Archived from the original on November 21, 2020. Retrieved March 2, 2023.

  5. https://en.wikipedia.org/wiki/Reparations_for_slavery_in_the_United_States   

  6. https://en.wikipedia.org/wiki/Critical_race_theory   

  7. https://en.wikipedia.org/wiki/Antifa_(United_States)

  8. https://www.wsj.com/us-news/education/harvard-president-claudine-gay-resigns-e52adc44

  9. https://www.sanders.senate.gov/press-releases/sanders-statement-on-anti-bds-bill-2/

  10. https://www.haaretz.com/us-news/2018-12-19/ty-article/.premium/bernie-sanders-dianne-feinstein-urge-senate-leaders-to-scrap-anti-bds-bill/0000017f-ec96-d639-af7f-edd75c8d0000

  11. https://thehill.com/homenews/house/3654510-house-democrat-slams-tlaib-for-antisemitic-remarks-on-israel/

  12. https://www.thejewishnews.com/opinion/purely-commentary/the-democratic-party-s-anti-zionist-wing-is-growing-here-s-how/article_3831d75c-1c0b-11ee-803b-4fd8c632a32e.html

  13. https://www.politico.com/news/2021/12/06/islamophobia-anti-semitism-controversies-congress-523724  

  14. https://edition.cnn.com/2019/07/15/politics/who-are-the-squad/index.html

  15. https://www.nytimes.com/2019/07/31/us/politics/kamala-harris-biden-busing.html

  16. https://www.theguardian.com/us-news/video/2020/may/22/joe-biden-charlamagne-you-aint-black-trump-video

  17. https://www.washingtonpost.com/politics/joe-biden-was-in-charge-of-the-anita-hill-hearing-even-he-says-it-wasnt-fair/2019/04/26/a9a6f384-6500-11e9-82ba-fcfeff232e8f_story.html 

  18. https://www.c-span.org/video/?c4454847/vice-president-biden-eulogizes-senator-byrd

  19. https://www.politifact.com/factchecks/2019/aug/15/viral-image/robert-byrd-wasnt-grand-wizard-kkk-he-once-led-loc/

  20.  https://www.buzzfeednews.com/article/henrygomez/joe-biden-strom-thurmond-eulogy

  21. https://www.youtube.com/watch?v=nq0vJT-2_6M

  22. https://www.bnnbloomberg.ca/penn-donor-pulls-100-million-gift-over-antisemitism-furor-1.2008845#:~:text=(Bloomberg)%20%2D%2D%20Ross%20Stevens%20withdrew,school's%20stance%20on%20combating%20antisemitism.

  23. https://x.com/DrEliDavid/status/1733202101897965829?s=20

  24. https://foreignpolicy.com/2017/01/19/obamas-good-intentions-in-the-middle-east-meant-nothing/

  25. https://www.nationalreview.com/2019/03/the-real-reasons-american-evangelicals-support-israel/

  26. https://www.wsj.com/articles/harvard-president-claudine-gay-resignation-higher-education-ec838e3d?mod=MorningEditorialReport&mod=djemMER_h

  27. https://www.thecrimson.com/article/2024/1/12/harvard-lawsuit-campus-antisemitism/