יום חמישי, 17 במאי 2018

עשור למשבר ה-'סאב-פריים' - לקחים ומסקנות

ברשימה הקודמת (ראו כאן) הכרנו את הרעיון של הלוואות משכנתא המיועדות ללווים שיש להם היסטוריית אשראי פגומה, הלוואות שזכו לשם 'סאב-פריים', ששיעור הריבית בהן גבוה יחסית להלוואות אחרות. לכאורה, ניתן היה לראות בהלוואות אלו פתרון שמאפשר גם למשקי בית שיש להם 'כתם' (בנקאי) בעברם להצטרף למעגל בעלי הבתים, וזמן קצר ה-'סאב-פריים' אף הוצג כהישג חברתי-כלכלי. אבל משהו בלתי-צפוי קרה בשנות ה-2000 ושוק ה-'סאב-פריים' התמוטט ברעש, כשהוא גורר אחריו את כל השוק המשני למשכנתאות ובהמשך גם את המערכת הפיננסית כולה. אז מה באמת קרה?
הניסיון לייחס תכונות של רוע למוצר הפיננסי עצמו - הלוואת 'סאב-פריים' - הוא מופרך: מדובר במוצר פיננסי, לא ביישות שניתן לייחס לה רוע. הסיפור הדרמטי של משבר הלוואות ה-'סאב-פריים' קשור לא להלוואה עצמה, אלא למשהו אחר. אז שלא כפי שחלקנו נוהגים כדי להרגיע ילדים שקיבלו מכה כואבת - אין טעם להרביץ בחזרה לשולחן: הוא רק שולחן. ולכן אם הלוואות 'סאב-פריים' (או 'נון-פריים') מופיעות מחדש בשוק המשכנתאות - אין זו סיבה לחשוב שהרוע חוזר. אבל בהחלט כדאי לנסות להבין מה קרה להלוואות ה-'סאב-פריים': כיצד מכשיר פיננסי שנבנה כדי להרחיב את שוק האשראי לדיור הפך להיות לא סתם החוליה החלשה בשרשרת אלא הנפץ שהפעיל משבר פיננסי עולמי, וזאת למרות שגודלו הכולל של שוק ה-'סאב-פריים' היה זעיר יחסית לשוק המשכנתאות הכולל.
מניחים את היסודות לכישלון
שלוש תופעות בלתי-תלויות חברו יחד לחולל את משבר ה-'סאב-פריים':
  1. בועת נדל"ן ארוכת-טווח בשוק הדיור האמריקני, שהגיעה למיפנה ואף היפוך מגמה במחצית 2006; 
  2. שימוש זדוני שנעשה בהלוואות 'סאב-פריים', בתחילה לצורך שיווק 'טורפני' (Predatory Lending) לקבוצות אוכלוסייה מוחלשות שלא היה להן מלכתחילה סיכוי לעמוד בנטל התשלומים הנגזר מרכישת הבתים, ובהמשך למתן להלוואות מסוכנות שאינן קשורות כלל לדיור; 
  3. הונאה שיטתית של ציבור החוסכים בשוק ההון, שאיפשרה למכור להם תיקי משכנתאות בסיכון גבוה כשהם מתוייגים כאשראי בסיכון נמוך.
כל אחד מהגורמים לעיל היה יכול להביא בכוחות עצמו להתפתחות משבר, אבל היה זה אז משבר מוגבל וכנראה גם ניתן להכלה, שלא היה מרסק את המערכת הפיננסית כולה. רק השילוב בין הגורמים הללו, שזכה לכינוי 'סערה מושלמת' - כשמו של סרט קולנוע שמתאר סערה ימית שנוצרה בשל צירוף נדיר של גורמים מטאורולוגיים והתחוללה ב-1991 - הביא להתפתחותו של כשל כללי.
תופעה ראשונה: הבועה
צמיחה כלכלית מתמשכת מלווה בדרך-כלל בעליית מחיריהם של נכסים, פיננסיים (מניות) וריאליים (בתים). מחירי נכסים אינם משקפים בהכרח ערך כלכלי בר-קיימא, אלא גם את ציפיותיו של הציבור לגבי העתיד (ולכן את נכונותו להשקיע בהם), ולכן הם נעים ביחד עם מחזור העסקים. אבל כיצד נוצרות ציפיות? מאחר שציפיות הציבור לגבי מה שיקרה מחר נגזרות במידה רבה ממה שקרה אתמול - התוצאה האפשרית של עליית מחירים היא אינרציה של מחירי נכסים, ולכן תופעה של גלים שעלולים להתפתח ל'בועה'. הדימוי של בועה בא לומר שלא רק שצפוי שינוי מגמה לכשיחלוף הגל (וזה מובן מאליו), אלא שייתכן ששינוי המגמה יהיה דרמטי (כלומר: תוך קריסה של מחירי נכסים). בגלל דינמיקה של מחירי נכסים, מחזורי עסקים עלולים להיות מלווים במשברים של התנפחות 'בועות' והתפוצצותן.
מחירי הבתים בארה"ב עלו כבר במשך תקופה ארוכה, ואז החלו להאיץ בתחילת 2001 בשל ירידה חדה של הריבית. על רקע משבר שהתפתח בשוק המניות האמריקני אחרי 1999 (נפילת חברות ה-'דוט.קום') ומתוך חשש שמשבר זה עלול לגרום להשפעות שליליות על שאר המשק האמריקני, החליט הבנק הפדרלי בסוף שנת 2000 להפחית את שיעורי הריבית. זוהי החלטה שהגיעה בדיעבד לממדים היסטוריים: במהלך 2001 הפחית הבנק המרכזי את שיעור הריבית 11 פעמים, מ-6.5% ל-1.75%.
הפחתת הריבית האיצה את קצב עליית המחירים של בתים: היא הוזילה את המשכנתאות מצד אחד, כשמצד שני היא מקטינה את התשואה הצפויה על נכסים פיננסיים ויוצרת פיתוי למשקי הבית להסיט השקעות מהתחום הפיננסי לתחום הדיור. עליית המחירים נעצרה באמצע 2006, ומחירי הבתים החלו לרדת. ירידת המחירים הזו נמשכה למעלה מחמש שנים, עד לסוף 2011, והצטברה לכ-30%. בהתחשב בשיעורי המינוף הגבוהים הנהוגים בארה"ב, המשמעות היא מחיקה המונית של ההון העצמי של משקי בית שרכשו בתים בשנות הגיאות.
המחשה של הבועה ניתן לראות בגרף הבא, הלקוח מהספר Irrational Exuberance של הכלכלן זוכה פרס נובל Robert Shiller. אנו רואים בגרף שהמחיר הריאלי הממוצע של בתים בארה"ב (כלומר: מעבר למדד המחירים לצרכן) החל להמריא לקראת שנת 2000, שלעוצמתה של תופעה זו אין תקדים בארה"ב (לפחות במאה השנים שקדמו לה), ושרמת המחירים המריאה לשיא בלתי ניתן לתפיסה. מעבר לכל אלו, אנו רואים בגרף שלא פעלו גורמים ריאליים ברקע עליית המחירים של בתים, לא גורמי עלות ולא גורמים דמוגרפיים: עלות הבנייה לא התייקרה בשנים אלו, ולא חל שינוי דמוגרפי קיצוני (גידול אוכלוסייה) שיסביר גידול אוביקטיבי של הביקוש.


ולאוהבי גרפים: הנה גרף נוסף של מדד מחירי הבתים בארה"ב בשנים 1990-2012, המציג את המהלך המלא של הבועה והתפוצצותה. (מקור: נתוני ה-'פד')

תופעה שנייה: ה-'סאב-פריים' כאשראי טורפני
המושג 'אשראי טורפני' (Predatory Lending), המתאר מערכת יחסים שבה מלווים מפילים בפח לווים תמימים, אינו קשור דווקא להלוואות ה-'סאב-פריים' - הוא היה שם קודם. בנקים נוטים להימנע מהעמדת אשראי לקבוצות אוכלוסייה חלשות או כאלו שיש להן היסטוריית אשראי פגומה, ולכן נוצר מרחב (כלכלי ודמוגרפי) שהוא מחוץ לעולם האשראי הבנקאי. הוואקום הזה מושך מלווים מסוג אחר, כאלו שמחפשים סיכונים מוגדלים כדי להשיג תשואות מוגדלות. להבדיל מיוזמות חברתיות, כמו תכניות סיוע ממשלתיות שהיו נהוגות בארה"ב וגם בישראל (וניתן להתייחס גם ל-'סאב-פריים' כאל יוזמה שמכוונת לשיפור מצבה של קבוצת אוכלוסייה מוחלשת), קיים ניצול לרעה של חולשותיהם של חלק מאוכלוסיית הלווים לצורך גביית ריבית-נשך, כפי שנהוג לדוגמה 'בשוק האפור'. פעילות זו מלווה בדרך-כלל בהטעייה מכוונת של לקוחות לגבי טיב העיסקה שאליה הם נכנסים (שיעורי ריבית, תשלומים נלווים). ניצול כזה של חולשות קיים סביבנו בצורות שונות, כמו חלק מהשיווק הטלפוני של מוצרי ביטוח שנהוג כיום לבני הגיל השלישי.
ואכן, הלוואות ה-'סאב-פריים' הפכו לכלי בידי גורמים זדוניים. השימוש לרעה בהלוואות ה-'סאב-פריים' היה פנייה לקבוצות אוכלוסייה מוחלשות בארה"ב שבגלל היסטוריית אשראי פגומה נמנעה מהן גישה לשוק האשראי לדיור - בעיקר אוכלוסייה היספנית ושחורה - ופיתוייה (שלא בטובתה) להצטרף לשוק רכישת הדיור כדי ליהנות מרווחי ההון הקלים הצפויים על רקע בועת הנדל"ן. כך צמח לו שוק אשראי שאין לו נגיעה למעמד הביניים הלבן, והוא מצוי 'מתחת לרדאר' לגבי הציבור הרחב. גם צינורות השיווק שלו היו מוצנעים: שיווק ע"י מודעות בשכונות מגורים מסויימות, וביצוע ע"י חברות אשראי שאינן שייכות (לפחות לא בגלוי) לגופים הבנקאיים הגדולים. טובת הלקוחות לא עמדה מול עיני משווקי המשכנתאות: בדיעבד ידוע לנו שגם הם העריכו שהלווים לא יצליחו לעמוד בנטל התשלומים, מה גם שבהלוואת ה-'סאב-פריים' הטיפוסית הייתה מובנית הנחה משמעותית בתשלומים למשך השנתיים הראשונות ('גרייס'), עובדה שלא הייתה ברורה כנראה ללווים. ובכל זאת הם שיכנעו לקוחות להיכנס לעיסקאות רכישת דיור.
מדוע סוכן משכנתאות מעמיד הלוואה אם הוא מעריך שמדובר בלווה בעל פרופיל סיכון בעייתי? כאן נכנסה בעייה הגלומה בשיטה הקיימת בשוק המשכנתאות האמריקני, בו יכולה להתקיים הפרדה בין סוכני המשכנתאות (המשווקים) לבין בעלי המשכנתאות (לרוב: המשקיעים בשוק ההון). שיטה זו הופכת לבעייה כשסוכני המשכנתאות מתוגמלים ביד רחבה בגין עצם הביצוע וללא קשר לסיכון הלווה ולהחזר החוב. ואחד הלקחים החשובים מהמשבר האחרון נוגע לתגמול המוגזם של משווקי המשכנתאות שגרם להם לעצום עיניים ולהשתתף מרצונם במשחק ההונאה הגדול.
קיומו של שוק משני למשכנתאות, כשלעצמו, אינו מסביר תופעה מתמשכת של הונאת המשקיעים. לכאורה, אפשר לרמות את המשקיעים רק פעם אחת: מרגע שמסתבר להם שסוכני המשכנתאות משקיעים את כספם בהלוואות מסוכנות - הם יכולים לנקוט בצעדים כדי למנוע את הישנותו של המצב. זה לא קרה במשבר האחרון, אבל לפני שנשפוך את התינוק (שוק משני למשכנתאות) עם המים (הבעיות שגרמו לכשל) - כדאי היה לנסות להבין מה קרה.
תופעה שלישית: בגידתו של שוק ההון
הלוואות 'סאב-פריים' היו נחשבות עוד לפני המשבר לבעלות סיכון אשראי מוגדל (מכאן גם שמן), ולכן הייתה שאלה כיצד ניתן למכור אותן למשקיעים, בעיקר כאשר מדובר במשקיעים שמרניים שמעוניינים לאתר אפיקי השקעה עם סיכון נמוך. ישנו תהליך מקובל בשוק ההון שמשמש לגידור סיכונים במקרה של מכירת חובות למשקיעים: איגוח (Securitization). תהליך זה כולל איגום (pooling) של מספר גדול של חובות ביחד, והנפקת נייר-ערך כנגד מאגר החובות. תהליך כזה נעשה כבר מספר עשורים במדינות שונות בעולם, והוא מאפשר למשקיעים שמרנים (לרוב: חיסכון פנסיוני) לממן את שוק המשכנתאות.
אבל כיצד מגדרים את סיכון האשראי שקיים בחובות? קיימות טכניקות בדוקות לגידור סיכונים, כמו הישענות על ביטוח אשראי חיצוני (כלומר: קניית פוליסה מחברה ייעודית לביטוח אשראי) או פיצול נייר הערך המונפק כנגד ההלוואות למספר סדרות שחלקן נושא בעיקר הסיכון ומגונן בדרך זו על האחרות (מנגנון הקרוי Senior/Subordinate). בשיטות אלו פעל השוק המשני למשכנתאות בארה"ב לאורך שנים כמעט ללא תקלה, והן הועתקו (גם בישראל) לתחומי אשראי נוספים (מימון השקעות בתשתית, ליסינג). תחושת הביטחון של המשקיעים השמרניים נשענת על כך שעיסקת איגוח כוללת תמיד גם דירוג אשראי גבוה ('איכות השקעה') שניתן לנייר הערך ע"י חברה לדירוג סיכוני אשראי לאור הסדרי הגידור שנקבעו. כלומר: לא רק גידור סיכונים, אלא גם הדבקת תווית 'כשר' מטעם חברת דירוג.
באופן טבעי, הפתרון שהוצע ע"י בנקי ההשקעות ל'עיכול' הלוואות ה-'סאב-פריים' ע"י משקיעים בשוק ההון לקוח מהמודל הזה של משכנתאות 'רגילות': איגוח של הלוואות 'סאב-פריים', כך שחלק הארי של נייר הערך המונפק יהיה בדירוג אשראי גבוה. הבעייה ביישום מודל זה לגבי הלוואות ה-'סאב-פריים' הוא שמדובר בהלוואות שסיכון האשראי בהן גבוה יחסית להלוואות רגילות, ולכן צפוי שגידור הסיכונים יהיה יקר, אם במונחי גובה הפרמיה לחברות לביטוח סיכונים ואם במונחי גודלן של הסדרות ה'נחותות' (Subordinate) שיש להנפיק כדי לגונן על הסדרות המבוכרות (Senior). יקר, אבל אפשרי. הבעייה הייתה לחפש פתרון זול יותר למנפיק.
המוצר הפיננסי שאיפשר לבנות את עיסקת האיגוח נקרא CDO - Collateralized Debt Obligation, חיקוי מטעה של מוצר מתחום המשכנתאות הרגילות שאיפשר עירוב לא מקובל של חובות בעלי סיכון גבוה עם חובות בעלי סיכון נמוך. להצלחתו של המהלך למכור CDO למשקיעים שמרנים תרמו שני מחדלים: האחד - העובדה שחברות הדירוג העריכו הערכת-חסר את סיכון האשראי הגלום במבנה הספציפי ולכן העניקו לניירות-ערך מסוכנים (כך התברר בדיעבד) דירוג אשראי גבוה מידי; השני - טכניקה שאומצה, של שרשור ניירות ערך נחותים (Subordinate) מהנפקה אחת להנפקה אחרת (מותר הרי לכאורה לערבב סיכונים) שיצרה מצג-שווא של גידור סיכונים בעוד שרוב הסיכונים נשארו בתוך המערכת, כשהם סמויים מעין המשקיעים והרגולטורים. ההבנה בדיעבד הייתה שהמבנים שנוצרו כאן היו מורכבים מכדי שניתן יהיה להעריך נכונה את הסיכון הגלום בהם. מורכבים מידי, כך התברר, אפילו עבור חברות הדירוג ועבור הרגולטורים, שלא לדבר על המשקיעים.
חטא על פשע: הכללת אשראי מסוכן במותג 'סאב-פריים'
על רקע הריבית הנמוכה, מחד, והאשלייה שתהליך האיגוח לתוך ה- CDO אכן הצליח לגדר את סיכון האשראי של הלוואות ה-'סאב-פריים' ולהבטיח למשקיעים תשואה גבוהה וחסרת-סיכון - נוצר לחץ מובן מצד המשקיעים לנתב כספים לשוק החדש הזה. לחץ זה הניע את שוק הלוואות ה-'סאב-פריים' לשיאים חדשים: לא עוד מלווים מחפשים מקורות מימון, אלא משקיעים שמרניים מחפשים אפיקי השקעה. ואכן, סוכני משכנתאות חיפשו במרץ לקוחות חדשים להלוואות אלו, ושוק ה'סאב-פריים' הלך ותפח.
אבל כאשר כסף רודף אחר אפיקי השקעה - זהו מתכון לצרות. ואכן, שוק ה-'סאב-פריים' חדר לתחומי אשראי חדשים, לא ממופים ושאינם תואמים את הכוונה המקורית של הלוואות ה-'סאב-פריים': הלוואות שלא לדיור, הלוואות מיחזור שמטרתן היחידה היא משיכת הון עצמי מבתים (שמחיריהם נסקו), הלוואות 'חדשניות' שאינן מחייבות את הלווה להציג אישורים מלאים לגבי הכנסותיו ופרטי העיסקה (No-Doc), ואפילו הלוואות ללא ביטחונות. כך, מוצר פיננסי שנועד מלכתחילה לענות על צרכיהם של רוכשי בתים בעלי היסטוריית אשראי פגומה - הפך שלא בטובתו למוצר פיננסי המנקז אליו הלוואות בסיכון גבוה שאינן עומדות בדרישות בנקאיות מקובלות של גילוי, דוקומנטציה והמצאת ביטחונות. נפרץ למעשה פתח בגדר המקיפה את המושג 'משכנתאות', ומה שקרוי 'סאב-פריים' הפך לשם קוד לאשראי מסוכן לסוגיו.
התמוטטות
כל רכיבי הסיכון המערכתי נמצאים כעת במקומם: בועת הנדל"ן תופחת ומחירי הבתים עולים בקצב מתגבר והולך, שמגיע בממוצע רב-שנתי (2002 עד 2005) ל- 13% ובשיאו (2004) ל-17%, עד שהם נעצרים באמצע 2006; כבר ב-2005 נראים סימנים מדאיגים בשוק המשכנתאות כששיעורי הפיגורים בהלוואות ה-'סאב-פריים' ממריאות לשיאים שלא נודעו עדיין (שיעורי הפיגור בהלוואות ה-'סאב-פריים' הגיעו ל-10% - פי חמש משיעורי הפיגורים המקובלים בהלוואות 'פריים') ומחירי נגזרי המשכנתאות (ניירות-ערך מגובי משכנתאות) צונחים כתוצאה מכך; הגופים האחראים על הטיפול בגביית החוב מוצפים במקרים של מימושי נכסים של לווים שלא עמדו בתשלומי המשכנתאות ורבים מהם קורסים ב-2007. משם התפתח המשבר לכלל המערכת הפיננסית האמריקנית והעולמית.
הגרף המעניין המובא כאן לקוח מדוח שפירסמה ועדת החקירה שמינה הקונגרס האמריקני לבדיקת נסיבות המשבר הפיננסי, והוא מתאר את התפתחות מתן האשראי מסוג 'סאב-פריים' בשנים 1996-2008. אנו רואים שבשנים 1996 עד 2000 היקף מתן האשראי היה יציב ולא עלה על 100 מיליארד דולר לשנה - פחות מעשירית מכלל המשכנתאות. בשלוש השנים הבאות - 2001 עד 2003 - חלה האצה בקצב מתן האשראי והוא הגיע ב-2003 ל-300 מיליארד דולר. אבל האצה זו הייתה פרופורציונית לגידול העצום של שוק המשכנתאות כולו, על רקע ירידת הריבית ב-2001, ולכן הלוואות ה-'סאב-פריים' עדיין מהוות פחות מעשירית מסך מתן האשראי. התמונה משתנה מ-2004: לא רק שהיקף מתן האשראי מגיע ל-600 מיליארדי דולר, אלא שהלוואות ה-'סאב-פריים' מהוות כבר כמעט רבע מסך מתן האשראי(!). זהו שיקוף של אותו הפתח שנפרץ בגדר, של ניקוז סוגים מסוכנים של אשראי לשוק ה-'סאב-פריים'.
לסיום: כמה לקחים
  1. הלוואות ה-'סאב-פריים' כשלעצמן לא היו יכולות ליצור משבר ללא 'עזרתו' של השוק המשני למשכנתאות. כאשר המלווה משלם מחיר על טעויות - הוא נזהר יותר בנטילת סיכונים. קרוב לוודאי שבנקים לא היו מעמידים אשראי ללא תיעוד וללא ביטחונות: יש להם רפלקסים בריאים. העובדה שמי שמעניק אשראי יכול להעביר אותו הלאה במין 'שרשרת' מבלי להיות אחראי לטיבו - יוצרת אפשרות ששיקולי המלווה אינם לוקחים יותר בחשבון את טובתם של המשקיעים. לכן המחשבה שיש 'רעל' במוצר הפיננסי עצמו היא שגוייה: כמו בריאקציות כימיות, תוצאה מסויימת דורשת שיתקיימו כמה תנאים בו-זמנית;
  2. קיומו של שוק משני למשכנתאות גם הוא אינו תנאי מספיק למשבר. במהלך למעלה משלושה עשורים שבהם פועל השוק המשני למשכנתאות בתחום ההלוואות הפרטיות (הלוואות שאין בהן ביטוח אשראי ממשלתי) התמסדו בו כלים אפקטיביים להערכת סיכון, לגידור סיכונים ולדירוג סיכונים של ניירות-ערך מגובי-משכנתאות. ואמנם, הנזק בכל הנוגע להלוואות משכנתא שמרניות ולניירות הערך שהונפקו כנגדם היה מוגבל ולא היה מביא למשבר. לכן המחשבה שהשוק המשני הוא 'רע' או מסוכן - היא שגוייה. השוק המשני למשכנתאות הוא מערכת משוכללת שמאפשר לשוק המשכנתאות לפרוח על מצע פורה - המקבילה הפיננסית של 'פס רחב' - בניגוד לשיטה הישראלית של מימון בנקאי שיוצרת סיכוני-יתר למערכת הבנקאית ופתח לניצול מונופוליסטי של הלווים והחוסכים ע"י מעט בנקים גדולים;
  3. ההתבססות של מערכות האשראי על תמחור סיכונים דיפרנציאלי היא נכונה. מחירו של אשראי צריך לשקף את סיכון האשראי הגלום באשראי. סביר לכן לתמחר בצורה שונה אשראי ללווים שיש להם עבר בנקאי ללא רבב ואשראי ללווים שיש להם פגם בעברם הבנקאי. יש בכך אלמנט חינוכי-התנהגותי ללווים, ויש בכך בשורה של הזדמנות נוספת למי שזקוק לה, במחיר;
  4. דיפרנציאציה של שיעורי ריבית ללווים היא אמנם נכונה, ומשקפת עלות ממשית (סיכון אשראי), אבל אינה יכולה לבוא במקום מדיניות חברתית: דרושה גם מערכת ממשלתית שתיתן לחסרי-דיור וחסרי הון עצמי הזדמנות להגיע לדיור בבעלות מבלי להשית עליהם ריביות-נשך. מדיניות סיוע כזו אינה מתנגשת עם מדיניות בנקאית פרטית של תמחור אשראי דיפרנציאלי, אלא חיה לצידה. בתוך מרחב הסיוע הממשלתי, צריך שאוכלוסיות מוחלשות ישלמו פחות - לא יותר - ריבית על ההלוואה;
  5. גורם סיכון ברור במשבר האמריקני היה ה-CDO. סוג זה של נגזר-משכנתאות מאפשר עירוב לא-מקובל של סוגי אשראים, והוא מורכב מכדי שניתן יהיה להבין לאשורם את הסיכונים הגלומים בו. מי שמחפש לקחים מהמשבר האמריקני צריך להתייחס דווקא לסוגי ניירות הערך המונפקים בשוק המשני ולאיכות דירוג האשראי של ניירות אלו, כשהמטרה היא לשמור על האינטרסים של החוסכים בשוק ההון;
  6. קיימת חשיבות עצומה לקיומה של רגולציה פיננסית תקיפה ולאיכותה של אותה רגולציה. העולם הפיננסי שורץ גורמים זדוניים, המונעים ע"י חוסר הידע של הציבור וע"י הקלות הבלתי-נסבלת של ההונאה הפיננסית. המשחק בין התוקפים למגינים נמשך ללא הרף, והוא מחייב רגולציה עירנית. הוא מחייב גם תמיכה ציבורית בעצם קיומה של הרגולציה, במקום ההסכמה הרפה לטענות האינטרסנטיות לפיהן רגולציה יוצרת ביורוקרטיה וחיכוך לחדשנות. כי זאת יש להבין: התמוטטות המערכות בארה"ב לא קרתה למרות שהרגולציה פעלה, אלא בגלל הצלחתם של גורמי שוק ההון להחליש את הרגולציה ולסרס אותה ע"י השתלטות על מוקדי כוח פוליטיים. זה קרה בעיקר בתקופות שהממשל היה רפובליקאי, וראה עצמו מחוייב לשוק חופשי ולהקטנת הרגולציה. כך נמנעה שקיפות, כך הפכו הרגולטורים קורבן לשאיפות גורמים אינטרסנטיים שקיצצו בכנפיהם באמצעות הדרג הפוליטי, וכך נוצרה אי-בהירות וחוסר יציבות לגבי תחומי שליטה ואחריות של רגולטורים שונים. תפקידה של הרגולציה לדרוש מהשחקנים שקיפות, אחזקת מערכות ניהול סיכונים ההולמות את גודל הסיכון, והלימות הון. לשם כך הרגולציה צריכה להיות עצמאית, בעלת משאבים ההולמים את משימותיה, וממוקדת ביציבות המערכת הפיננסית כולה (ולא בהכרח ביציבות גוף ספציפי זה או אחר);
  7. מדוע המשקיעים נהרו להשקעות מסוכנות? במקום להאשים את כל העולם, האם לא סביר יותר להאשים אותם-עצמם בהחלטות השגויות שקיבלו ולפטור את כל היתר מאחריות? אני סבור שהתשובה שלילית: ציבור המשקיעים (כמו ציבור הלווים, החוסכים, הגימלאים והמבוטחים) חסר הבנה פיננסית שתאפשר לו לקבל אחריות מלאה על תוצאות החלטותיו. מאותגר-ידע, הוא נוטה לקבל החלטות רגשיות, פשטניות, להתנהג כ'עדר', ולכן הוא הופך ליעד למניפולציה והונאה. משום כך הוא זקוק להגנה ממשלתית מפני ניצול פיננסי. וחשוב כאן דבר נוסף: למרות שמצבו של כל פרט ישתפר ע"י אוריינות פיננסית - אין להפוך אותה לחלום אוטופי ולתלות בה תקוות מוגזמות: תמיד תידרש הגנה ממשלתית ורגולציה. בעיקר כדאי להיזהר מגופים פיננסיים שמתפרנסים ממניפולציה של הציבור ומקדמים את רעיון האוריינות הפיננסית כפתרון פלא;
  8. ולבסוף: משהו בנושא הלוואת ה-'נון-פריים'. צריך להפריד בין שם לבין תוכן. הלוואת ה-'סאב-פריים' לא הפכה למלכודת ללווים בגלל שמה, אלא בגלל חלק מתכונותיה ובגלל ניצולה בידי גורמים זדוניים. לפי מה שניתן להבין מאותו מאמר שפורסם ב-פיננשל טיימס הוכנסו כמה שינויים בהלוואות אלו, בעיקר בתכונות שהפכו למכשלה: אין עוד תקופת 'טיזר' בהלוואה (שבדיעבד הסתבר שלא הייתה מובנת ללווים), אין עוד אפשרות לרכוש בית ללא הון עצמי, אין עוד אפשרות שהתשלום השוטף יהיה נמוך מחיוב הריבית (הלוואות הקרויות בארה"ב Negative Amortization שבהן יתרת החוב גדלה לאורך זמן במקום לרדת), ואין יותר אפשרות לאשר בקשת אשראי על סמך הצהרת הכנסה שאינה מגובה באישורים המאמתים זאת. ולבסוף, בעיסקאות איגוח של הלוואות אלו נדרשים המוכרים להותיר בידיהם חלק מנייר הערך המונפק כדי שיהיו שותפים חלקיים בנשיאת סיכוני האשראי (דרישה המכונה בשם הציורי Skin in the Game). אז אם כל העוקץ והארס נוטרלו - נשאר בידינו מכשיר פיננסי הדומה יותר לכוונה המקורית של מתכנניו, שהייתה לאפשר לציבור רחב יותר להגיע לבעלות על דיור, כולל לווים בעלי פרופיל סיכון שאינו מושלם.

יום שלישי, 15 במאי 2018

עשור למשבר ה-'סאב-פריים' - מה למדנו?

מאמר שפורסם באחרונה בעיתון 'דה-מרקר' עוסק באפשרות חזרתן של הלוואות מסוכנות לשוקי המשכנתאות בארה"ב (ראו: "שובו של הסאבפריים: החלום האמריקני על בית מחזיר את הרעל לשווקים", כאן). המאמר, לדעתי, הוא עיבוד והרחבה של סקירה בעלת אותו שם שהתפרסמה באוגוסט 2017 בעיתון Financial Times, במלאת עשר שנים למשבר המשכנתאות בארה"ב. מוקד הדיון הוא הופעתן של הלוואות המכונות 'נון-פריים' - וריאציה המזכירה את הלוואות המשכנתא הידועות לשמצה -  הלוואות 'סאב-פריים', ששמן נקשר במשבר המשכנתאות של 2007/8, והדיון נסוב על השאלה אם אכן "הרעל" (כלומר: הלוואות בעלות סיכון חריג) חוזר לשווקים.
ברשימה להלן ננסה להפריד בין המוץ לתבן - בין העיקרון הכלכלי העומד בבסיס הלוואות לדיור מסוג 'סאב-פריים', לבין השימוש שנעשה בפועל בהלוואות אלו: אוכלוסיית הלווים, סוגי האשראי שהסתננו לתוך הגדרה לכאורה-ממוקדת זו, וההונאה השיטתית שאפפה את מכירתן של ההלוואות למשקיעים בשוק ההון. נעשה כאן הבחנה נאיבית, כמו הספר שקראתי בילדותי - "האטום בשירות האדם" - שמפריד בין עולם האפשרויות המופלא שנוצר לגזע האנושי בעקבות ביקוע הגרעין לבין השימוש הצבאי הספציפי שנעשה בו. בגלל אורך הרשימה וקוצר הסבלנות - נפצל אותה לשני חלקים.
סיכון אשראי מגיע להלוואות לדיור
בבסיס העיסוק במתן האשראי (כל אשראי) נמצא מה שקרוי 'סיכון אשראי' - הסיכון שהלווה לא יחזיר למלווה את החוב. בעולם הישן, אשראי היה משחק אקסקלוסיבי, הפתוח למעטים: הוא ניתן ע"י גופים פרטיים (בנקים פרטיים שהיו שייכים למשפחות עשירות) לצורך מימון מיזמים עסקיים. הידע הנחוץ לבנקאי כדי להצליח בעסקיו היה היכרות קרובה עם הלווים (בדרך כלל סוחרים עשירים) ועם טיב עסקיהם. המציאות שנראית לכולנו כל-כך מובנת-מאליה, של לווים שהם משקי בית (ולא אנשי עסקים) ושל הלוואות הניתנות למימון רכישת דיור (ולא למימון השקעות עסקיות) - היא מציאות כמעט-חדשה, שהולדתה סביב אמצע המאה ה-19 אבל היא לא הגיעה להיקפים משמעותיים אלא לקראת אמצע המאה ה-20. זהו משחק חדש, שכיום כבר רוב הציבור מעורב בו. מאחר שבישראל הצעירה (כמו בארה"ב שלאחר השפל של שנות ה-30') רוב האשראי לדיור ניתן במסגרת תוכניות סיוע ממשלתיות - סיכון האשראי היה לרוב בעייה של המדינה (או בארה"ב: של סוכנויות המשכנתאות - 'ג'יני מיי', 'פאני מיי', 'פרדי מק'). בהתאם, הקריטריונים למתן אשראי היו בעיקר סידרה של דרישות-סף מהלווה (היסטוריית אשראי טובה, מקום עבודה יציב, הכנסה שגודלה מאפשר עמידה בתשלומים חודשיים, שעבוד של הנכס הנרכש לטובת המלווה, וכו'). החלטת האשראי בעולם זה הייתה פשוטה: מגיש הבקשה עומד/אינו עומד ברשימת הקריטריונים לקבלת הלוואה לדיור.
פרמיית הסיכון מגיעה להלוואות לדיור
העולם השתנה בעשורים האחרונים. מצד אחד, הסיוע הממשלתי לא הדביק את הצרכים הגואים (אם על רקע הגיאות הכלכלית ואם בגלל עליית מחירי הנדל"ן) ולכן חלקו של האשראי הפרטי הלך וגדל בהתמדה על חשבון האשראי הממשלתי (או האשראי בערבות המדינה), וזה הצריך הבנה מעמיקה יותר של המלווים הפרטיים את נושא סיכוני האשראי (לא מספיקה יותר עמידה ברשימה של תנאי-סף); מצד שני, התפתחות מהירה של כוח המיחשוב הוזילה את עלות עיבוד הנתונים ופתחה פתח לבניית מודלים סטטיסטיים להערכת סיכוני אשראי שמאפשרים לאמוד בצורה מדוייקת יותר את ההסתברות לכשל. וכך, את רשימת תנאי הסף החליפו בהדרגה מערכות ממוחשבות מבוססות-מודל, המאפשרות בניית 'פרופיל סיכון' לכל לווה ולכל עיסקת אשראי.
זוהי מהפכה: כשאתם מגישים בקשה להלוואה, יש כיום לבנק יכולת להעריך מראש מהו הסיכון שתיקלעו לחדלות-פירעון. יש שתי השלכות חשובות לקיומה של יכולת זו: האחת - 'פרופיל הסיכון' הוא ספציפי לכם, כלומר לא מדובר בתיוג אחיד של קבוצות אנשים או של סוגי הלוואות אלא בהערכה אינדיבידואלית, ולכן פרופיל הסיכון שלכם יכול בהחלט להיות שונה מזה של שכנכם; השנייה - 'פרופיל הסיכון' מחושב לפי ערכיהם של משתנים מסויימים הקשורים אליכם בנקודת-זמן זו, והוא יכול להשתנות לאורך זמן או בתלות בתנאי ההלוואה (אם תקטינו את נטל ההחזר השוטף יחסית להכנסותיכם, וכו'). אבל המסקנה החשובה יותר היא שבמחיר האשראי (שיעור הריבית) גלום כיום רכיב שלא היה שם בעבר: פרמיית סיכון שהמלווה גובה בגין חשיפתו לסיכון האשראי שלכם. פרמייה זו אינה שרירותית - היא אמורה לכסות עלות ממשית (סיכון) - והיא שונה מלווה ללווה.
למה היינו מצפים במציאות שבה יש למלווה מודל להערכת סיכון?
כאשר יש בידי המלווה כלי כמותי המאפשר לו להעריך מראש סיכון אשראי, טבעי שכל לווה שיפנה לבנק להגיש בקשה להלוואה יצפה לקבל הצעה ספציפית, ששיעור הריבית בה משקף את סיכון האשראי שלו. זה יקרה גם אם קיימים בנקים רבים וישנה תחרות ערה ביניהם על כל לקוח; זה משקף עלות אמיתית - לא חוסר תחרות. אבל יש עוד דבר, מהותי יותר, שנצפה לראות: נצפה שהתשובה הקבועה של בנקים לבקשת אשראי תהיה תמיד 'כן', כי הם יכולים תמיד לתרגם את סיכון האשראי לדרישה לגבי שיעור ריבית: הם יודעים לתמחר סיכון אשראי. אין להם לכן סיבה סבירה לומר 'לא' ללווה.
האם לדעתכם הבנקים אמנם נוהגים כך? נסו להגיש בקשה בבנק ותיווכחו שעדיין בנקים נותנים תשובות שליליות לבקשות אשראי (או, לחילופין, מתנים את מתן האשראי בקיום תנאים מגבילים). הם מעידים בכך על אמון מוגבל מצידם בהערכות הסיכון הממוחשבות של המודלים שהם בנו. ואפילו לאחר שהבנקים עצמם כבר הפנימו את העיקרון של תמחור סיכון האשראי - בא הרגולטור הישראלי לפני מספר שנים והגביל את זכות ההחלטה שלהם ע"י קביעת קריטריונים קשיחים למתן אשראי. ככה סתם, לא משיקולים של שמירה על יציבות הבנקים אלא בגלל יומרה (שאיננה במקומה) לרסן את 'בועת הנדל"ן'.
מהו הרעיון בבסיס הלוואות ה'סאב-פריים'?
בעולם שבו יש יכולת להעריך סיכון ע"י מודל חישובי - אין עוד סיבה לבנקים להגדיר תנאי-סף קשיחים ללווים הפוטנציאליים: הם יכולים לתרגם סיכון למונחי עלות, ולגלם אותה בריבית (פרמיית סיכון). קריטריונים קשיחים מייצרים החלטות אשראי מסוג כן/לא ולכן משאירים חלקים ניכרים מהאוכלוסייה ללא נגישות לאשראי ולכן מחוץ לשוק רכישת הדיור. במקום זאת, אפשר עכשיו להרחיב את הפתח, ולאפשר גישה לשוק האשראי גם ללווים בעלי פרופיל אשראי פחות ממושלם, כשההשלכה תהיה ששיעור הריבית של כל לווה ישקף את הערכת הסיכון של הבנק לגביו. זה היה הרעיון המקורי של הלוואות ה-'סאב-פריים': הלוואות בשיעור ריבית גבוה מזה של הלוואות 'רגילות' (הריבית בהלוואות אלו הייתה גבוהה בכ-3 נקודות אחוז מזו של הלוואות ה-'פריים'), כשקהל היעד הוא אנשים שיש להם היסטוריית-אשראי פגומה. ברגעים אופטימיים, הלוואות אלו נתפסו כמתן 'הזדמנות שנייה' ללווים בעלי עבר בעייתי. ואכן, הניסיון האמריקני הראה שהלוואות ה-'סאב-פריים' הולכות ונקלטות שיווקית, ופרמיית הסיכון המוגדלת שהבנקים גובים על הלוואות אלו יותר ממספיקה לכיסוי סיכוני האשראי המוגדלים.
הצלחה
מה זה אומר לנו? זה אומר שמדובר ב'גן עדן קפיטליסטי': רעיון חברתי מוצלח (הנגשת הדיור בבעלות גם לקבוצות אוכלוסייה חלשות) שמתבצע ע"י בנקים פרטיים. ואכן, ההצלחה של הלוואות ה-'סאב-פריים' בארה"ב איפשרה לשכבות אוכלוסייה חדשות להגיע לדיור בבעלות ללא צורך במאמצים של סיבסוד ממשלתי. סוג של Win-Win. בתחילת שנות ה-2000, נקודה זו הובלטה ע"י הממשל האמריקני כהישג, ובצדק.
קיימת הסכמה די-רחבה, גם בין מפלגות פוליטיות וגם בין בעלי מקצוע בתחומי הדיור, לגבי היתרון של בעלות פרטית על הדיור. הסכמה זו היא שעומדת בבסיס תוכניות הסיוע הממשלתיות ברוב העולם, המעודדות רכישת דיור לשימוש עצמי. שיעור משקי הבית המתגוררים בנכס-דיור הנמצא בבעלותם נמצא בעלייה לאורך השנים ברוב העולם, וההתמקדות בפיתוח מערכות אשראי לאומיות יעילות מכוונת לאפשר לרוב האוכלוסייה להגיע לרכישת נכס מגורים. כך היה בארה"ב, שבה שיעור משקי הבית המתגוררים בנכס בבעלות עלה בהתמדה במחצית השנייה של המאה ה-20 ועד למשבר האחרון, וכך היה בישראל שבה גל העלייה האחרון נעזר במערכות אשראי אפקטיביות (ומשולבות בסיוע ממשלתי) כדי לרכוש דיור. ההבחנה בארה"ב הייתה שכרבע מהאוכלוסייה אינו עומד בדרישות הבנקאיות לקבלת אשראי, אבל ניתן היה לצמצם אוכלוסייה זו משמעותית ולאפשר לחלק ממנה לקבל בכל זאת אשראי לדיור אילו ניתנה הקלה מסויימת בקריטריונים, כשהמחיר יהיה ריבית גבוהה יותר. זהו הניסוי של הלוואות ה-'סאב-פריים', ובשלב מסויים נראה היה שהוא הצליח, ובגדול. ואז התפוצץ הכל.

מדוע זה קרה? האם הבעייה הייתה עצם הלוואות ה-'סאב-פריים' ('הרעל' - בהגדרת הרשימה ב-'דה-מרקר'), או שמשהו אחר קרה כאן? ואולי המסקנה היא ששוק משני למשכנתאות הוא פצצה מתקתקת? על כך -  ברשימה הבאה.

יום שלישי, 24 באפריל 2018

10 בקשות למדינת ישראל

טיילתי לתומי על שפת הים ומצאתי כד ישן, חתום. פתחתי אותו ושחררתי מתוכו שד. השד הודה לי ביבושת והודיע לי שיש לי זכות לבקש ממנו משאלות (זה לא אישי - זהו הנוהג המקובל עם שדים שמשוחררים מכדים). מסתבר שזה היה שד ממוצא ספרדי, ולכן הוא העניק לי במתנה 10 משאלות (שד אשכנזי היה מסתפק בשלוש, וגם זה בתשלומים וכמובן לא כולל אריזה ומשלוח). ויתרתי על בקשות אישיות וביקשתי רק בקשות לטובת הכלל, כי אני ציוני (למרות שיש כיום מי שיטען ההיפך). להלן עשר המשאלות שביקשתי ממנו להגשים לגבי המדינה שלי:
1. חוקה לישראל
מדינת ישראל מתנהלת כבר 70 שנה ללא חוקה. זו היתה כנראה דרך לעקוף מאבקים לגבי אופיה של המדינה, ואולי גם טריק נחמד לנהל חיים דמוקרטיים שהם לכאורה חופשיים ממיגבלות ונתונים במלואם להחלטת הרשות המחוקקת. אבל זה הולך ונעשה בעייתי עם השנים וככל שהעימותים הפוליטיים בישראל גוברים. אין למעשה בסיס חוקתי שכנגדו ניתן להגדיר את כללי המשחק החקיקתי וזה יוצר קדחתנות של חקיקה, חקיקה לעומתית, פתרונות מאולתרים כמו חוקי-יסוד, מלחמה בלתי פוסקת לגבי הגדרת הפרדת הרשויות, וחקיקה שמנסה להגביל את יכולתה של כנסת עתידית להחליט אחרת (משאל עם, קביעה באיזה רוב אפשר לשנות חוקים). אולי במקום כל אלו עדיף היה להשלים כתיבתה של חוקה לישראל שתהווה בסיס מוסכם לפעולת הרשויות.
2. הגדרה מחדש: למי בישראל תינתן זכות ההצבעה
כחברה, אנחנו מצויים כיום בצומת של החלטות היסטוריות, שתקבענה את אופייה של מדינת ישראל. ההחלטות החשובות שעלינו לקבל אינן גיל הפרישה של נשים או שיעור המע"מ, אלא החלטות לגבי אופייה של החברה, היותה של המדינה יהודית ו/או דמוקרטית, ושאלת גבולותיה הגיאוגרפיים. לקראת קבלת ההכרעות הגורליות הללו ומתוך אמונה בחשיבות הייצוג הדמוקרטי, הייתי מעוניין שיוכנסו כמה שינויים בקביעה מי זכאי להשתתף בהכרעה דמוקרטית זו. הייתי רוצה לשנות את הגדרת זכות הבחירה.
ראשית, הייתי מציע להעלות את סף הגיל להשתתפות בהצבעות דמוקרטיות ל-24. אני יודע שישנם חיילים שמסכנים את חייהם עבור ביטחונה של המדינה, ויש להם מן הסתם עמדה ברורה לגבי ההכרעות הנדרשות, אבל אני סבור שהכרעה דמוקרטית צריכה לשקף הבנה בוגרת של השאלות הקיומיות שעומדות בפנינו ובעיקר נכונות לנשיאה באחריות לתוצאותיה. לפיכך הייתי מבטיח לצעירים שתורם להכריע עוד יבוא, אבל עליהם להגיע תחילה לנשיאה אזרחית בנטל ההחלטה.
מאותו שיקול, הייתי מגביל את תקרת גיל ההשתתפות בהצבעות דמוקרטיות לגיל הפרישה מעבודה. אני יודע שישנם אזרחים מבוגרים שעדיין שייכים למעגל התעסוקה, וייתכן גם שרוב המבוגרים הם משכילים, מנוסים ובעלי דעה פוליטית מוצקה. ובכל זאת, השאלה איננה זכות היסטורית ולא מה עשית בשביל המדינה, אלא מי מחליט עבור מי. הייתי מבחין בין מבוגרים, שייתכן שמשמעות ההכרעות החשובות חורגת מתוחלת חייהם, לבין אלו שייצטרכו ללא ספק לשאת בתוצאותיה של הכרעה שתתברר בדיעבד כמוטעית.
וישנם עוד שני שינויים שהייתי מבקש לראות: האחד - שבמקרה של עולים חדשים, זכות ההשתתפות בבחירה הדמוקרטית תחול לגביהם רק חמש שנים לאחר עלייתם ארצה, כדי לבטא תקופת הבשלה והכשרה שדרושה להם לצורך קליטה בחברה הישראלית והיכרות טובה יותר עם הבעיות העומדות להכרעה, כמו גם המחוייבות לשאת בתוצאותיה של הכרעה שגויה. זה עקבי עם דחיית גיל המינימום ל-24 והגבלת הגיל המקסימלי להשתתפות. השנייה - שזכות ההשתתפות בבחירות דמוקרטיות תהיה מותנית בהשתתפותו של האזרח בכוח העבודה בשנה שקדמה לתאריך ההצבעה. השתתפות בכוח העבודה משמעותה נטילת אחריות: נכונות לנשיאה בנטל הכלכלי. מי שאיננו שייך לכוח העבודה (גם אם הוא נכה, אסיר, חי מקיצבאות, אינו מתגורר בישראל או כל סיבה אחרת) ואינו משלם מיסים בישראל - אינו אמור לדעתי להיות בעל זכות להשתתף בהכרעות דמוקרטיות.
3. הפרדת רשויות: כנסת מול ממשלה
היכן מסתיימת הממשלה ומתחילה הכנסת? בשיטה הפוליטית הנוכחית, חברי הממשלה הם לרוב גם חברי כנסת. זה אומר שמבחינה מסויימת הכנסת היא רק פורום מורחב של הממשלה, ולא רשות נפרדת (למעט אולי השתתפות האופוזיציה). זה אומר שכשלושים שרים וסגני שרים אינם יכולים למעשה לכהן בוועדות הכנסת, ולכן יש בכנסת יותר תפקידים מחברי כנסת פנויים. זה אומר שחלק גדול מהיוזמות הננקטות בכנסת נובטות בעצם בממשלה. זה אומר שאין למעשה הפרדת רשויות, כזו שלפיה הרשות המחוקקת מקדישה עיתותיה לחקיקה, לפיקוח על הרשות המבצעת ולדיון ביוזמותיה, ואילו הרשות המבצעת עוסקת בביצוע: הגדרת עבודת הכנסת מיטשטשת.
4. בחירה בין סיפוח מלא של השטחים לבין היפרדות מרצון
אחרי סכסוך דמים ארוך-שנים בין התושבים היהודים לערביי ארץ ישראל, מתקיימת בארץ ישראל המערבית מזה 70 שנה רק מדינה אחת - מדינת ישראל. השטח שמחוץ לגבולות הפסקת האש של 1949 ("הקו הירוק"), היה 19 שנה תחת כיבוש ירדני ומצרי, ומזה 51 שנה בשליטה (לא כ"כ מוגדרת) של ישראל. הוויכוח על השלמת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים על הקמת מדינה משלהם תקוע בין שתי דעות ישראליות: שאין על מה לדבר (הימין) או שאין עם מי לדבר (רוב השמאל). מה שהייתי מבקש מהשד זה שיעזור לנו להתקדם מהלך אחד נוסף: לקבל הכרעה דמוקרטית לגבי השאלה אם אמנם אין על מה לדבר (ואז יש להכריז על סיפוח שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לישראל ולהעניק לתושבים אלו זכויות אזרחיות מלאות במדינה המורחבת), או שפנינו לפשרה טריטוריאלית (ואז יש להכריז חד-צדדית על היפרדות: הפסקת ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והכנות להסגת חלק מהישוב היהודי אל תוך גבולות המדינה שייקבעו במשא ומתן בין הצדדים ובלוח זמנים שיוגבל בזמן). בלי המהלך הזה אנחנו מחכים שמישהו ימות קודם. יש כמה אפשרויות מי זה יהיה.
5. הפרדת דת ממדינה
יש להפריד את הדת מהמדינה. לפי החזון הציוני המקורי, זוהי מדינת היהודים - לא מדינה יהודית. כפי שישראל התחייבה במגילת העצמאות שלה, המדינה תפעל ברוח נביאי ישראל (זו הכרזה ערכית - לא דתית!), אבל היא תאפשר שיוויון לבני כל הדתות והזרמים. המדינה חייבת לבטל את ההעדפה הקיימת של הזרם האורתודוקסי על פני הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי: זה לא עניינה להגדיר מיהו יהודי, מהי ההלכה הדתית הקובעת, מהו בית כנסת אמיתי, דיני גיור ודיני כשרות. על המדינה לבטל את מוסד הרבנות הראשית, הרבנות הצבאית, ואת החוקים והתקנות (לרבות אלו המקומיים) שמגבילים פעילות כלכלית בימי מנוחה דתיים. על המדינה להכיר בנישואין אזרחיים ולקבוע הליכים חוקיים לאישור נישואין כאלו, לבטל את ההגדרה של לאום יהודי ולהמיר אותו בישראלי, ולבטל את זכות ההגדרה הרבנית האורתודוקסית בנוגע לתחולת חוק השבות.
6. חינוך שיוויוני מקיף
במהותה, מערכת החינוך של מדינה איננה שירות פרטי (למרות שבהחלט קיימת פונקציה כזו) אלא כלי רב-עוצמה לעיצוב פני החברה. ככזו, יש בכוחה לקבוע את עוצמתה הכלכלית של ישראל העתידית, את אופיה וערכיה כחברה, ואת לכידותה. יש להתייחס למערכת החינוך ככלי העיקרי להבטחת שיוויון הזדמנויות חברתי וכלכלי לבני הדור הצעיר, ובכך להבטיח חברה יותר צודקת ויותר סולידרית. חינוך אינו מוצר של צריכה פרטית אלא צריכה קולקטיבית (יותר מכך: השקעה קולקטיבית), ולכן יש להבטיח בחוק חינוך חינם (כלומר: ע"ח המדינה) לכל ילד וצעיר בישראל, מלידה ועד (כולל) חינוך על-תיכוני מקצועי ואקדמי. אנחנו נקבל, כחברה, את פירות ההשקעה הזו, ולמי שמוטרד מסיבסוד בריחת-מוחות - יש דרכים לפתור זאת.
7. תשלום שכר כלכלי למשרתי שירות חובה
במדינת ישראל נהוג חוק גיוס חובה, שבעטיו צעירים נדרשים לשרת בצה"ל 24-36 חודשים. צה"ל משלם לחיילי החובה שכר חלקי, שאמור לספק להם מימון להוצאות שוטפות, אבל אינו משלם להם שכר אמיתי (בהשוואה, למשל, לשכר המינימום הנהוג במשק). גם אם נבחר להמשיך לקיים את חוק גיוס החובה - אין סיבה מדוע המדינה לא תשלם לחייליה שכר מלא בגין השירות. בהעדר תשלום נוצר מצב שחיילי צה"ל חיים חיי-שיוויון בעת שהייתם במתקני הצבא אבל חיים שונים לגמרי בעת חופשותיהם ובתום שירותם הצבאי. יש להחליף נוהג זה בשיטה לפיה חיילים המשרתים שירות חובה יקבלו תמורה כלכלית סבירה, אם בצורת תשלום שוטף ואם בחלוקה כלשהי בין תשלומים שוטפים לבין כאלו המצטברים לזכות החייל לקראת מועד שחרורו משירות החובה. גובה השכר הצבאי בתקופת שירות החובה אינו אמור לשקף את תרומת החייל לצה"ל (לוחם, תומך לחימה, איש תחזוקה, פקיד) אלא את הוויתור (על הכנסה, על חופש לחיות כרצונו) שהחייל נאלץ לעשות כדי לשרת בצה"ל. לכן הוא צריך להיות שיוויוני.
8. פנסיה ממלכתית
הסדרי הפנסיה בישראל הם תוצאה של אבולוציה, והם דיפרנציאליים. חלק מהעובדים קשורים בהסכמי פנסיה הסתדרותיים (לסוגיהם), חלקם (עובדי הסקטור הציבורי) בהסדרי פנסיה תקציבית (גם הם מסוגים שונים), וחלקם - בהסדרי פנסיה פרטיים. וישנם גם אלו שאינם כלולים בהסדרי פנסיה כלשהם.
קיימת אשלייה כאילו שאלת הפנסיה הדיפרנציאלית היא דוגמא חיובית לשאלת שכר ועונש: חסכת לפנסיה? - תוכל לפרוש מהעבודה ולחיות בכבוד, בבחינת: "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת". וישנו כמובן גם משל הצרצר והנמלה של קרילוב, ללמדכם שמדובר (לכאורה) במודל "חינוכי". המציאות רחוקה מכך: מאות אלפי הגימלאים הנהנים מפנסיה תקציבית לא חסכו מעולם פרוטה לטובת הפנסיה. מאות אלפי הנהנים מפנסיה של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות אפילו לא ידעו מה תהיה קיצבת הפנסיה שלהם ולא הקדישו מחשבה לשאלה כמה עליהם לחסוך. שתי קבוצות אלו גם לא חיות מחיסכון נצבר שלהם או של מעסיקיהם: מקבלי הפנסיה התקציבית חיים אך ורק מכספי משלם המיסים (המדינה לא צברה עתודות פנסיוניות עבורם) ומקבלי הפנסיה ההסתדרותית חיים גם הם (חלקית) על חשבון משלם המיסים בגלל גירעונות אקטואריים של הקופות הוותיקות שמשולמים ע"י משלם המיסים. ולמרות זאת, רווחת התופעה של קיצבאות ענק המשולמות לחלק מהפנסיונרים ומקרים מנקרי-עיניים של פנסיות גישור - תוצאה של "הסכמים קבוצתיים" שמשולמים ע"י משלמי המיסים. לעומת זאת, גימלאים שאינם כלולים באחד מההסדרים הללו עלולים למצוא עצמם מנסים להתקיים מקיצבאות זיקנה של הביטוח הלאומי, ועולים שעלו לישראל בגיל מבוגר-יחסית לא הספיקו לצבור זכויות פנסיוניות המאפשרות להם קיום ונאלצים לחפש תעסוקה גם בשנות הפרישה לצורך השלמת הכנסה. אפשר לכן להקיץ מהאשלייה החינוכית: מה שקובע אם אתם נהנים מתנאים פנסיוניים מופלגים או נאלצים לחיות בעוני אינו תכנון פנסיוני נבון או התנהגות פיננסית אחראית שלכם, ובטח לא חיסכון שחסכתם בשנות עבודתכם, אלא בעיקר מזל. ואם יש לכם ספק - חישבו על כך שהסדרי הפנסיה הנדיבים שהדור הבוגר זוכה להם לא יחולו על הדור הבא, זה שכיום נושא בעול החסכון הפנסיוני שלו-עצמו וגם במימון הסדרי הפנסיה הנדיבים של קודמיו; אין מספיק כסף בעולם לחזור על החגיגה הזו.
בעולם טוב יותר, הייתי מבקש (מהשד) לראות הסדר פנסיה חובה ממלכתי, כך שכל אדם בישראל יהיה בעל הסדר פנסיוני שיכסה אותו בעתיד. התשלום החודשי הפנסיוני צריך להיות אחוז קבוע מההכנסה (כל ההכנסה, לא להתחיל עם ההתחכמות של סעיפי שכר שאינם כלולים בבסיס לצורך הטבות סוציאליות). תשלומי הפנסיה צריכים להיות שווים לכולם, ומספיקים לקיום מינימלי. אתה שופט מחוזי או תת-אלוף או סמנכ"ל או בעל עסק עצמאי ורוצה להבטיח לעצמך רמת חיים חומרית גבוהה יותר לעת פרישה?  אדרבא: דאג לעצמך לחיסכון פרטי מתאים, מעבר לפנסיה, שיאפשר זאת. אל תדרוש מהדור הצעיר שיממן זאת.
9. חלוקה מחדש של העושר
הרעיון הקפיטליסטי של מתן חופש לכוחות השוק לפעול כרצונם מתבסס על עיקרון "היד הנעלמה" של הכלכלן אדם סמית. עיקרו: אם כל פרט בחברה יפעל כמיטב יכולתו לתועלתו האישית - לא רק הוא אלא כולנו נהנה מכך. זהו הבסיס לאמונה ביתרונותיה של התחרות החופשית: כל פרט ישתדל לייצר ביעילות כדי להגדיל את רווחיו, וכתוצאה מכך המערכת כולה תהיה יעילה, דינמית ומתחדשת. על הממשלה לדאוג "רק" שכללי התחרות אמנם יישמרו: שהיצרנים לא יתאגדו כדי להגדיל את רווחיהם על חשבון הצרכנים (אגב: זה היה צריך להיות נכון גם לגבי עובדי חברת החשמל, רשות הנמלים, הרכבת, רשות שדות התעופה ועובדי הבנקים).
הבעיה עם שיטת התחרות החופשית היא שהיא עלולה לאבד כעבור מספר "סיבובים" את אלמנט הצדק שגלום בה. זה קורה בגלל צבירת הון והעברתו מדור לדור: כל זמן שכל השחקנים (באותו דור) יוצאים לדרך בתנאים שווים - יש לכולם סיכוי שווה להצליח, ומידת ההצלחה שלהם תלויה רק בחריצותם, בכשרונם ובמזלם הטוב. זוהי שיטה שמעודדת מצויינות בכך שהיא מתגמלת מנצחים, אבל אינה יוצרת תחושה של קיפוח ואי-צדק: לכולם הרי היה מראש אותו סיכוי להצליח. המצב אינו כזה כשמתאפשרת העברת הון מדור לדור: בני הדור הבא אינם יוצאים לדרך בתנאים שווים, אלא תלויים כ"א בהצלחת הוריו. כך, מי שנולד למשפחה עשירה יוצא לחיים עם רכוש התחלתי, מי שנולד למשפחה משכילה יוצא לחיים עם עדיפות בתחום ההון האנושי, מי שנולד למשפחה מיוחסת יוצא לחיים עם יתרון של קשרים חברתיים, וכו'. הצלחתו של כל אחד תלויה כעת לא רק במאמציו-הוא אלא במידה רבה בנכסים שהועברו אליו מהוריו. אין יותר הזדמנות שווה לכולם: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, או במילים אחרות: זכות הקניין ("עשיתי את הוני ביושר") עשויה לפגוע ביכולתו של משטר קפיטליסטי לספק צדק חברתי. הדבר חמור עוד יותר אם נזכור שהצלחה כלכלית היא במידה רבה תוצאה מקרית ("מזל") ולא דווקא תשואה לחריצות ולכישרון.
איך מיישבים סתירה בין סוג אחד של חופש ("זכות הקניין") עם סוג אחר של חופש ("שוויון הזדמנויות")? מן-הסתם יש צורך להתפשר: לקבוע סייג לחופש ההעברה של נכסים מדור לדור. המסורת היהודית קבעה לכך כלים - שנת שמיטה ושנת יובל - אבל אנחנו יכולים לאמץ שיטה פשוטה יותר, פשרנית יותר, מודרנית יותר של הנהגת מס על ירושות. מבלי להיכנס כאן לפירוט, מס בשיעור שמקובל במשקים אחרים - 20 או 30 אחוז - היה משיג מטרה זו ונותן תחושה שכל פרט יכול אמנם להוריש את רוב הרכוש שצבר בחייו לצאצאיו, אבל הוא גם יוריש חלק מרכושו לבניהם של אלו שלא הצליחו בחייהם לצבור רכוש.
10. תחבורה ציבורית
בפרוס יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל אנו יכולים להצביע על הישגים עצומים, אבל גם על כמה כישלונות. ואין בעיני כישלון בולט יותר למדינה כ"כ צעירה, מתוחכמת וטכנולוגית מהבור שכרינו לעצמנו בתחום התחבורה. לא קיים בישראל שום מכשול קרקעי אוביקטיבי - איים, נהרות חוצים או שרשראות הרים - שיפריע למדינה צעירה ומהירת-צמיחה לתכנן ולפתח מערכות תחבורה יעילות שתתמוכנה בקצב ההתפתחות הדמוגרפי והכלכלי. אין לכך הצדקה - זה הכל מחדל מנהיגותי. מבלי להיכנס לטיעון על סיבות והתפתחויות, נסתכל רק על התוצאה: צפיפות מוגזמת על התשתיות התחבורתיות שגורמת לאבדן תוצר ולפגיעה משמעותית ברווחת התושבים. במקום לתכנן צרכים עתידיים ולהשקיע בפיתוח תשתיות תחבורתיות מתאימות המתבססות על מערכות הסעת-המונים - אנחנו לכודים במרדף חסר-סיכוי של הרחבת כבישים ומחלפים עבור הרכב הפרטי. אין שום סיכוי שהרכב הפרטי יהווה פתרון תחבורתי למשק הישראלי, כי הרכב הפרטי אינו פתרון בשום מקום בעולם. אין שום סיכוי שהוספת צמתים וכבישים ומסילות תשיג את הקצב המבהיל של תוספת רכב פרטי למלאי, ולמרות זאת כולנו ממתינים בהכנעה לפתרונות כאלו שמבטיחים לנו ראשי המשק. ובינתיים נמשכת בנייה פזרנית של דירות (מבחינת שימושי קרקע) שמחמירה את העומס התחבורתי, ונוצרה תלות פיסקלית מסוכנת של הממשלה ביבוא רכב פרטי (שהוא עתיר-מיסוי).
מה שדרוש לנו הוא שינוי בחשיבה: המאבק התחבורתי בין הביקוש (הגדלת השימוש ברכב פרטי) לבין ההיצע (הרחבת והוספת כבישים, מחלפים) - נידון מראש לכישלון. צריך להגדיר כיוון שונה לגמרי, המתבסס בעיקר על שימוש בתחבורה ציבורית ואולי על פתרונות תומכים כמו תחבורה שיתופית. ייתכן שחלק משינוי הכיוון ידרוש השקעות גדולות (מסילות ברזל, הקצאת נתיבים ציבוריים, מנהרות לרכבות תת-קרקעיות, גשרים), אבל אפשר להגיע להישגים גם בטווח הקצר ע"י יצירת העדפה אפקטיבית לתחבורה הציבורית בתשתיות הקיימות: עצם הפחתת השימוש ברכב הפרטי - וזאת ניתן להשיג דרך שילוב של הגבלות מינהליות והיטלי-עומס - יכולה להקל על מכאובי המצב הנוכחי ולשפר משמעותית את טיב השירות שמציעה התחבורה הציבורית.
הערה לסיכום: ומה אם אין בכלל שדים בבקבוקים?
ילדות קטנות חולמות על נסיכים. מבוגרים - משתעשעים במחשבה על שדים בבקבוקים (או: אולי גם אתם שאלתם את עצמכם מה הייתם עושים לו זכיתם בפייס. זה אותו דבר). אנשים מאמינים - תוחבים פתקים לסדקי הכותל או משתטחים על קברי צדיקים או סתם מתפללים. אבל יש גם אלטרנטיבה אחרת למי להפנות בקשה: בואו נבקש הכל מעצמנו. אז זוהי רשימת הבקשות שלי - לכם אולי יש רשימה שונה. הצעתי היא שבמקום לחלום או להתפלל - נכין את הרשימה שלנו ונדרוש זאת מהדרג הפוליטי. נדרוש מהם שבמקום להצטלם טוב, להשמיע נאומים משכנעים, להופיע בחוגי בית ולנסות בכל צורה לשכנע אותנו שהם אוביקט לבחירה ושכדאי לנו להעדיף אותם על פני מתחריהם - שהם יאמצו תוכן. לא רק כותרות  כמו שמאל-ימין, ותק מול גיל צעיר, מוצא עדתי: ממש תוכן. מה שהיה קרוי פעם 'פרוגרמה'. ואז כשהם ירצו להיבחר הם יספרו לנו מהי הפרוגרמה שלהם, ועל כך נצביע בהכרעה דמוקרטית. אז עכשיו אני מחכה שלפחות חלק ממישאלותי אלה יופיעו במצע מפלגתי של מישהו.

יום שבת, 14 באפריל 2018

על מה הוויכוח בנושא הדלקת המשואות?

בראש ממשלת ישראל עומד כיום אדם שנלחם מלחמת-מאסף על חייו הפוליטיים. הוא נקלע למצב הזה שלא ברצונו - הוא כנראה תכנן אחרת את השלב הנוכחי בקריירה הפוליטית שלו: מן הסתם הוא רצה להיות אשף כלכלי שהצעיד את המשק הישראלי לקידמה, אסטרטג מדיני שפתר את הפלונטר הקיומי של מדינת ישראל והפך אותה לחברה מקובלת ושוות-זכויות בקרב העמים הנאורים, ואולי גם מצביא צבאי שהבטיח לעמו ביטחון קיומי בר-קיימא, כזה שאינו חשוף לאתגרים קיומיים תכופים. זה לא קורה לו.
המלחמה היומיומית, הסיזיפית, בוודאי קשה לו: מאה שנות סכסוך דמים בין ישראל והפלסטינים, אין-ספור נצחונות טקטיים  - ועדיין הבעיה הפלסטינית מסרבת לרדת מעל במת ההיסטוריה ולאפשר לציונות רגע של התבשמות בהישגיה (ויש כאלה, בשפע). מאה שנות הסברה מאומצת, ריסון עצמי וניסיון אמיתי לשמור על טוהר הנשק ("הצבא הכי מוסרי בעולם") - ועדיין דעת הקהל העולמית (זו הרלוונטית) אינה מקבלת את הנרטיב הציוני ומדינת ישראל מצטיירת ככוח כובש, מרושע, מדכא. ומבפנים, ויכוחים פנימיים על הדרך הנכונה פורמים את התפרים העדינים שאיפשרו לממלכתיות הישראלית להתגבש למרות מיזוג גלויות וחילוקי דעות דתיים ואידיאולוגיים. מדינת ישראל הולכת ונראית כמוטציה של העם היהודי: חברה החיה על חרבה (ולאו דווקא מהכרח), שולטת בעם אחר תוך שלילת זכויותיו המדיניות והאזרחיות, מתנשאת על בני ברית פוטנציאליים, קוראת תיגר על כוחות האור המעטים.
נתניהו הוא מנהיג פוליטי מרשים: מודע לכללי המשחק הפוליטי ושולט בו היטב, עוקב אחר דעת הקהל בהתמדה באמצעות סקרים, מזהה הלכי-רוח, מנצל זרמים ואירועים, בונה תדמית ומנסה לעצב את דעת הקהל. הוא מחסל בשקדנות יריבים פוליטיים שעשויים לאיים עליו, הן במפלגתו והן מחוצה לה. ולמרות כל אלה ועל אף יכולת הישרדות פוליטית מרשימה יחסית לקודמיו - ההצלחה האמיתית אינה מגיעה: ישראל תקועה ללא מוצא באותו סכסוך דמים ארוך-ימים. הכהונה הארוכה אינה מצליחה לקדם את הפתרונות המיוחלים, ושום נאום מבריק בגבעת רם או בגבעת הקפיטול אינו יכול להסתיר את העובדה שאין לנתניהו שום פתרון בשרוולו. אין אור בקצה המנהרה.
לכן, במקום חזון, תכנית פעולה והנעת יוזמה מדינית - שלטון הימין הנוכחי מתחיל להיראות כמשחק טכני נגד השעון, מאמץ הישרדות בשלטון מתוך תקווה שמשהו בסיסי אולי ישתנה (חיצונית כמובן) ויהפוך מצב חסר-תקווה להצלחה: הפלסטינים יתייאשו, המזרח התיכון ימאס בפלסטינים, ההסברה הישראלית תצליח לפתע לשכנע את העולם שלא מדובר בכיבוש סטטי אלא בתהליך אמיתי (גם אם איטי) של חתירה לשלום, מלחמה עולמית חדשה תסיט את תשומת הלב העולמית מהקונפליקט הישראלי-פלסטיני ואולי גם תיצור מרחבי פתרון חדשים שאינם קיימים כיום. כי אולי בכל זאת, למרות שמרחב הפתרונות האפשרי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני די מצומצם עד כי אפשר ממש לנחש (וזה נכון כבר 10-20 שנה) את פרטי ההסכם הישראלי-פלסטיני הצפוי - משהו ישתנה לפתע אחרי 100 שנה והפלסטינים יישכחו. נקבל חנינה מההיסטוריה!
איך שורדים פוליטית עד שיתחולל אותו נס, כשקיימים לחצים פנימיים להתקדם להסדר בעוד שכל התוכנית המדינית הקיימת היא לא לעשות כלום? בכל דרך אפשרית. בלהטוטים פוליטיים, בבניית קואליציות קיצוניות, בוויתור על ליכוד לאומי (שהוא כנראה כבר בלתי אפשרי) ובהתמסרות עד-כלות לבעלי ברית פוליטיים תובעניים. ואז אנו רואים אתנן דתי, אתנן כלכלי ואתנן פוליטי - כי הכל כשר כדי לשמר את האחיזה במוסרות השלטון. ולפתע זה לא נראה מוזר שתיקי החוץ, הביטחון, האוצר והמשפטים הופכים מהגה שיש לאחוז בו כדי לנווט את המדינה - לאמצעי תשלום ציניים: יש משהו יותר חשוב מעיצוב דרכה של מדינת ישראל. עצם האחיזה בשלטון.
אבל איך שומרים על דעת קהל אוהדת מול קשיים אלו? איך מתגברים על ההתנגדויות הפנימיות שעלולות להתעורר ואף להתגבר במשטר דמוקרטי? לא צריך להמציא כלום: הדברים כבר כתובים בספר דברי הימים של כל העמים. מתחילים מהחלפת שומרי הסף באנשי שלומנו, כדי להקטין חיכוך עם התנגדות מקצועית אוביקטיבית. ממשיכים בהשתלטות על כלי התקשורת, שהם המשקפיים דרכם רואה הציבור את המציאות: אחיזה ישירה בתיק התקשורת, שליטה בעיתון פרטי שתוכנו מוכתב ע"י לשכת רוה"מ, הטיית הסיקור בכלי התקשורת ע"י הסכמים מושחתים עם חלקם ואיום על המשך קיומם של האחרים. משם - עוברים לתחום התרבות: שר התעמולה הנאצי גבלס הרי בכלל התחיל משם. ואז מגיעים למהלך החשוב באמת - שיסוי של קבוצות אוכלוסייה אחת בשנייה: מזהים בעיה, מזהים "קורבנות", ומסיתים את "הקורבנות" כנגד אויב פוליטי מפוברק. זו התמחות מיוחדת, ליצור דחלילים של 'אויבי מדינה' כדי להפנות כלפיהם רגשות של זעם ותסכול. ונתניהו אינו זה שהמציא את השיטה בישראל: מנחם בגין, שהתהדר תמיד באהבת ישראל, שיסה כבר בבחירות של 1949 את עולי תימן במפלגות הפועלים (יוצאי מרוקו עדיין לא יצאו אז ממרוקו), ואת 'אהבת ישראל' שלו חשנו בבירור בנאומי הככרות גדושי ההסתה של 1981.
השיטה היא תמיד אותה שיטה: למצוא נקודה רגישה, פצע, סדק - ולהרחיב אותו. לזהות 'אויב פנימי', להאשים אותו בכל הרע, ולשסות בו את הציבור. 'האויב' היה פעם מפא"י, אלו היו הקיבוצים, זה היה 'השמאל הקיצוני', וזה כיום 'שוברים שתיקה', 'בצלם', 'הקרן החדשה לישראל', 'המסתננים', ועוד היד נטויה להאשים יריבים פוליטיים מזדמנים בבגידה במדינה. בגידה זה מושג חד: הוא ברור לשומע, וגם עונשו ברור, לא כמו מושגים רכים כמו 'קבלת דבר במירמה' או 'הפרת אמונים'. המודל המזוקק של ההאשמה בבגידה הוא אחד: הסיפור הנאצי על 'תקיעת סכין בגב האומה'. לאחר רצח רבין שמענו הרבה שמדובר היה במעשה בודד של גידול פרא - לא בתוצר טבעי ובלתי נמנע של מערכת ההסתה הדתית-לאומנית שפעלה אז. ואולי אפילו קיבלנו (בחולשתנו) הסבר זה. היום זה כבר נראה אחרת. היום ההאשמות כלפי אויבים פנימיים על חוסר נאמנות למדינה מגיעות ישירות מפיו של ראש הממשלה, ובגלוי. אנחנו נמצאים על סיפה של מלחמת אזרחים.
מלחמת ההישרדות הולכת ונעשית ממוקדת: לרבים כבר ברור שיש לחתור לסיום כהונתו של נתניהו עצמו - לאו דווקא של גוש הימין בכלל או של הליכוד בפרט. לכן הטבעת הולכת ומתהדקת סביבו: תקשורת, רשתות חברתיות, רשויות אכיפת החוק. בתגובה, מחנה נתניהו מצופף שורותיו סביב המנהיג עצמו: מתריע שהמלחמה הציבורית אינה מכוונת לנתניהו עצמו ואינה קשורה לחקירות המשטרה, אלא זוהי מלחמה כנגד המשך שלטון הימין. כולם נקראים לדגל. בהתאם, כל ההתרחשויות סביבנו נשפטות רק במימד הפוליטי שלהן - בעד או נגד נתניהו: חקירות המשטרה, בעיית מבקשי המקלט, חייל שירה למוות במחבל עצור, סדר היום התרבותי. ככל שהטבעת סביב נתניהו מתהדקת - כך הלחימה נעשית תוקפנית יותר, אכזרית יותר, ודקויות הדמוקרטיה מושלכות לפח: ראו יוזמות חקיקה למניעת חקירות פליליות של ראש ממשלה מכהן (החוק הצרפתי), יוזמות חקיקה לאיסור על המשטרה לכלול המלצות בסיכום ממצאי החקירה, ועוד היד נטויה. לא מן הנמנע שנגיע בקרוב ליוזמות להחלפת מפכ"ל המשטרה, להחלפת היועמ"ש, להקדמת הבחירות כדי לסכל את תהליכי החקירה, לייזום חוקים עוקפי בג"צ, לביטולו של מוסד הבג"צ עצמו (אפשר - בהחלטת כנסת) ואפילו לנקיטה במהלך צבאי התקפי בצפון או בדרום.
המשמעות של כל החקיקות המוצעות היא היפוך היוצרות של מהות הדמוקרטיה: אין יותר מדינה שבה מכהן נבחר המשרת את העם, אלא יש שליט העומד מעל למדינה. מרגע שנבחר - הוא יכול לחוקק, כלומר הוא יכול לשנות את חוקי המשחק, בזמן המשחק, לטובתו. ראו מה קורה ברוסיה, בסין, בהונדורס. הכנסת יכולה לקצץ בסמכויותיה של הרשות השופטת, ויכולה גם לקבוע שחוק מסוים שהיא מחוקקת לא יהיה ניתן לשינוי ע"י כנסת עתידית אלא ברוב שרירותי שתקבע. במקרה הקיצוני מנהיג בעצם כלל לא חייב להיבחר מחדש: מספיק פעם אחת כדי שהוא ייחשב לעד כמבטא את רצונו של העם.
בינתיים, אנו חיים עדיין במשטר דמוקרטי, והמלחמה היא על דעת הקהל: אין הישרדות בלעדיה. לכאורה היא חשובה רק במקרה של הקדמת הבחירות, אבל בפועל היא חשובה גם לפני כן, כבסיס לחישוב מהלכיהם של כל המעורבים במערכת הפוליטית. זהו מקור הריב המוזר על הנוכחות בטקס פתיחת חגיגות העצמאות: הרצון של נתניהו להצטייר כמנהיג ממלכתי בלתי-מעורער לקראת מהלכים פוליטיים אפשריים, במקום כברווז צולע שטבעת החשדות מתהדקת סביבו. יש חשיבות לטקסים, לממלכתיות מופגנת, לסמלי המדינה, לנשיאת נאום ממלכתי, לפוזה, וללקיחת קרדיטים לכל מה שמצליח בישראל. התגובה צריכה להיות באותו מישור עצמו: להפעיל דעת קהל נגדית כדי ללחוץ על כלי התקשורת להפסיק לשמש כערוצי תעמולה מטעם בעזרת קטעי וידיאו מוקלטים וערוכים; להיעדר מטקסים ממלכתיים-לכאורה שהופקעו לצרכים פוליטיים. צריך לכן לפנות למדליקי המשואה ולהציע להם לשקול מחדש את השתתפותם בטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות, כי זה איננו יותר טקס ממלכתי - זהו מהלך פוליטי שמנסה לזהות את הממלכתיות הישראלית עם אדם יחיד.
מדינת ישראל נמצאת בסכנה. מחנותיה הפוליטיים כבר התלהטו לנקודת רתיחה. החרדים נלחמים על זכותם לנצל את המלחמה הפוליטית של נתניהו להשגת פטור מגיוס לצה"ל, פטור מהשתלבות בשוק העבודה ותקציבים מוגדלים למוסדותיהם. המחנה הדתי-לאומי מנצל את חולשתו של נתניהו לחיזוק ההתיישבות ביהודה ושומרון ולהרחקת כל סיכוי להשגת פתרון מדיני ישראלי-פלסטיני הנשען על פשרה טריטוריאלית. ציבור גדול של מצביעי ליכוד הולך שולל אחרי הסתה עדתית שמלבה בו שנאה רק כדי שיתפתה להסב עיניו מפרשיות השחיתות של נתניהו ולצופף שורות נגד ה"הם" השנואים. אנו קרובים מתמיד למלחמת אזרחים, כי יש חשש שהדבקים הקיימים בבסיס הממלכתיות שנוצרה כאן  ב-70 שנה לא יחזיקו מעמד בטמפרטורות שאליהן חוממו כולם.
נפנוף הדגלים, ההמנון, המשואות, וכמובן גם השכול ושואת יהודי אירופה - שום דבר אינו נושא ממלכתי, מאחד יותר. אלו הם כיום סמלים ריקים, כלי-עבודה פשיסטיים שמטרתם הצינית היא ללכד קבוצה אחת (שמסומנת "ציונים") כנגד קבוצה אחרת (שמסומנת "בוגדים"). דגל ישראל המתנופף אינו עוד סמל לממלכתיות, לתקומה, לאחדות, לשותפות גורל - הוא סמל הוקעה, התנגדות: נגד זכותם של הפלסטינים לחיות בארץ ישראל, נגד ליברליזם ואחוות עמים, נגד זכויות אזרח, נגד זכותם של עמים אחרים לדרוש מאיתנו להתנהג לפי כללי מוסר מקובלים, נגד כל מי שאינו שייך לקואליציה הלאומנית השולטת. הוא סמל למאבק למען הגבלת שלטון החוק והדמוקרטיה (בשם העם, כביכול), הוא סמל לדרישה לעליונות המוחלטת של השלטון הפוליטי על העם. הוא סמל נגדכם.

אפשר כמובן להתנגד פסיבית (כמו ההצעה לכבות את מכשירי הטלוויזיה בעת נאום ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות), אבל נראה לי שאנחנו בנקודה שמעבר לכך, בנקודה שבה כל מי שרוצה להילחם למען הפסקת כהונתו של נתניהו חייב להתגייס להפגנת כוח פוליטי ממשי. כוח של המונים בכיכרות - לא כוח של לחיצה על שלט. אנחנו לא נמצאים במצב סטטי - דברים שליליים קורים כבר עתה, ורעים מהם עוד עלולים לקרות בחודשים הקרובים. לכן לא צריך בימים אלו להתבשם בהישגי המדינה ב-70 שנה, אלא להפנים שזו התמונה של מה שאנחנו עלולים לאבד אם יימשך הטירוף הקיים.

יום חמישי, 5 באפריל 2018

מחפשים מועמד לנגיד בנק ישראל

בימים האחרונים החלה לפעול חרושת שמועות לגבי שמות המועמדים להחליף את קרנית פלוג כנגידת בנק ישראל בתום תקופת כהונתה (נובמבר 2018). עוד לא שכחנו את ההתמהמהות וההסתבכויות המביכות שקדמו למינוי נגיד לבנק המרכזי בסיבוב הקודם, התנהלות שהביאה למינויה הזמני של קרנית פלוג לממלאת מקום הנגיד ובסופו של דבר למינויה לנגידת בנק ישראל (כנראה בניגוד לכוונתו של רוה"מ), ופתאום כולם עסוקים בבהילות בבחירת הנגיד הבא שמונה חודשים לפני תום תקופת כהונתה הראשונה של הנגידה המכהנת. לפתע, ולא משום שיקול של תהליך מסודר של חילופי תפקידים, התעורר דיון פומבי לגבי זהות המועמדים. העיתוי אינו מקרי: לא מדובר בשאלת איכות תפקודה או כשירותה של הנגידה פלוג, ולא בצורך להבטיח תהליך מסודר של מיון מועמדים או חפיפה מקצועית. מדובר בתגובה כעוסה, כמעט רפלקסיבית, של שר האוצר כחלון על כך שבנק ישראל הרשה לעצמו לפרסם בדוח השנתי לשנת 2017 פרק מורחב על שוק הדיור שבו כלולה גם ביקורת מסוימת על תכנית הדגל של שר האוצר - 'מחיר למשתכן'. לא מדובר בתגובה מנומקת ומקצועית לטענות שהועלו בדוח בנק ישראל (וזה לגמרי אפשרי ואף רצוי שיתקיים דיון מקצועי לגבי מדיניות הדיור), אלא בסוג של פעולת עונשין: נקמה יצרית בנגידה על שלא הצטרפה למקהלת התומכים במדיניותו של שר האוצר. אבל יש כאן משהו מעבר להתנפלות האישית על הנגידה פלוג: מדובר בניסיון הפחדה שמטרתו להשתיק את בנק ישראל, או גרוע מזה - לגרום לו שיהדהד את הצהרות הדרגים הפוליטיים.
זה איננו מהלך מפתיע - זוהי הנורמה הפוליטית המקובלת, להשתלט על פוטנציאל ההתנגדות האפשרי של שומרי סף או דרג מקצועי ליוזמות של הדרג הפוליטי. כך היה עם מינויים כמו זה של מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מפכ"ל המשטרה; כך היה המאבק על תאגיד השידור, על חיסול 'ערוץ 10' של הטלוויזיה, על ביטול רשות חשמל עצמאית והכפפתה לשר האנרגיה, על הפיכת דרג הסמנכ"לים במשרדי הממשלה למשרות-אמון של השרים. גם לכלכלני בנק ישראל אין בתגובה הזועמת של שר האוצר לפירסום הדוח משום חידוש: זוהי תופעה שליוותה תמיד, כאיום, את הוויכוח המקצועי בין בנק ישראל למשרד האוצר. הוותיקים אפילו זוכרים כיצד לפני דור, בתקופה של אינפלציה דוהרת, ניסה שר אוצר אחר (באמצעות נגיד מרצה) להפקיע מידי מחלקת המחקר של הבנק את תפקיד כתיבת הדוח השנתי כדי למנוע מכלכלני הבנק לכתוב ניתוח כלכלי אוביקטיבי של מצב המשק. כי כלל לא מדובר כאן בתכנית 'מחיר למשתכן' ולא בנגידה פלוג: מדובר על יכולתו של הדרג הפוליטי לכפות את דעתו על הדרג המקצועי או לפחות להשתיק את ביקורתו. מדובר על שבירת מראה. מדובר על המושג המטורלל 'משילות' שמשמש קרדום להשתקת הדרג המקצועי. כי, בפרפראזה על דברי מנהיגה פוליטית מייצגת: למה לנו בנק ישראל אם אין לנו יכולת לשלוט בו?
מה שראוי לציון בתקרית הזו הוא שהיא אירעה כ"כ מאוחר בכהונתה של הנגידה פלוג. יש לזה בוודאי קשר גם לאישיותה הנוחה של הנגידה, אבל ההרמוניה שחווינו נבעה בעיקר מכך שהמשק הישראלי חווה תקופה מופתית של הצלחה, בעיקר מסיבות חיצוניות, ולא נוצר בשנים האחרונות צורך בקבלת החלטות כלכליות כואבות. המשק הישראלי חווה צמיחה כלכלית נאה ויציבה, הצמיחה הכלכלית הביאה לגיאות בתקבולי המיסים ולכן הממשלה יכלה לשמור על גירעון נמוך תוך הפחתת שיעורי המיסים ושמירה על תוואי של ירידת יחס החוב לתוצר, האינפלציה הייתה נמוכה ויציבה, מאזן התשלומים היה חיובי והריבית הייתה נמוכה ואיפשרה רמה טובה של השקעות. היו אמנם בעיות כמו התחזקות-יתר של השקל (שגרמה לבנק ישראל להתערב בשוק המט"ח), בועת מחירי נדל"ן שנגרמה ע"י הריבית הנמוכה (וגרמה לבנק ישראל להתערב בשוק המשכנתאות) ותופעות של ירידת ההוצאה הממשלתית האזרחית לרמה נמוכה שפגעה בשירותים הציבוריים (שגרמה לבנק ישראל בעיקר להתבטא בתקשורת). אבל זו הייתה תקופה טובה לכלכלה וממילא לא נדרשו החלטות כואבות ולא נוצר רקע לחילוקי דעות בין בנק ישראל למשרד האוצר ולדרג הפוליטי.
המציאות יכולה בהחלט להשתנות: תקופת הצמיחה הכלכלית יכולה להתחלף בהאטה מחזורית, הריבית נמצאת כבר במגמת עלייה בעולם (ולכן גם בישראל) ועלייתה תשפיע לרעה על ההשקעות, הגיאות ההיסטורית בשוקי המניות והאג"ח יכולה להסתיים ואולי אפילו להתחלף במשבר, משברים מדיניים ופוליטיים שמסתמנים בעולם בשנים האחרונות יכולים להשפיע לרעה על הסחר העולמי, המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון יכול לגרום לעימות מחודש ולזעזוע כלכלי בישראל, ועל כל אלו נוספת גם שאלת יציבותה של הממשלה בישראל על רקע חקירות ראש הממשלה. הסיכוי שגם בשנים הקרובות ניהנה משילוב של מטבע חזק, אינפלציה נמוכה, ריבית נמוכה, צמיחה יציבה, שקט ביטחוני (יחסי) ויציבות פוליטית פנימית - אינו נראה גבוה. בסביבה כזו תתעוררנה בעיות של ניהול הריבית, שער החליפין, תקציבי ההוצאה החברתית (ואולי אף תקציב הביטחון), גודל הגירעון הממשלתי. תידרשנה החלטות. אולי גם החלטות אמיצות. יתעוררו ויכוחים, חלקם קשים, לגבי הצעדים בהם יש לנקוט. יהיה צורך להכיל דעות מנוגדות.
כיצד נגיע לצמתי ההחלטה הללו? אם נקבל את נטיית הדרג הפוליטי ניוותר עם מנגנון מקצועי אילם. זכות התכנון וההחלטה בנושאים המקצועיים תהיה שייכת בלעדית לדרג הפוליטי ולשותפיו: יועצים פוליטיים, יועצי תקשורת, דוברים, יחצ"נים ונושאי משרות-אמון. גופים מקצועיים עצמאיים כבר נוטרלו. אבל לנו כציבור דווקא כדאי שיתקיים איזון בין שיקולים פוליטיים לשיקולים מקצועיים: שיהיו גופים מקצועיים עצמאיים (דוגמת בנק ישראל) שיוכלו לגבש דעה מקצועית משלהם, להצביע על חלופות, לתרום לוויכוח הציבורי, להקפיד על השיקול המקצועי הטהור ולהעמידו מול שיקולים פוליטיים לגיטימיים, לתכנן לטווח זמן שהוא מעבר ללו"ז הפוליטי. אז לנו חשוב להבין כמה קטנונית התגובה הנרגזת של שר האוצר לדוח בנק ישראל ועד כמה היא מסוכנת.

אולי, אילו הייתה לנו רשות תחבורה עצמאית, שאחראית לתכנון תחבורתי ולרגולציה, הייתה לנו תחבורה ציבורית המתאימה לצרכי המשק ולא היינו עומדים בפני שוקת שבורה וחוסר פתרון עתידי כפי שקורה היום בכבישי ישראל?