לפתע הופיעה בישראל מחאה חברתית הממוקדת בנושא קשיי הדיור.
המחאה מפתיעה במהירות שבה צברה עוצמה, בכך שהיא ממוקדת דווקא בנושא הדיור, ובקבוצות האוכלוסייה המשתתפות בה. לא היו סימנים מקדימים לגל המחאה, למעט אולי המחאה המפתיעה בקשר למחירי גבינת הקוטג', והיא הפכה בבת-אחת לאירוע רב-מוקדי. ייתכן שהמהירות שבה התפתחה המחאה נובעת מהתקשורת המודרנית, מבוססת האינטרנט. השאלה היותר חשובה היא אם מדובר בסופה המאיימת לפרוץ, ומה תהיינה תוצאות האירוע שאנו עדים לו.
מה פתאום דיור?
מפתיעה העובדה שהמחאה שצברה את העוצמה הרבה ביותר היא דווקא מחאה בנושא הדיור. לאורך מספר שנים חלה התדרדרות מתמשכת של מערכות ציבוריות והרעה במצבן של קבוצות אוכלוסייה. נושא הדיור לא היווה לכאורה בעיה, עד לעליית המחירים הנוכחית שהחלה בשנת 2008: במשך שנים ארוכות חלה דווקא ירידה ריאלית של מחירי דירות. בניגוד למצב הדיור, חלה התדרדרות מתמשכת של שירותי הרפואה הציבורית ושל מערכת החינוך, חלה התייקרות נמשכת של המזון, מתרבים המקרים של גילויי שחיתות מצד אנשי ציבור ופקידי ממשלה, חלה נסיגה בסיכויים להגעה להסדר מדיני עם הפלסטינים, חלה הקצנה באיבה ובחיכוכים בין קבוצות השמאל והימין בפוליטיקה ובין דתיים לחילוניים, ועוד. ועל כל אלו מעיבה ההחמרה במצב הביטחוני: הליקויים שהתגלו בתפקוד הצבא במלחמת לבנון השנייה, ההפקרה של יישובי הדרום להתעללות צבאית מצד החמאס, והאיום המתגבר על העורף הישראלי בעימות הצבאי הבא. ולמרות זאת, מכל הבעיות הללו דווקא בעיית הדיור זכתה לתגובה נלהבת של הציבור.
אני מציע לחשוב על אפשרות שהכוח המניע את המחאה אינו נושא הדיור, אלא תחושה כללית של חשש לגורלו של החלום הישראלי. נושא הדיור הוא רק הדבק, המכנה המשותף, שמחבר את קבוצות האוכלוסייה השונות ויוצר בסיס לפריצת מחאה עממית.
מה פתאום קבוצת אוכלוסייה זו?
גם אם המניע האמיתי למחאה הוא מצב הדיור - המחאה אינה נובעת מקבוצות האוכלוסייה שבהן מתמקדת באמת בעיית הדיור בישראל. בעיית הדיור החמורה מתמקדת באוכלוסייה הערבית, באוכלוסייה החרדית הצומחת במהירות, בדור הצעיר של תושבי הפריפריה, ובאופן כללי באוכלוסייה מעוטת-יכולת. הקלסתרים הניבטים מאקרני הטלוויזיה אינם כאלה: מדובר ככל הנראה בקבוצת אוכלוסייה צעירה, מקושרת, בני מעמד הביניים, החשים שעליית מחירי הדיור מאיימת על יכולתם להגשים את שאיפותיהם הכלכליות בשנים הקרובות. המקטרגים כנגדם רואים בהם צעירים מפונקים, המתלוננים על הצורך להתאמץ כדי להגיע לבעלות על דיור ודורשים לקבל ממישהו אחר ("המדינה" – כאילו שיש ישות כזו שיש באמתחתה דיור מוזל לספק לכל דורש) זכות להתגורר דווקא באזורים הגיאוגרפיים של שיא הביקוש מבלי לשלם את המחיר האמיתי של הדיור.
האם יש בישראל משבר בתחום הדיור?
מצב הדיור שונה ממה שניתן להסיק מהכותרות הראשיות של השנתיים האחרונות. אין משבר דיור בישראל: למעלה משני מיליוני דירות קיימות כיום בישראל (המספר המדויק אינו ידוע לי ולדעתי לא קיים בישראל סקר תקופתי סדיר על מצב הדיור), וקרוב ל- 70% ממשקי הבית גרים בדירות בבעלותם – שיעור גבוה מאד בהשוואה בינלאומית. מערכת פרטית די-מפותחת של מתווכים פיננסיים מאפשרת לרוב משקי הבית להגיע לרכישת דיור בסיוע אשראי חופשי, והממשלה מסייעת לקבוצות מעוטות-יכולת. במשך כעשור – בשנים 1996 עד 2007 - חלה ירידה מתמשכת של מחירי דירות במונחים ריאליים, וזאת למרות שבמדינות המערב התפתחה באותן שנים בועת נדל"ן קטלנית. צמיחה כלכלית מתמשכת של המשק גרמה לכך שלאורך השנים השתפר כוח הקנייה של הציבור במונחי דיור. האטת קצב הבנייה של דירות חדשות לא נבעה מחסמים ביורוקרטיים, אלא מביקוש נמוך לרכישת דירות.
מהלך הדברים השתנה בשנים האחרונות. הפחתת הריבית ע"י בנק ישראל בתגובה למשבר הפיננסי העולמי יצרה הזדמנות נדירה למשקי בית לבצע השקעה ממונפת בדיור, ורבים מהם אכן ניצלו הזדמנות זו, הן לרכישת נדל"ן, לרבות רכישה לצורך השקעה, והן להוזלת עלות האשראי הקיים (מיחזור הלוואות משכנתא). כתוצאה מהופעת ביקוש זה (תוצאה שלא הייתה צפויה: ברוב מדינות המערב מחירי הדיור צנחו דרמטית בשנים אלו) - מחירי הדיור החלו לעלות. כיום, לאחר שלוש שנים של עליית מחירים מהירה, פועלים הממשלה ובנק ישראל לעצירת העלייה של מחירי הדירות, ולדבריהם קיימים כבר סימני האטה בשטח. אם כל מה שנאמר עד כה נכון – אין בכלל מקום למחאה. לכל היותר: לאכזבה על האופן שבו העניינים השתלשלו בשנים האחרונות.
מה כן מדאיג בהתפתחות בתחום הדיור?
למרות האמור לעיל, יש כמה התפתחויות שליליות בתחום הדיור. מאז תחילת שנות ה-90', כחלק מהמאמץ לייצוב המשק לאחר השנים הארוכות של האינפלציה, הממשלה הסתלקה בהדרגה מתפקידה ההיסטורי בשוק הדיור. היעד ההיסטורי של מדיניות האכלוס הממשלתית היה לאפשר לרוב משקי הבית להגיע לדיור בבעלותם, ולשם כך בעיקר לספק סיוע לרכישת דיור לקבוצות האוכלוסייה החלשות. שלא במיתאם ליעד זה, היעד המקרו-כלכלי של הממשלה היה להקטין את מעורבות הממשלה במשק. בהתאם, הופעלה סידרה של רפורמות שהביאו להפרטת מערך המשכנתאות, כך ששוק המשכנתאות הישראלי כיום הוא ברובו שוק פרטי.
למי שאינו מכיר מקרוב: אין מדובר באימוץ של פילוסופיה אמריקנית, כפי שניתן אולי לחשוב, שכן מערכת המשכנתאות האמריקנית נשענת בעיקר על כרעיים ממשלתיות. הייתה כאן בעיקר הפקרה מכוונת של משקי הבית לגורלם, ותקווה שרובם יצליחו להתמודד עם שיטה של שוק אשראי פרטי. וכך, בתוך פחות משני עשורים, הופרט רוב המערכת והסיוע הממשלתי לדיור הצטמצם לקבוצות אוכלוסייה חלשות במיוחד, בעיקר במיגזר החרדי ובהתיישבות מעבר לגבולות "הקו הירוק". קבוצות אוכלוסייה אחרות, בעיקר רוכשי דירות באזורי הביקוש – נשענות כיום לחלוטין על שוק אשראי פרטי.
אלא שהוואקום שנוצר ע"י "התאדות" הסיוע הממשלתי לדיור לא נתמלא ע"י הסקטור הפרטי – הוא אינו יכול להתמלא. קבוצות אוכלוסייה חלשות, שבעולם הישן של סיוע ממשלתי פרוגרסיבי זכו לתמיכה מוגדלת – נחשבות נחותות בעולם החדש, זה של האשראי הפרטי. לכן הן מתקשות להגיע לרכישת דיור, ובכל מקרה נדרשות לשלם מחיר גבוה יותר תמורת האשראי מאשר קבוצות אחרות, מבוססות יותר.
התוצאה של תהליך מתמשך כזה צריכה להיות הצטברות ביקוש לדיור שאינו מתממש ("ביקוש כבוש"), ירידה בשיעור המשפחות המתגוררות בדיור בבעלותן, ומצב שבו הדירות החדשות נרכשות ע"י קבוצות אוכלוסייה מבוססות המשכירות אותן לקבוצות אוכלוסייה מבוססות פחות. האם יש אסמכתא לדברים אלו? לצערי המעקב הסטטיסטי אחר מצב הדיור בישראל אינו מספק נתונים אלו. אני, לפחות, איני מכיר נתונים כאלו. אם הנתונים אכן יצביעו על התפתחות זו - זהו היפוך של מדיניות הסיוע הממשלתית ההיסטורית, זהו נזק חברתי מצטבר.
הבעיות בתחום הדיור אינן גלויות עדיין. מדובר כאן בפצצת זמן חברתית שמאיימת עלינו, אבל טרם נחשפה. הבעיה אינה ממוקדת ביושבי האוהלים בשדרות רוטשילד. אם כך, מהו הדלק המפעיל את המחאה הנוכחית?
היסטוריה: ישראל נחלצת ממשבר כלכלי מתמשך
המשבר הכלכלי הקשה שבו נמצאה ישראל בעשור שלאחר מלחמת יוה"כ (1973) הביא בסופו של דבר לנקיטה במדיניות כלכלית אגרסיבית לייצוב המשק. מדיניות זו, שננקטה החל מ-1986, כללה רפורמות כלכליות נמרצות, שיישומן עדיין נמשך עד היום. הישגי המדיניות הכלכלית היו אדירים: קוצץ גודלו של הסקטור הציבורי, הוגבל הגירעון הממשלתי האדיר, צומצם בהצלחה החוב הלאומי, שופר לבלי הכר מאזן התשלומים, יוצב ערכו הבינלאומי של השקל ונכבשה האינפלציה. כחלק מצמצום הסקטור הציבורי הופרטו במהלך השנים פונקציות ממשלתיות רבות, קוצצו שירותים ציבוריים וננקטו צעדים להוצאת הממשלה מתחומים כלכליים שונים. מדיניות זו נחלה הצלחה, כפי שניתן לשפוט מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבותיה, ומהגידול המהיר ברמת החיים של התושבים.
להצלחה יש מחיר חברתי
להצלחה הכלכלית היה מחיר חברתי: לא כל מגזרי האוכלוסייה נהנו ממנה במידה שווה. התנועה לעבר משק פרטי תחרותי הייתה כרוכה בשינוי אידאולוגי-תרבותי: הטמעת האידאולוגיה הקפיטליסטית בדבר חשיבות התחרות החופשית להגברת היעילות, אימוץ עקרונות הליברליזם הכלכלי כתפיסת חופש, וקבלת עליונותו של האינדיבידואליזם. מצבו של הצרכן השתפר, אבל מנגד האיגודים המקצועיים איבדו מכוחם בשם התחרות המשוכללת, ועובדים איבדו את התנאים הסוציאליים שלהם. הסביבה העיסקית החדשה היא מקום פחות בטוח לעובד: נפגע הביטחון הסוציאלי בעבודה, הביטחון התעסוקתי שהיה לעובדים בעבר הולך ונמוג, ותוואי ההכנסות של העובד אינו עולה בהכרח על פני השנים. מיזוגים ורכישות ותכניות הבראה של החברות הפרטיות גורמים לפליטת עובדים ותיקים, שמגלים לחרדתם שייתכן שהם נפלטו לגמרי משוק העבודה. המחיר המוצנע של העולם התחרותי הולך ומתגלה לציבור: האכזריות הדרוויניסטית של העולם הקפיטליסטי ושל תהליך הגלובליזציה מפרידה בין גורלות, כשחלק מהאוכלוסייה מתעשר וחלק אחר נפגע.
מצליחנות
בשלב התרבותי הנוכחי ההצלחה הכספית מעידה לכאורה על טיבו של האדם. הצגה לראווה של הצלחה כלכלית (רכוש, הופעה חיצונית, סגנון חיים) היא חלק מהתגמול הראוי של הפרט, כפי שבאירגונים היררכיים בעלי תפקידים נושאים סימני מעמד על כתפיהם. בכך, כל אחד יכול להיווכח עד הצליח הזולת. בעולם הזה, שמפריד בצורה בוטה בין עשירים ושאינם עשירים – העשירים זוכים להוקרה ציבורית, ואפילו הופכים לגיבורי תרבות. תקשורת מסחרית מעצימה את ההבחנה בין מצליחנים לשאר. זהו שינוי עמוק לעומת החברה הישראלית ההיסטורית: לא אלו היו גיבורי התרבות של בחרותי.
לוזרים
בעולם החדש יש לאילו שלא משתתפים בחלוקת השלל שתי בעיות: האחת – מצבם האובייקטיבי התדרדר, אם בגלל שהם קורבנות ישירים של פירות התחרות והגלובליזציה (פועלי תעשייה שנסגרה, עובדים ותיקים לא מיומנים, עובדי קבלן וכו') ואם בגלל שהם אינם זוכים להשתתף בחגיגה (עובדי הסקטור ציבורי, מקבלי קיצבאות וכו'); השנייה – בעולם שבו ההצלחה הכלכלית מובלטת ע"י הצגתה לראווה, חוסר הצלחתם להשתתף בחגיגה מומחש.
האומנם תחרות חופשית?
הכלכלנים מצדדים במשק המונע ע"י כוחות שוק ומונים את יתרונותיו. הקידמה הכלכלית שמציעה כלכלת שוק גובה אמנם מחיר חברתי, אבל זהו מחיר ידוע מראש, והחברה המערבית מוכנה לשלם אותו תמורת השיפור הכללי ברמת החיים. נפילתם של המשטרים הסוציאליסטיים עוד הגבירה תובנה זו. אז היכן הבעיה?
הבעיה הראשונה היא שהציבור מתחיל להבין שהוא שילם מחיר מבלי לקבל תמורה. הולכת ומתבהרת התופעה שבניגוד לתיאוריה על תחרות חופשית, ההצלחה הכלכלית של העשירים בישראל אינה נובעת מתרומתם הייחודית לכלל החברה אלא דווקא מיכולתם לשנות את חלוקת ההכנסה לטובתם, כלומר שיפור מצבם על-חשבון שאר הציבור. בדרך לעושר, רובם לא המציאו המצאות שתרמו לאנושות, לא הקימו חברות ולא השביחו אותן, לא יצרו מקומות עבודה חדשים, לא תרמו דולר ליצוא – הם עשו את הונם כאן, בתרגילים של קנייה ומכירה של חברות ונכסים תוך ניצול רצונה של הממשלה להקטין את מעורבותה במשק. הם לא תרמו לתחרות – הם הקטינו אותה ע"י השתלטות על מונופולים ומוקדי כוח. בדרכם, הם גייסו לשורותיהם את בכירי המגזר הציבורי לשעבר: פקידי אוצר, רגולטורים, ראשי מערכת הביטחון וכו'. הם יצרו נורמה חדשה של שכר ליקיריהם שמשולמת ע"י הציבור הרחב (המחזיק ברוב המניות בחברות הנתונות לשליטתם) בטענה שמדובר בשכר הולם המשקף ערך-שוק. בדרכם הם השתלטו גם על חלקים ניכרים מהסקטור הפיננסי בישראל, ובכך לא רק שביצרו את גישתם למקורות מימון זולים (ומסכנים בכך את יציבותה של המערכת הפיננסית) אלא גם השתלטו על מונופולים פיננסיים. מחאת גבינת הקוטג' היא אולי נקודת מיפנה, כשהציבור הרחב החל לזהות בגיבורי התרבות שלו אויבים כלכליים.
עד אנה אינדיבידואליזם?
הנקודה השנייה היא זו שנוסחה היטב ע"י העיתונאי ארי שביט במאמרו "הברית הישראלית" שפורסם ביום 21.7.11 בעיתון "הארץ":
"הייתה בינינו ברית......: המקום הזה הוא מקום של חיים ומוות. אנחנו עם של חיים ומוות. לכן אנחנו מחויבים בערבות הדדית...... לא יהיה כאן אדם ללא קורת גג. לא יהיה כאן אדם ללא מקום עבודה. לא יהיה כאן אדם שלא יזכה לחינוך, לבריאות ולביטוח פנסיוני. בארץ המובטחת הזו יישמר צדק חברתי בסיסי. הבית הלאומי היהודי לא יהיה בית עוולה. הוא לא יאפשר לחזקים לטרוף את החלשים ולעשות בהם כרצונם."
ייתכן שהמחאה שאנו עדים לה אינה באמת על מחירי הדיור – זהו רק מכנה משותף המלכד את קבוצות האוכלוסייה השונות שחברו להפגנה במוצ"ש. המחאה היא אולי זעקה על הכיוון החברתי שבו מתקדמת מדינת ישראל: השתעבדות לעושר כערך, ירידת קרנם של מקצועות שאינם קשורים בעסקים, אינדיבידואליזם המאיים על הסולידריות שהיוותה מקור עוצמה ייחודי למדינה הצעירה, פתיחת פערים כלכליים תוך הפקרת חלקי אוכלוסייה לגורלם, הפקרת העובדים, התנערות מהחובה לדאוג לדיור לכלל האוכלוסייה, דרדור מתמשך של השירותים הציבוריים והחלפתם בשירותים פרטיים לאוכלוסיה סלקטיבית. וכל זה בחברה הנתונה לאיום פיסי חיצוני, הנדרשת לסולידריות מול האיום, ושבניה נדרשים לשירות צבאי שיוויוני עפ"י חוק.
אם אכן זה מה שאנחנו רואים, ייתכן שאנחנו בנקודת מיפנה. ייתכן שהציבור מתחיל לומר את דברו.
