יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

רשימת אורח: מדיניות דיור עם אחריות חברתית: תחליף זול למדיניות מוניטרית יקרה - ד"ר גילת בן שטרית*

ההצדקה העיקרית בעיני לנחיצותה של מעורבות ממשלתית באספקת דיור היא ההצדקה החברתית. בחברה המודרנית אדם ללא דירה הוא אדם ללא כתובת. אדם ללא כתובת הוא בלתי ניתן להעסקה. יחד עם זאת, מתוך מחשבה שרוב הקוראים הנאמנים של בלוג זה שייכים לעולם הכלכלה והפיננסים, מצאתי לנכון להעלות בבלוג זה נתונים ותיזה שמצדיקים את מעורבות הממשלה מנקודת מבט כלכלית, וזאת כאלטרנטיבה לתיזה של הכלכלה הניאו-ליברלית, לפיה כוחות השוק ישיגו את הפיתרון המיטבי.

לפני כן ברצוני להצטדק ואף להתלונן. כלכלנים מחפשים תמיד את העיגון בנתונים, אך בשוק הדיור חסרים נתוני מפתח רבים. את הנתונים הרלוונטיים להרכבת הפאזל צריך לאסוף ממקורות שונים, וגם אז חסרים נתונים מהותיים לניתוח אמיתי של שוק הדיור. להלן אציג מספר שאלות מהותיות שאין להן מענה במספרים.

שאלה 1: כמה יחידות דיור יש כיום בישראל? תשובה 1: המספר האחרון הוא ממפקד האוכלוסין לשנת 1995. בהעדר נתונים ניתן לערוך אומדנים שונים.

שאלה 2: כמה משקי בית מפונים מדי שנה מדירותיהם עקב אי עמידה בתשלום המשכנתא? תשובה 2: בהעדר נתונים פורמליים ארגון "ידיד" מציין שבין 1,500 ל-2,000.

שאלה 3: כמה דירות נרכשו בשנים האחרונות על ידי תושבי חוץ? תשובה 3:  מישהו יודע, כמובן, אבל אף מקור מידע פורמלי לא מוצא לנכון לפרסם נתון חשוב זה לציבור.

משבר הדיור נוצר כתוצאה מכך שהממשלה משכה את ידיה בעשור האחרון משוק הדיור והמשכנתאות. הממשלה הזניחה את תפקידה העיקרי בשוק הדיור ולא דאגה לכך שייווצר מלאי הולם של יחידות דיור לתוספת משקי הבית. יש לציין שהגורמים המקצועיים במשרד הבינוי והשיכון מילאו את תפקידם נאמנה והתריעו על כך שהולך ונבנה מחסור במלאי. אבל אחד הגורמים למשבר הוא ללא ספק ירידת כוחו של משרד זה, שתקציביו קוצצו ב-56% תוך עשור.  

איור מספר 1 מציג את התוספת השנתית של משקי הבית, את מספר הדירות שבנייתן הסתיימה באותה שנה ואת ההפרש ביניהם בשנים 1995 - 2008. החוסר שנבנה בשוק הדיור לפי חישוב זה עומד על כ-63,000 יחידות דיור. למספר זה יש להוסיף את מספרן של יחידות הדיור שנרכשו על ידי תושבי חוץ ולכן נגרעו ממלאי הדירות הזמין לתושבי ישראל. לפי הערכה של משרד הבינוי והשיכון הצטבר בעשור האחרון חוסר של בין 80 ל-100 אלף יחידות דיור.

איור מספר 1: ההפרש בין תוספת משקי בית לדירות שבנייתן הסתיימה, 2008-1995. 


תובנה חשובה מהנתונים שמוצגים לעיל נוגעת לרגישותו הרבה של שוק הדיור ונטייתו לתנודות מחירים. שוק הדיור מאופיין בעקומת היצע קשיחה. בגלל התמשכותם של תהליכי התכנון והבנייה, כל תזוזה של עקומת הביקוש תגרום לתנודות מחירים ניכרות.

כאמור לעיל, אין נתונים עדכניים על מלאי יחידות הדיור בישראל. לפי אומדני, מספר יחידות הדיור ב-2011 עומד על כ-2.3 מיליון. 80 אלף יחידות הדיור החסרות מהוות לכן כ-3.5% מהמלאי. הנתונים מראים שבשוק הדיור די בחוסר היצע של פחות מ-4% כדי לגרום לעליית מחירים של מעל ל-40% תוך 4 שנים (ר' איור מספר 2). 
מרכיב הדיור מהווה למעלה מחמישית מהרכב ההוצאות לתצרוכת של משק הבית, ולכן לעליית מחירי הדיור השפעה גדולה על מדד המחירים לצרכן.
איור מספר 2: מדד מחירי הדירות בבעלות הדיירים, ינואר 1994 עד אפריל 2011


למי שמחפש הצדקות כלכליות לצורך במעורבות ממשלתית בשוק הדיור - הנתון שהוצג לעיל מספק את התשובה. העיניים נישאות אל נגיד בנק ישראל כאל בעל השרביט שביכולתו לשמור על יציבות המשק. אבל למעשה יכולתו של הנגיד לשמור על היציבות באמצעות מדיניות מוניטרית הולכת וקטנה בכלכלה הגלובלית. העלאת שיעור הריבית במטרה למתן את האינפלציה מושכת את סוחרי הפורקס לשקל וגורמת לייסופו. כאשר השקל יקר נפגעת יכולתם של היצואנים הישראלים לייצא. הנזק הכלכלי נגרם במיוחד באותם ענפי תעשייה שגם כך מתקשים לשרוד בכלכלה הגלובלית. לכן למי שמתנגד לתפיסות של דיור בר-השגה ודיור ציבורי מומלץ לנסות ולכמת את העלות האלטרנטיבית של הפסדי היצואנים בטווח הקצר ובטווח הארוך כנגד הסובסידיה הממשלתית הנחוצה כדי לתמוך ולאפשר פתרונות דיור אלו.

ולבסוף, יהיו מי שיטענו שהנגיד בתפקידו כמבוגר האחראי בישראל המציא פיתרונות יצירתיים כדי ליצור דיפרנציאציה בין הריבית המוניטרית לבין הריבית על הלוואות דיור. פיתרון ראשון: הגדלת ההפרשות לחובות מסופקים על הלוואות לדיור עם שיעור מימון מעל ל-60%. פיתרון שני: הגבלת חלק ההלוואה שניטל עם ריבית משתנה. שני הצעדים האלו מהווים התערבות במדיניות ניהול הסיכונים של הבנקים. ניהול סיכונים זו אמורה להיות מומחיותם של הבנקים בכלכלה החופשית. אז איפה פה הכלכלה החופשית בסופו של דבר?

*ד"ר גילת בן שטרית הינה מתכננת ערים ואזורים ומרצה במכללה אקדמית עמק יזרעאל והמרכז האוניברסיטאי אריאל

יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

רשימת הדרישות שלי

המחאה הנוכחית חרתה על דגלה את הסיסמא "צדק חברתי". מדובר כמובן במושג ערטילאי: ההבחנה שמצב מסוים מתיישב עם צדק חברתי יותר מאשר מצב אחר היא לכל היותר פרי הסכמה בין אנשים, לא משהו אובייקטיבי שמסתכל מהצד היה מזהה. ובכל זאת, מאות אלפי אנשים חוזרים בדבקות על הסיסמא. מן הסתם יש ביניהם הסכמה על כך שהמצב הנוכחי - ומדובר כנראה בתפיסה לגבי התחלקות הכנסה ורכוש - איננו מתיישב עם מה שנראה להם צודק חברתית.

הבעיה בדרישה של הציבור לצדק חברתי היא כפולה: ראשית, ישנה שאלה עד כמה שינויים שמשפרים את מצבו של פרט א' על-חשבון פרט ב' יכולים להיחשב כמצב יותר צודק (דוגמא: הקלות במס הכנסה למשלמי משכנתא או לאמהות עובדות המעסיקות מטפלות במשק ביתן, ובתמורה העלאת שיעורי מס ההכנסה לכל היתר); שנית, כדי שהדרישה הכללית המופנית כלפי הממשלה לפעול למען יותר צדק חברתי תהיה מעשית – היא צריכה להיות מתורגמת לדרישות ספציפיות: בכמה יופחת שיעור המע"מ, בכמה יוגדלו שיעורי מס הכנסה לבעלי הכנסות גבוהות והחל מאיזו מדרגת הכנסה הם יחולו, וכו'. ללא דרישות מפורשות לא ניתן יהיה לשפוט אם הממשלה אכן פעלה להגברת הצדק החברתי.

כבר כתבתי ברשימה קודמת בבלוג זה שהסיכון בפירוט הדרישות הוא שהתהליך עלול לפלג את מחנה המחאה לקבוצות אינטרסים (האינטרסים של תושבי הפריפריה אינם זהים לאלו של משפחות צעירות מאזור המרכז ולא לאלו של סטודנטים רווקים), והוא עלול להכניס את הממשלה למצב נפשי של ניהול משא ומתן במקום למצב של הקשבה. זוהי גם התחושה שמתעוררת כשקוראים את ההטפות המתנשאות של דוברי הממשלה על מיגבלות התקציב ועל הצורך להיות ריאליים בניסוח הדרישות. הפילוג הסקטוריאלי מנוגד למטרת המחאה: מן הסתם היא מבשרת על אחדות אינטרסים בדרישה לשנות את פני החברה בישראל - לא על מאבק סקטוריאלי על חלוקת העוגה. לכן טוב יהיה אם הדרישות תהיינה עקרוניות, ושהרשימה תהיה מקיפה ככל האפשר: מי יודע מתי שוב תיווצר ההזדמנות שיוצרת מחאה המונית שכזו.

עת, לכן, להגדיר דרישות. אני מציע לכולנו לזכור שמדובר ברגע היסטורי, שבו קבוצות נרחבות מהאוכלוסייה עוסקות בהגדרה מחדש של העדפותיהן לגבי פני החברה בישראל. זו לא עת לעסוק בשיעור המע"מ - זו עת לחשוב ברמה העקרונית.

אני מוצא לנכון להביא להלן את רשימת הדרישות האישית שלי: אלו הדברים שאני הייתי רוצה לראות במדינת ישראל. לכל אחד מאיתנו יש מאוויים אישיים, המשקפים את ניסיונו, העדפותיו ואישיותו. אלו המובאים כאן הם שלי. כל אחד יכול להסכים או להתנגד, להוסיף או לגרוע. כאמור, זוהי רשימה של עקרונות: תרגומה לתכנית אופרטיבית – יעדים, לו"ז, תקציב - אינו תפקידי. חשיבותה של כל רשימה כזו – שלכם ושלי – היא בכך שאנו נוטלים על עצמנו את האחריות לפניה של החברה הישראלית. אם ניטול אחריות זו - רשימות אלו יתוו בסופו של דבר את ההיערכות הפוליטית של ישראל ובעיקר - את מצעי המפלגות בבחירות הקרובות.

רשימת הדרישות
1. חינוך
  • יופעל הסדר לחינוך חינם מגיל 0. חינוך מהגיל הרך הוא המכשיר שיבטיח מתן הזדמנות שווה לכל ילדי ישראל
  • הזכות לחינוך חינם תהיה מותנית במבחני הכנסה: בעלי יכולת יידרשו להשתתף (ולו גם חלקית) במימון החינוך  של ילדיהם
  • החינוך הגבוה יהיה נגיש כלכלית לכלל שכבות האוכלוסייה בסיוע קרנות ממשלתיות שיעמידו אשראי למימון שכ"ל ולקיום לסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה. החזר האשראי יידחה לשנים שבהן ייהנה הסטודנט מפירות השקעתו
2. רווחה
  • יונהג ביטוח סיעודי ממלכתי כחלק מהביטוח הרפואי, כדי להבטיח שכל האוכלוסייה תהיה זכאית לכיסוי הוצאות סיעוד במקרה הצורך
  • יונהג ביטוח פנסיוני מנדטורי, ממלכתי, לגבי כלל העובדים, לרבות עובדים זמניים, עובדי חברות-העסקה, עובדים זרים, עקרות בית, עובדים שאינם מקבלים שכר (מלצרים) וכו'.
  • יוגדלו קצבאות הביטוח הלאומי לנתמכים החסרים מקור הכנסה אחר, כדי לאפשר להם קיום מינימלי עצמאי
3. דיור
  • תונהג מחויבות ממשלתית מפורשת לתמיכה ביכולתם של משקי הבית לרכוש דיור. מחויבות זו תתורגם לכללי סיוע ברורים.
  • תוגדר מחויבות ממשלתית מפורשת לייצוב מחירי הדירות. יוגדרו כללים למחויבות זו (מדדים), מערכת בקרה ודיווח, וכלי מדיניות הנחוצים כדי לעמוד בה.
  • תינתן ערבות מדינה לאשראי פרטי לדיור לקבוצות אוכלוסיה החסרות הון עצמי, כדי לאפשר גם להן להגיע לדירה בבעלותן באמצעות אשראי חופשי
  • יבוטל הפטור ממס שבח על מכירת דירות. שיעור המס יושווה לשיעור המס על השקעות אחרות
4. שירות לאומי
  • יונהג שירות לאומי חובה לקבוצות אוכלוסיה שאינן מחויבות לשרת שירות חובה בצה"ל. ייקבעו מסלולים בהם יוכלו כל האזרחים להשתלב בשירות הלאומי
  • תקופת השירות הלאומי תהיה זהה לזו של שירות החובה בצה"ל
  • יונהג תשלום שכר מלא למשרתים בשירות החובה – בין שירות בצה"ל ובין במסלולים אחרים. התשלום יחייב את המדינה להעריך כלכלית את אורך השירות הרצוי לה ואת המסלולים הנחוצים לה, ומצד שני יאפשר למשרתי החובה לקבל שכר הוגן תמורת שירותם ולצבור חיסכון אישי להמשך חייהם.
5. התייעלות משקית
  • תבוטל השיטה הקיימת של קצבאות הילדים העצמאיות והיא תוחלף בזיכויים של מס הכנסה (לרבות מס הכנסה שלילי) כדי לתמוך ביציאה לעבודה של ההורים. תמיכה באוכלוסייה שאינה עובדת תתבצע דרך מערכת הרווחה - לא קיצבאות ילדים
  • יבוטלו הסכמי השכר הנהוגים בשירות הציבורי המבטיחים לעובדים קביעות לכל חייהם, והם יוחלפו בהסכמים לתקופות קצובות המאפשרים רענון כוח אדם בשירות הציבורי באמצעות מכרזים הפתוחים לכלל האוכלוסייה; השכר בשירות הציבורי יושווה בכך לשכר של מקצועות מקבילים במגזר הפרטי; תבוטל האפשרות של עובדי השירות הציבורי לפרוש פרישה מוקדמת בשכר (פנסיה מוקדמת) ע"ח הציבור
  • תבוטלנה הגבלות היבוא, תבוצע השוואה של שיעורי המכס על כלל היבוא וייחשף הייצור המקומי לתחרות מחו"ל
  • יופרטו וישודרגו שירותי הדואר
  • תשלומי ההעברה של משרד הביטחון (נכים, משפחות שכולות, פנסיה של משרתי מערכת הביטחון וכו') יוצאו מתקציב מערכת הביטחון ויועברו לתקציב האזרחי (פנסיה, הביטוח הלאומי) כדי להפריד בין עלות הביטחון לסעיפים שאינם קשורים ישירות לביטחון המדינה
6. שיפור השירות לאזרח
  • יוגדלו התקציבים של משטרת ישראל כדי לחזק את הביטחון לאזרחים; ישודרג ויוגדל כוח האדם המועסק בידי משטרת ישראל
  • יוגדלו תקציבי הבריאות כדי לשפר את איכות שירותי הבריאות הציבורית
  • יוגדלו תקציבי מערכת המשפט כדי לקצר תורים ולהגביר את האכיפה
7. חלוקת הכנסה
  • תוגדל הדיפרנציאציה בשיעורי המיסוי הישיר: יוגדל שיעור מס ההכנסה השלילי לבעלי ההכנסות הנמוכות, תבוצע "מתיחה" של מדרגות המס כך שבעלי הכנסות בינוניות-גבוהות ישלמו שיעורי מס שוליים סבירים (35%), ותוגדרנה מדרגות מס נוספות עם שיעורי מס גבוהים יותר ברמות השכר הגבוהות
  • יוטל מס על עיזבון מעבר לסכום מסוים למקבל, כדי להקטין חלקית את חוסר השיוויון בהזדמנויות
  • יוגדל שיעור המיסוי על ההכנסה מהון יחסית להכנסה מעבודה
8. מיסוי
  • תוטל חובה לדיווח שנתי למס הכנסה על כלל האוכלוסייה כחלק מהמלחמה בהון השחור
  • יבוטלו הפטורים השונים הקיימים במערכת המס, והם יוחלפו בהטבות גלויות בצד ההוצאות. הפטורים הקיימים יוצרים אובדן הכנסות של מיליארדים ללא שקיפות ציבורית לגבי עלות הטבות המס, תחולתן וההצדקה החברתית להן
  • יבוטל הפטור ממס הכנסה על ההפרשה לקרנות ההשתלמות. אלה אינן קרנות למימון השתלמות אלא "מפלטי מס" השמורים לבעלי ההכנסות הגבוהות במשק, ואין לפטור זה שום הצדקה כלכלית או חברתית
  • יוחל מע"מ על מכירת ירקות ופירות. הנימוק ההיסטורי (אי יכולת אכיפה) אינו קיים עוד ואין לפטור הקיים שום הצדקה חברתית
  • תוכרז מלחמה על מעלימי הכנסה הפועלים בתחום מכירת השירותים למשקי בית
9. תחרות וזכויות הצרכנים
  • יוקם משרד ממשלתי חדש לענייני לצרכנות שתפקידו יהיה להגן על רווחת הצרכן ולהבטיח תחרות במגזר הקמעונאי, ובראשו יעמוד השר לענייני צרכנות
  • תוגבר התחרות המקומית ע"י מניעת ריכוזיות-יתר ופתיחת השוק ליבוא מתחרה
  • יוגבל גודלם של המתווכים הפיננסיים השונים (בנקים, חברות ביטוח, קופות פנסיה וכו') כדי להקטין את כוחם המונופוליסטי ואת הסיכון המערכתי שהם יוצרים. מתווכים פיננסיים לא יוכלו להיות בעלי פלח שוק של מעל 10% כ"א
  • יצומצם מספר העובדים הזרים למינימום הכרחי. קיום עובדים זרים – חלקם גם ללא זכויות סוציאליות - פוגע בעובדים מקומיים חסרי השכלה
10. תחבורה
  • תינתן עדיפות מעבר לתחבורה הציבורית בכל נתיבי התחבורה כדי לעודד מעבר נוסעים לתחבורה ציבורית ולהגביר את מהירות התנועה הממוצעת בכבישים
  • ישופר טיב השירות שמספקת התחבורה הציבורית: תוגבר תדירות התחבורה הציבורית, תוגבר התחרות בין מספקי השירות ותונהג תחבורה ציבורית גם בשבתות ובחגים
  • תעריפי הנסיעה בתחבורה ציבורית יופחתו לרמה סמלית, כדי לעודד מעבר לתחבורה ציבורית וכדי לתמוך במעבר אוכלוסייה לפריפריה

מה לא שכחתי?
למרות שמדובר ברשימה אישית, וכל אחד מוזמן להוסיף לה או להפחית ממנה כראות עיניו, יש סעיפים המושמעים כיום במדיה ואינם כלולים כאן - ולא מתוך שיכחה.

הדרישה להאצת קצב הבנייה אינה נראית לי נכונה. לא קיים כיום מחסור בדיור בישראל, קצב הבנייה הנוכחי מספק לדעתי את הביקושים החדשים, ועליית המחירים של השנים האחרונות אינה מעידה על קצב בנייה נמוך מידי אלא על ביקוש ספקולטיבי גבוה מידי.

הקריאה להתערבות ממשלתית להגנה על הדייר אינה נכונה בעיני. ההיסטוריה של התערבות ממשלתית להגנה על דיירים הביאה בעבר רק להסתבכויות קשות, לחלוקה חברתית שרירותית ולהתדרדרות של שכונות. קשה להתערב בשוק הדיור מבלי לגרום לנזקים העולים על הרווח המיידי.

הדרישה להפחתת שיעור מע"מ נראית לי מוטעית. מע"מ הוא מכשיר פיסקלי רב עוצמה, פשוט יעיל בגבייה. הקטנת שיעור המע"מ תיצור "חורים" שידרשו הטלת מיסים אחרים, פחות אפקטיביים ופחות יעילים בגבייה.

הכרה בהוצאות הריבית על המשכנתא לצורך מס הכנסה נראית לי שגוייה. למיטב ידיעתי, ארבעת (או חמשת) העשירונים התחתונים בישראל אינם מגיעים לסף ההכנסה המחייבת בתשלום מס. לכן כל ניסיון ליצור הטבת מס למשלמי משכנתא הוא ניסיון לעזור לעשירונים העליונים, זה על חשבון זה. אין הצדקה חברתית להטבת מס זו, והיא תחייב מן הסתם גביית מס ממקורות אחרים.

סיבסוד סטודנטים - שכ"ל ושכ"ד - נראה לי שגוי. מדובר בילדיה של קבוצת אוכלוסייה מבוססת, שיש להם אופק השתכרות חיובי. במקום לסבסד את ההשקעה בחינוך הגבוה עדיף היה להבטיח מקורות מימון נוחים שיאפשרו לסטודנטים שאינם בני האוכלוסייה המבוססת להגיע גם הם לתארים אקדמיים. הם כבר יוכלו להחזיר את חובם מתוך תשואתם הצפויה על השקעתם

ועוד כמה הערות "בגדול"
  • המהפכה החברתית יצאה לדרך. ניסיונות לעכב ולהקטין אותה יכולים להצליח רק זמנית. גם אם המהלך הנוכחי ייחלש ויתפוגג - מערכת הבחירות הבאה תוכתב ע"י האמירות שהופיעו באירועים האחרונים
  • חיזוקה של ישראל מחייב חיזוק הדמוקרטיה. פרט לכך שעלינו להאמין ביכולתו של התהליך הדמוקרטי להביא לשינוי המבוקש ולהתגייס לשינוי המערך הפוליטי הקיים - היה כדאי אולי לחזק את יכולת המשילות. צעדים סבירים בכיוון זה הם העלאת אחוז החסימה כדי להקטין את יכולתן של קבוצות המיעוט להכתיב לרוב, והנהגת שיטה שתעניק למפלגה שזכתה ברוב הקולות בבחירות יכולת להיות פחות תלויה במפלגות "לשון מאזניים" בהקמת ממשלה.
  • הקריאה לאפשר לשכבות הביניים לחיות ביתר רווחה יכולה לבוא רק בחלקה ע"י פעולות של חלוקה מחדש של ההכנסה. מעבר לכך, המקור האמיתי לשיפור רמת החיים בישראל יבוא מהשגת הסכם שלום עם הפלסטינים, מהפסקת פיתוחה של מדינת השטחים, ומגיוס המגזר החרדי למעגל העבודה ולחוג משלמי המיסים.

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

מדוע ועדה של כלכלנים?

חמישה שבועות אחרי שהחלה מחאת האוהלים הנוכחית קשה עדיין להעריך לאן מועדות פניה ומה יהיו הישגיה. היא כבר הצליחה לגייס מספר עצום של תומכים. היא כבר הצליחה לזעזע את הממסד הפוליטי. היא תביא מן הסתם לשינוי כיוון במדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל. השאלה היא רק עד כמה: האם המסרים של ציבור המפגינים יביאו לשינוי מהותי במדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל, או רק לשינויים חלקיים (וכנראה גם הדרגתיים) שייתפסו ע"י הממסד הפוליטי כתשלום המינימלי שיש בו כדי להרגיע את רוב הציבור? כי זאת יש לקחת בחשבון: ייתכן, חס-וחלילה, שהממסד הפוליטי אינו רואה במחאה המפתיעה קריאה לעצמו לחשבון נפש ושינוי מדיניות חברתית, אלא רק חלק מריטואל המשא ומתן על דרישות מיגזריות שהוא מורגל בו מאז ומעולם.

התשובה תלויה בנחישות הציבור. היא תלויה באורך הנשימה של המחאה. אם הציבור יגלה חולשה, אם ייכנע לדרישה לנסח דרישות ספציפיות ובכך יתפלג לקבוצות אינטרסים, אם יאמין שבאמת המשבר העולמי (או המצב הביטחוני, או הכרזת העצמאות של הפלסטינאים) מחייב אותו לרכך את דרישותיו, אם יקבל את התירוצים המקצועיים-כביכול שיסופקו ע"י כלכלנים ממסדיים, אם ימחל על כבודו כציבור – המחאה תיחלש בהדרגה, והסיכוי לשינויים יפחת. המחאה הרי מראש הצטיינה בכך שהיא התנהלה ללא זעם וללא שנאה, ולכן חולשתה בכך שרוחות נגדיות עלולות לבלום אותה.

אינני יודע מדוע הוועדה שהקים ראש הממשלה בעקבות המחאה היא ועדה המורכבת בעיקר מכלכלנים. אין לכלכלנים חזקה על תפיסה חברתית, על שאלות של חברה צודקת, על שאלות של השקעה ציבורית בחינוך או שאלות של בריאות ציבורית, על אידיאולוגיה חברתית. כלכלנים כהוגי דעות חברתיים הם תופעה של המאה הקודמת. ישנם אמנם כלכלנים מקצועיים שיש להם תפיסה חברתית כזו או אחרת, אבל זהו צירוף שאיננו נותן להם בהכרח תוקף אקדמי ככלכלנים, ולא תוקף כהוגי דעות חברתיים. לטעמי, ועדה כזו הייתה צריכה להיות בינתחומית, והמשקל הכלכלי בה היה צריך להיות שולי. אין מדובר כאן במדיניות חירום כלכלית להתמודדות עם היפר-אינפלציה או מדיניות כלכלית להתמודדות עם איומי משבר פיננסי: מדובר במדיניות החברתית של מדינת ישראל.

אז מדוע הוועדה מורכבת בעיקר מכלכלנים? אני מתאר לעצמי שהבחירה בכלכלנים אינה מקרית. היא נובעת אולי מכך שחלק מהציבור רואה בכלכלנים אוטוריטה בתחום החשיבה החברתית, ומקבל לכן ללא שאלה את ההרכב המקצועי של הוועדה. היא נובעת אולי מכך שמדובר גם במושגים כלכליים, כמו שיעורי מיסוי, חלוקת הכנסה, משאבים, תקציב, גירעון. היא נובעת אולי מכך שהממסד הפוליטי רואה את המחאה כדרישה סקטוריאלית המוגשת לצורך משא-ומתן, והאינסטינקט המיידי שלו הוא לגייס לעזרתו פרקליטים מומחים שיסייעו לו למוסס את רוב הדרישות בתואנה של "מגבלות", "צרכים אחרים", "הצורך ביציבות כלכלית", ועוד.

יתרונם של הכלכלנים הוא ביכולתם לכלכל: לתרגם את הדרישות למונחים כמותיים של השקעת משאבים נדרשת, להבהיר את המיגבלות על המשאבים, ולהפוך את הדרישות האיכותיות למונחים של בחירה בין חלופות. לכן תרומתם של כלכלנים חשובה, אבל בעיקר במגזר המצומצם של מקצועם – לא כהוגי דעות חברתיים. מי שנדרש לקבל את ההחלטות הוא הדרג הפוליטי – לשם כך הוא נבחר, והוא אינו יכול להסתתר מאחורי דעות חברתיות או מקצועיות של מומחים. טוב לכן לשמוע שקבוצה של כלכלנים בעלי שיעור קומה העמידו את שירותיהם לטובת המפגינים: כדי שהדרישות החברתיות לא יתנפצו אל חומת טענות כלכליות-מקצועיות – גם המפגינים נדרשים שיהיו להם מומחים.

ישנה גם סכנה בכך שהמחאה תיבלם. זוהי מחאה "חלבית": היא אינה נובעת מהשכבות החלשות של החברה הישראלית, היא אינה משקפת את הבעיות החברתיות הקשות של ישראל, היא אינה נוקטת צד פוליטי אלא נזהרת להישאר בגבולות הקונצנזוס, היא אינה תוקפת פרסונלית את הממשלה הנוכחית אלא מציעה לשפר את המדינה והחברה באמצעות מדיניות חברתית שונה, היא אינה אלימה אלא מחוייכת, והיא מלאה תקווה ואופטימיות. כישלונה עלול להביא למסקנה ציבורית שכדי להביא לתוצאות יש צורך "לשבור את הכלים". חבל להתפתות לאפשרות לבלום את המחאה הנוכחית ולבזבז את ההזדמנות שמציעה מחאה זו, לפתור את רוב הבעיות בהסכמה ומתוך רצון טוב.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

שתי הערות על המחאה החברתית

ייתכן שאנו חיים ברגע היסטורי. ייתכן שאנו עדים למהפכה, לתחילתו של תהליך שישנה את פני החברה בישראל. ייתכן שזהו שחר של יום חדש, כפי שהבטיח אהוד ברק ב-1999, והכזיב. ולכן רשימה זו לא תוקדש לנושאי משכנתאות ודיור, אלא תציג שתי הערות לגבי האירועים הדרמטיים של המחאה החברתית: א) האם המחאה ממוקדת?; ב) האם יש טעם לנהל מו"מ עם הממשלה על הדרישות?

א. האם המחאה ממוקדת? האם היא בכלל צריכה להיות ממוקדת?
הדיור אינו הנושא
המחאה שפרצה לפתע וסחפה את ההמונים נראית לכאורה חסרת-מיקוד: מה בעצם רוצים המשתתפים - דיור מוזל? חינוך חינם? הפחתת נטל המיסים? נראה שהיא אינה ממוקדת יותר בנושא הדיור: למרות שזהו הנושא הראשון שעלה בתחילתה, זהו רק הדבק המחבר את הקבוצות המשתתפות במחאה.

תסכול – לא דרישות כלכליות
לא רק הדיור אינו המניע למחאה – ככל שזו נמשכת ומתרחבת מסתבר שגם הדרישות הכלכליות המצוטטות במדיה אינן המניע העיקרי שלה. כשמקשיבים לדוברים השונים, הרושם העולה הוא שאיננו עדים למצוקה כלכלית אלא בעיקר לתסכול. התסכול הוא העיקר, הוא המנוע. השכבות החלשות אינן נוכחות במחאה, ואולי זה טבעי.

חוסר מיקוד?
פרשנים מסוימים טוענים שחוסר המיקוד מחליש את המחאה ומקטין את הסיכויים שתצליח להשיג לתוצאות משמעותיות. אני מציע לחשוב על אפשרות הפוכה: שמקור כוחה של המחאה נעוץ בכך שהיא כללית, שהיא אינה ממוקדת בנושאים נקודתיים. בכך היא משקפת תסכול מצד כלל הציבור, וקשה יותר לבלום אותה ע"י הבטחות נקודתיות.

מה קרה לחלום הישראלי?
כיצד קרה שאיננו שמחים בחלקנו ואיננו שבעי רצון ממציאות שאנו בעצמנו מנסים להקרין תמונה חיובית שלה לאוהדינו בעולם (ולילדינו, באמצעות מערכת החינוך) כהצלחה היסטורית של המהלך הציוני, כגן עדן שיצרנו בלב המזרח התיכון? לכל אחד תשובות משלו. האחד מתלונן על קשיי החיים החומריים. חברו – על אי-השוויון הכלכלי שהתפתח בעשורים האחרונים בחברה הישראלית. השלישי – על היעלמות הסולידריות ותחושת שותפות הגורל בחברה הישראלית. הרביעי – על הכפייה הדתית על אזרחים שאינם שומרי מצוות. החמישי – על מצבם המתדרדר של השירותים הציבוריים. השישי - על התמשכותו ללא תוחלת של הסכסוך (שהפך לנדל"ני בעיקרו) עם בני העם הפלסטיני. וכן הלאה. המשותף לכולם הוא אי-שביעות הרצון מהכיוון אליו נעה החברה הישראלית.

האם יש סיבה למקד את המחאה?
האם יש צורך לנסח דרישות ספציפיות כלפי הממשלה? אני סבור שלא. ניסוח הדרישות הוא תהליך מפורר: הוא יביא לפילוג מחנה המחאה לכיתות, לפי אינטרסים. החלוקה לקבוצות אינטרסים תאפשר אולי לנסח רשימה מסודרת של דרישות, אבל תפריד בין שמאל לימין, ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, סטודנטים ואחרים, צעירים ומבוגרים, עולים חדשים ותושבים ותיקים, וכו'. ואז תנוטרל העוצמה של המחאה הציבורית, והפוטנציאל שלה לגרום למהפכה. היא תהפוך לרשימת דרישות פרטנית וארוכה, המשקפת פשרה לא ברורה (ולא נדרשת בשלב זה) בין הקבוצות השונות, ושמטבע הדברים גם אין אפשרות מעשית שהיא תמומש. במקום להיכנס לפרטים ולשחוק את עוצמת המחאה הציבורית עדיף להביע את מורת הרוח הכללית. מטרתה של המחאה – כפי שכבר נאמר ע"י אחרים – היא ליצור לחץ שיביא להנעה של תהליכים. זה איננו מו"מ בין הממשלה לעם על שיפור תנאי העסקה, ואין צורך לגבש נקודות למו"מ: התכנית לא צריכה לבוא מצד המפגינים – היא תגובש ע"י מי שיבקש בעתיד את אמונו של העם.

רשימת דרישות?
אבל כיצד ניתן להתקדם ללא הסכמה על מטרות ספציפיות? אני מציע לחשוב על כך שאין למעשה דרך להשיג הישגים ספציפיים בשלב הנוכחי. הישגים ספציפיים הם סקטוריאליים, ולכן הם יבואו אחד על חשבון השני: שירותי רווחה – על חשבון ביטחון, או על חשבון יציבות מקרו-כלכלית; דיור מסובסד וחינוך חינם – על ידי העלאת שיעור המיסוי, וכן הלאה. הנוסחא היא פשוטה: מדינת רווחה היא מדינה עם שיעורי מיסוי גבוהים יותר. זהו העולם, לדאבוננו: עולם של מגבלת מקורות, שבו אין ארוחות חינם: מי שרוצה להגדיל את הוצאות הממשלה בתחום מסוים (דיור, בריאות, חינוך, וכו') – צריך להחליט על מה ניתן לוותר. ולכן ראוי להימנע מהתופעה הילדותית של ציבור שלם שחושב שמצא את האפיקומן וזכותו לדרוש מהממשלה לממש את כל רצונותיו הפרטניים, כאילו שיש לממשלה מהיכן לממן דרישות אלו (ראו את הסיסמא החדשה: "העם! דורש! כל-מיני-דברים!"). חשיבות הוספת סעיפים לרשימת הדרישות של המחאה היא בכך שהיא יכולה להמחיש את גודל השבר הקיים, את הפער בין ציפיות הציבור למציאות בה הוא חי, ואולי להגדיל את מחנה המחאה. המחאה יכולה ליצור בכך "כותל מערבי וירטואלי" שבו כל אחד יפרט מה היה רוצה שישתפר במדינה בה הוא חי. אבל הפיכת כל שאיפה לדרישה ספציפית היא מיותרת: סיכום כל הבקשות צריך להיות בניית חברה ישראלית אחרת, טובה יותר – לא הפחתת שיעור המע"מ או תוספת מעונות לסטודנטים. הדרישה לצדק חברתי נשמעה, והיא חזקה מכל הדרישות הסקטוריאליות שניתן היה לגבש כרשימה.

דבר אחד יש לזכור: אירועי המחאה של קיץ 2011 לא יישכחו, והדרישות שעלו על השולחן יישארו על השולחן. גם אם הדברים יתגלגלו כך או אחרת – השינוי יצא לדרכו.

ב. האם יש טעם לנהל משא ומתן עם הממשלה על דרישות ספציפיות?
לכאורה, המהלך הטבעי למחנה המחאה הוא לנהל מו"מ עם הממשלה. ורוה"מ יתייצב לעימות זה, נכון לקרב ונחוש לנצח את עמו. הוא יופיע או לא יופיע לפגישות, ישלח נציגים מטעמו, ינסה להרוויח זמן עד שיופיע אולי אירוע ביטחוני שיסיט את תשומת הלב הציבורית, יקיים ערוצי הידברות מקבילים כדי לפורר את מחנה המחאה לרכיבים סקטוריאליים, יבטיח לרוב הקבוצות הבטחות שלא ניתן לקיים ויפעיל מערך של לוחמה פסיכולוגית. הכול כדי למסמס את המחאה ולנצח במשחקון הנוכחי. לא מדובר כאן בשאלה של אישיות – הוא מתוכנת לפעול כך, זהו האינסטינקט שלו: הוא צריך לשרוד ולהמשיך הלאה. כך ממשלה פותרת את כל הבעיות: רואה את עצמה משתתפת במשחק הישרדות שבו סקטורים מעלים דרישות לפי תור והיא מצליחה לעבור לשלב הבא.

אסטרטגיה אחרת
אני מציע לחשוב על אסטרטגיה אחרת: לוותר לחלוטין על המשא ומתן, שכן אין עם מי לנהל סוג כזה של משא ומתן. את מה שמחנה המחאה רוצה, המערכת הפוליטית הקיימת – המפלגות, המצעים, האישים - אינה יכולה לספק. לכן המשא ומתן מיותר. אני מציע, במקביל, לוותר גם על השנאה המיותרת שאנו מטפחים כלפי הממשלה או ראשיה. הם אינם רלוונטיים, לא למחאה הנוכחית ולא לתחושות שנאה. אין להם שום יכולת אמיתית לפתור את הבעיה. במקום זאת, עלינו לגבש את החזון, ולפעול לכך שתופיע מערכת פוליטית אלטרנטיבית שתוכל להגשים אותו. היא חייבת להופיע: מפלגות פוליטיות קמות ומשתנות בתגובה לרצונות הציבור, והזכות הדמוקרטית לקבוע מדיניות חוזרת מהפוליטיקאים אל המקור: אל הציבור.

לקח היסטורי
מיעוט קטן באוכלוסיה של היום - אולי 10% - חוו כאנשים בוגרים אירוע אחר: מלחמת יום הכיפורים,  השבר הגדול של החברה הישראלית. ציבור שחי עד אז בתחושה של שותפות גורל, ערבות הדדית ואמון מלא בהנהגה המדינית שלו – גילה ביום טראומטי אחד שהוא הופקר ע"י הנהגתו. הפיקוד הצבאי מעל באמון והביא את מדינת ישראל לסף כישלון צבאי ואת החברה בישראל לתשלום מחיר אישי נורא. ההנהגה המדינית, שעד לאותו רגע נהנתה מהילה של מנהיגות כריזמטית ומחירויות מופלגות בתואנה של צורך ממלכתי, הסתתרה מאחורי גבם של משפטנים כדי שלא לשאת באחריות לכישלון. הציבור הופקר. לראשונה מאז ימי המדינה שבדרך הוא גילה שהוא יתום: אין לו הנהגה אמיתית, אחראית, מחויבת. אותם אנשי שררה המתראיינים בלשכותיהם כשדגל המדינה מאחוריהם, המקשטים בנוכחותם כל אירוע ממלכתי, הנוסעים במכוניות שרד, שתמונותיהם התנוססו בבתי הספר ואפילו במסעדות - אינם באמת הוריו. הם סתם אנשים ציניים, חסרי יושרה ויכולת, שתפסו ג'ובים.

ההכרה בכך פעפעה לאט. כחודש אחרי המלחמה ההיא התייצב מול משרד ראש הממשלה מפגין בודד – מוטי אשכנזי – ודרש את התפטרות ראש הממשלה. לציבור של אז, נאיבי ותלותי, הדרישה נראתה מוגזמת: מדינה ללא גולדה מאיר בראשה? משרד ביטחון ללא משה דיין בראשו? עברו חודשים עד שהמחאה צברה תנופה. עברו שלוש שנים עד שהציבור הרחב היה מוכן להתעמת עם ההבנה שהוא הופקר ע"י הנהגתו, ומפלגת השלטון ההיסטורית איבדה את תפקידה.

עם מי נדבר?
ממי נדרוש היום את ישראל שאנו רוצים, את השיבה לדרך הציונית? גם כיום יש לציבור יראת כבוד כלפי ממשלה מכהנת. רוה"מ, עם סמלי השררה שסביבו, ועוד יותר עם חומת האבטחה שחוצצת בינו לבין הציבור, נתפס כאילו הוא בעל המפעל ואנחנו אריסיו, כאילו הוא יושב בלשכתו בזכות משהו ולא כדי לשרת את הציבור. הוא גם מתנהג כך מאז החלה המחאה: הוא אינו יוצא אל הציבור המוחה כדי לשמוע אותו, לכאוב איתו, להפנים את תחושותיו. הוא גם אינו מבין שהמחאה אינה נגד המדינה – היא בעד מדינה טובה יותר. ולכן הוא מתכונן להילחם בציבור, להבטיח לו הבטחות שווא, לנצח אותו בוויכוח. ואנחנו - שבויים ביראה כלפי הנהגה פוליטית מכהנת - נפנה אליו בהכנעה, נשמח אם יואיל לפגוש אותנו, נבקש ממנו משהו, שמא יתרצה, ואולי לא ישסה בנו את אנשי לשכתו. לחילופין, בגבור עלינו כעסנו, נתגבר על היראה ונחפש לו מחליף: מישהו מתוך מפלגתו שלו, או מישהו ממפלגה אחרת.

ואולי יש דרך אחרת?
אולי נוותר על האשליה שניתן לקבל פתרון מהממשלה הנוכחית או מכל צירוף של המפלגות הקיימות? אולי נבין שתהליכים שליליים של עשרות שנים אינם יכולים להיפתר בלוח זמנים קצר? אולי נפנים שהחלטה לשקם מנגנונים של מדינת רווחה ולשנות חלק מכללי המשחק אינה ניתנת לביצוע מיידי ובוודאי שלא באמצעות משא ומתן עם פוליטיקאי מכהן או עם אופוזיציונר ש"עושה עיניים" ונראה לנו בייאושנו "משהו אחר לגמרי" או "הרע במיעוטו"? אם נוותר על המו"מ עם הממשלה, הציבור יוכל לגבש את המחאה המפעפעת בו, להגדיר לעצמו את סדרי העדיפות שלו ואיזו חברה הוא רוצה לבנות בישראל, וליצור מרחב ושיח פוליטיים חדשים שלתוכם ייוולדו גופים חדשים, מצעים חדשים ופוליטיקאים חדשים. מהפוליטיקה הקיימת לא ניתן ליצור מציאות אחרת. חזון חברתי חדש מחייב גם פוליטיקה חדשה.