ביום 18.10.11 עמד הזמן מלכת, כשמיליוני אזרחים עקבו בנשימה עצורה, בחששות ובדמעות התרגשות אחר תהליך חזרתו מהשבי של גלעד שליט. לא היה לפניו אדם שהפך עד כדי כך מדמות פרטית לכמעט בן-משפחה של רוב הציבור, ושהדאגה לגורלו הקיפה כ"כ הרבה אנשים. ואמנם, ההסכם שחתמה הממשלה עם ארגון החמאס לגבי שחרורו זכה לתמיכה חסרת תקדים כמעט: לפי הסקרים למעלה מ-80% מהציבור תמכו בהחלטה לשחרר למעלה מ-1,000 מחבלים שפוטים תמורתו.
בנקודת הזמן הזו, כבר אי-אפשר היה עוד להימנע מביצוע העיסקה. רוב הציבור לחץ על הממשלה לבצעה, בלי קשר לשאלה כמה מחבלים ישוחררו, שמותיהם ולאן ייסעו לכשישוחררו מהכלא. מילת המפתח שברקע העיסקה הייתה "בכל מחיר". למעשה, ההכרעה של הציבור לגבי ביצוע העיסקה לא התקבלה בשנת 2011: מהלך יחצ"ני מוצלח שנמשך מספר שנים גרם לכך שכמעט כל הציבור הזדהה עם הוריו של גלעד ודרש את שחרורו. המדיה פעלה כולה להעצמת השבי ולהפנמתו ע"י כל בית בישראל, ולהפעלת לחץ על הממשלה. תוצאות המו"מ היו ידועות מראש. הדאגה הייתה רק לגבי מצב בריאותו של גלעד.
ההתרגשות שאחזה בציבור לקראת השחרור גרמה גם לשימוש בביטויים בולטים: הרמטכ"ל אמר לגלעד שליט שהוא גיבור ואמיץ; רוה"מ זכה לציון לשבח מהעיתונות על מנהיגותו; הציבור, מצידו, זכה לתשבחות על גילוי סולידריות.
לאחר שנרגענו מההתרגשות העצומה שאחזה בנו, הגענו אולי לנקודה שכדאי להבהיר לעצמנו מספר דברים.
מדינת ישראל נמצאת במצב קבוע של סכסוך עם שכניה מאז הקמתה, ואפילו שנים רבות לפני-כן. זה איננו סכסוך שבחרנו בו, או שאנו יודעים בבירור אם וכיצד ניתן לסיים אותו. מבחינתנו הסכסוך מהווה מציאות-חיים, גם אם אנו ממשיכים לחפש דרך לסיים אותו. המלחמה הנמשכת היא כפי הנראה המחיר שצריך לשלם תמורת הבחירה שעשינו, לאמץ פתרון לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בהחלט ייתכן שאפשר היה לנהל את הסכסוך טוב יותר משעשינו עד כה: לחתור יותר במרץ לשלום עם שכנינו, לחפש יותר הזדמנויות לקירוב לבבות, להיות נדיבים יותר כלפי שכנינו בכל היבט טריטוריאלי, להיות פרגמטיים יותר בדרישותינו לגבי אופי התהליך ושלביו, לוותר על היותנו צודקים ולנסות לראות את המציאות מנקודת מבטו של האחר, ולחפש יותר צדק סינכרוני ולא להתעקש על צדק היסטורי שממילא משקף רק נקודת מבט לאומית-שרירותית. אחרי הכול, לרובנו ברור כבר זמן רב מהם קווי המיתאר של ההסכם העתידי בין העמים והוויכוח הוא לכן יותר על טקטיקה, תהליך ופרטים.
אבל גם שכנוע עמוק בכך שיכולנו לנהל את הסכסוך בצורה טובה יותר אינו יכול להוביל למסקנה שהייתה אי-פעם אפשרות שהמפעל הציוני יקום ללא סכסוך בין העמים: שמישהו ייתן לעם היהודי להגשים חינם את חלומו להקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. מדינת ישראל חייבת להילחם על זכות קיומה. "מגש הכסף" שלה הוא קרבנות שהיא מקריבה למען חייה. ישראל חיה על חרבה: לא כאידיאל, לא כנגזרת של שאיפות טריטוריאליות – ככורח.
לא כל העם היהודי האמין בעבר או מאמין כיום בעדיפות הפתרון הציוני על האלטרנטיבה. רוב העם היהודי נשאר מבחירה באירופה, או היגר בתחילת המאה ה-20 ממזרח אירופה לארצות אחרות – לא לארץ ישראל. ניצחון הרעיון הציוני הוכח, לרוע המזל, ע"י ההשמדה ההמונית של יהדות אירופה. גם כיום הרעיון הציוני אינו שולט בכיפה: ישראל הפכה בעיקר למקלט לקהילות נרדפות, שהגיעו לכאן מחוסר ברירה – לא לאבן שואבת לקהילות יהודיות משגשגות. חלק ניכר מאוכלוסייתה של מדינת ישראל – קרוב ל-2 מיליונים – עזב מרצונו את הארץ מאז הקמת המדינה כדי לשפר את איכות חייו. כי יש קללה שמלווה את הפתרון הציוני: הסכסוך המתמשך עם שכנינו והצורך לחיות על חרבנו.
אנו חיים כל הזמן על סיפה של המלחמה הבאה, גם אם אנחנו טורחים לחיות חיים נורמליים ומדחיקים מתודעתנו את איומה של מלחמה זו. המאבק המזוין מכתיב לנו סולם ערכים תרבותי-חינוכי: הוא מגדיר ומבליט ערכים כמו ביטחון, גבורה, הקרבה, התנדבות, ערבות הדדית, כושר עמידה. אנו לומדים לשאת בנטל הביטחוני כמובן-מאליו. אימצנו את הדרישה מהפרט להיות נכון לשלם מחיר למען קיומו של הכלל. לכן אנו נשבעים אמונים למדינת ישראל ומתחייבים להקריב את חיינו למענה: לא כי השתכנענו ש"טוב למות בעד ארצנו", אלא כי חיינו כקולקטיב מותנים בכך שניקח על עצמנו מחויבות אישית זו.
אין בכל מה שנאמר עד כאן הצהרה "ימנית": מחויבותנו אינה נובעת מאמונה שמדובר בנחלת אבות, או שיש לנו איזושהי זכות היסטורית על הארץ או על איזשהו חלק שלה, ולא משלילה של זכויות האחר. זוהי רק הבנה שהפתרונות הלאומיים בעולם מתחרים בדרך-כלל על זכות הקיום שלהם, ואין זכות קיום לתנועה לאומית שאינה מוכנה להילחם על קיומה. והמיליטריזם הצבאי הישראלי הוא אכן כזה: הוא אינו מבוסס על שנאת האחר ושלילת זכותו – הוא פרח והתעצב דווקא בקרב קבוצות אוכלוסייה שהאמינו אידיאולוגית בזכות קיום גם לאחר.
במלאת ששה עשורים למדינת ישראל הלוחמת, ואחרי ששילמה למעלה מ-22 אלף קרבנות כדי לשרוד – נמצאה בה נקודת תורפה. מדובר לא ביחס לאבידות בנפש, אלא בחוסר היכולת לשאת חיילים שנפלו בשבי וגופות של חיילים שלא זכו לקבורה בישראל. זיהוי נקודת התורפה הביא באופן מיידי לשינוי האסטרטגיה של ארגוני הטרור: מיותר לתקוף את כוחות צה"ל – עדיף לחטוף חיילים. והמאמצים מופנים לכן בשנים האחרונות לכיוון זה.
צריך לומר לעצמנו: אין הבדל בין אבידות לבין שבויים – הכול חלק מהמחיר שאנחנו משלמים במסגרת השמירה על ביטחוננו. החשיבות היחידה של השבויים נובעת מהתייחסותנו אליהם. מחולשתנו. מכך שהוכחנו פגיעות מוגדלת לנושא השבויים. אני יכול לנחש שארגוני הטרור יצליחו אפילו יותר אם יחטפו חיילות ולא חיילים.
התגובה הרגשית של הציבור לשביו של גלעד שליט לא קרתה מאליה ולא בבת-אחת. היא תוצאה של מהלך מתוכנן שתפקידו היה להפוך את גלעד שליט מחייל אנונימי לבן-משפחה של כל אחד מאיתנו. לגרום לתחושת סבל אישית בקרב רוב הציבור. להגביר ולפזר את תחושת הנזק בין כולנו. המהלך הצליח, והמצוקה על התמשכות שביו של גלעד שליט הפכה לנחלת הכלל. הבכי הציבורי הוא הוכחה להצלחת המהלך.
קיים ניגוד אינטרסים בין המעגל הפרטי לזה הציבורי, בין משפחתו של חייל לבין הנהגת המדינה. מבחינת המשפחה, שום עיקרון לאומי אינו שווה שערה אחת משערות ראשו של יקירם. מצידם, הם היו גם מודיעים על ביטול מעמדה של ירושלים כבירת ישראל לו דרשו זאת החוטפים ולו היה הדבר בידם. מבחינת הציבור – טובת הכלל וביטחונו קודמים לאלו של החייל הבודד. לומר שיש לשחרר את החייל החטוף "בכל מחיר" זו אמירה של המשפחה - לא של הנהגה. הקרבת חייל למען הכלל היא שיקול לגיטימי של הנהגה, הרואה את טובת הכלל ויכולה לקבל החלטות צבאיות הכרוכות בסיכון של אובדן חיי אדם. תפקידנו הוא לתבוע מהם אחריות לאומית - לא להפוך בעצמם לבני-משפחה.
הפעם עשינו את ההיפך. זיכינו את רוה"מ בקילוסים על מנהיגות מופתית וקבלת החלטות קשות. אילו החלטות קשות? הרי 80% מהציבור דרשו ממנו לאשר את העיסקה וכל ראשי מערכת הביטחון תמכו (אפילו פומבית) במהלך! החלטה קשה של פוליטיקאי היא החלטה המנוגדת לדעת הציבור, החלטה הנשענת על חזון ועל אמונה שהוא לבדו רואה לנגד עיניו את טובת הציבור. לוי אשכול פעל באומץ כשניסה למנוע את מלחמת ששת הימים. מנחם בגין פעל באומץ כשהחליט לכרות שלום עם מצריים. האם רוה"מ הנוכחי פעל באומץ, נאמן לעקרונותיו ובניגוד לדעת הקהל? יותר נכון לומר שהוא פעל בניגוד לעקרונותיו (הכתובים) ובהתאם לדעת הקהל. על זה לא מגיע קילוס – על זה מגיעה אזהרה: אנו חיים בתקופה קשה מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להיות מונהגים בידי מחפשי רייטינג. מדובר בגורל – לא בקביעת לוח משדרים. ממנהיגינו נדרוש שינסכו בנו אומץ מלמעלה, לא שיקלטו את המורך מלמטה.
האם גלעד שליט גילה גבורה? היהודים שנלקחו למחנות ההשמדה היו קורבנות. חסידי אומות העולם, שיכלו להתעלם מהמתרחש בארצותיהם אבל במקום זאת נקטו צעד ושמו נפשם בכפם כדי להציל יהודים מידי הצורר הנאצי - היו גיבורים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שלא להבחין בהבדל. לרוע מזלנו, נצטרך עוד הרבה גבורה בתולדות ישראל.
האם גילינו סולידריות? נכון אמנם שהדאגה לגורלו של גלעד הקיפה את רוב הציבור, והשמחה לרגל שחרורו הגיעה לממדים של חג לאומי, אבל הייתי מציע להיות יותר צנועים בחלוקת הציונים לעצמנו. סולידריות אמיתית נגלה אולי בשעת מבחן, כשנידרש כולנו להקריב מעצמנו למען הכלל - לא בבואנו לדרוש מהממשלה שתנקוט בצעד שמשמעותו הביטחונית לגבי רובנו היא אפסית (עד שייוודע אחרת).
בלהט הוויכוח הציבורי על גלעד שליט היטשטשו מושגים. למדנו מהעיתונות שתלמידי תיכון דורשים משר הביטחון להתחייב שאם הם יפלו בשבי החמאס – הוא יסכים לשלם כל מחיר כדי לשחררם מהשבי. משהו קרה כאן לסולם הערכים שלנו: תפקידו של החייל הוא להגן על מולדתו – לא לדרוש ממולדתו להקריב קורבנות ביטחוניים כדי להציל אותו. הרעות, זו שבשמה נלחמים, פירושה שכל אחד יסכן את עצמו למען חבריו – לא שכל אחד ידרוש מהאחרים שיקריבו עצמם עבורו.
הדרישה הציבורית לשחרר את גלעד שליט לא עסקה בבחינת אלטרנטיבות, כאילו שמדובר רק באפשרות אחת - שחרור מחבלים כלואים. הממשלה וצה"ל לא נדרשו לפעול כדי לשחרר את גלעד בכוח, כאילו שאפשרות זו בכלל אינה עולה על הדעת. וכולנו כבר למדנו מהעיתונות שהמודיעין לא ידע כלום על מקום שביו של גלעד וצה"ל לא בנה כוח משימה מיוחד לשחרורו בפעולה צבאית. ואז עולה השאלה מה בצע לנו בכל המערך המפואר של כוחות מיוחדים שבנינו בדור האחרון, אם הוא אינו יכול לבוא לידי ביטוי בפעולה צבאית. מה נשאר מכל הקומנדו הזה? סיכות, כומתות וחולצות טי?
מעבר לכל דיון לגבי הנזק הצפוי מהכניעה לדרישות החמאס, המשמעות של שחרור המחבלים הכלואים היא שהשיטה הקיימת של מלחמה בטרור – זו של לכידת מבצעי הטרור ושולחיהם וכליאתם - הגיעה לסוף דרכה. אין יותר טעם ללכוד מחבלים: הם ישוחררו בעקבות מבצעי חטיפה של חיילים או אפילו של סתם אזרחים ישראליים המטיילים ברחבי העולם ויהפכו מעכשיו למטרות פוטנציאליות לחטיפה. לכידת מחבלים רק מסכנת אותנו. אין גם משמעות למערכת השיפוט הדנה את המחבלים למאסר: ממילא תקופת המאסר שלהם תיקבע בדיעבד ע"י מידת ההצלחה של חבריהם לחטוף ישראלים. אפשר לכן לוותר על ההצגה ולקבל החלטה שתפקידו של הצבא להרוג את כל המחבלים עם לכידתם, כך שלא יהפכו ליעדי מיקוח לארגוני הטרור.
הדיון הציבורי על שחרור שליט מעיד אולי על משהו אחר: על עייפות ציבורית. תש כוחנו מלהילחם. פגה נכונותנו להקריב למען קיומה של המדינה. לכן עושה רושם שהצבא התאים את עצמו ומנסה לנהל מלחמות עם אפס אבדות. לכן הכול מתנהל מהאוויר, והצבא מייצר יחידות עילית בעיקר כדי להבטיח שחיקה מינימלית במונחי כוח-אדם במקרים של התנגשות. זה אולי עובד לא-רע באירועים יזומים ובעימותים מוגבלים, אבל מלחמת לבנון השנייה היא דוגמא לתוצאה אפשרית של גישה כזו.
אם באמת עייפנו – המסקנות מרחיקות לכת. אולי באמת נחזור לארצות מוצאנו, כפי שדורשים אויבינו, ונשאיר את הארץ למי שמוכן להילחם עליה. וכמובן גם לעבוד בה. אבל אם החלטנו שיש סיבה להמשיך את המפעל הציוני – לא נוכל להרשות לעצמנו להקדים את טובת הפרט לביטחון הכלל.
