השאלות של משק הבית
משקי בית העומדים בפני החלטות השקעה בנושאי רכישת דירה שואלים תכופות לגבי העתיד. השאלות הנפוצות הן השאלות הבאות:
- האם העיתוי הנוכחי הוא העיתוי הנכון לרכישת דירה? האם מחירי הדירות יעלו בעתיד, או שהם בכלל צפויים לרדת?
- איזה סוג משכנתא כדאי כיום לקחת: צמודת-מדד, או אולי לא צמודה? האם כדאי ליטול הלוואה בריבית קבועה, או בריבית משתנה?
- האם השקעה פיננסית בשנים הקרובות היא השקעה אטרקטיבית, לאור הסימנים המתגברים של שפל כלכלי במשקי המערב?
אלו כמובן שאלות חשובות. אילו ידענו את התשובות לשאלות אלו יכולנו לנקוט בצעדים שיבטיחו לנו הצלחה כלכלית. הרצון העז שלנו להצליח בהשקעותינו גורם לנו לחפש בעקשנות תשובות לשאלות אלו. אנו כל-כך נואשים, שאנחנו מוכנים להמשיך ולחפש תשובות גם אם בהדרגה מתחוור לנו שאין תשובות אמיתיות לשאלות אלו – רק השערות, ולפעמים השערות מנוגדות זו לזו. אנחנו נתמיד ונחפש תשובות, כי אנחנו מתקשים לקבל מצב שבו נתבקש לקבל החלטות ללא תשובות ברורות לשאלות אלו. איננו מוכנים לקבל מצב שאין תשובות – שהעתיד אינו ידוע.
האם יש בכלל תשובות?
החיפוש העקשני מסוכן. הביקוש האדיר לתשובות יביא בסופו של דבר ליצירת תשובות כלשהן. אלא שאין אלה תשובות אמיתיות – אלו הן רק קביעות, אינטליגנטיות יותר או פחות, המתחפשות לתשובות. כי הוואקום החזק מזמין נבואות ותחזיות. מספיק שנסתכל בעיתונים ונראה את הנכונות לפברק תשובות כדי למכור עיתונים. מי שמתעקש על חיפוש תשובות הוא קורבן לגיטימי של תחזיות אלו: שאלות טיפשיות אינן מייצרות תשובות, אלא רק תחזיות שהטיפש מאמץ אותן כתשובות.
התוצאה היא שהסיכון האמיתי שקיים בעולמנו אינו ברור לנו. בנקודות בהן אנו נדרשים להחליט אנחנו מאמצים הערכות ותחזיות. אין בכך כל רע, שכן לצורך החלטה בתנאי אי-ודאות אנחנו חייבים לאמץ לעצמנו השקפת עולם. אבל החלטה רציונלית מחייבת הבנה שהתחזית שלנו יכולה גם שלא להתממש, שלמעשה אנחנו מהמרים על התממשותו של תרחיש מסוים, שבו בחרנו. הבעיה שלנו מתחילה מכך שאנו מתייחסים למציאות כאילו היא חסרת-סיכון: כאילו התרחיש שבו בחרנו חייב להתממש. אז הוא אינו חייב להתממש: אנו חיים בעולם של אי-ודאות.
כמה אמיתות
אם נרצה להצליח בעולם שלנו עלינו לאמץ כמה אמיתות:
- העולם שבו אנו חיים הוא עולם לא ודאי
- בעולם כזה תרחישים יכולים להתממש, או שלא להתממש
- חרדה, מוטיבציה לחיפוש תשובות והתבססות אמונות טפלות ("מחירי דירות תמיד עולים") אינם יכולים להקטין את אי-הוודאות בעולמנו
- יש ללמוד לקבל את המציאות. להכיר בקיומו של הסיכון. להכיל אותו. ללמוד לחיות איתו ולקחת אותו בחשבון
- יש להפסיק להתייחס להימורים שאנו עושים בחיינו כאילו מדובר בהשקעות המבוססות על מציאות חסרת-סיכון, כאילו מדובר בהשקעות שיניבו תשואות בטוחות
מקורות הסיכונים – תמונת מצב בסוף 2011
בהמשך מובאת רשימה של מקורות הסיכונים במצב הנוכחי בישראל. זוהי מן הסתם רשימה חלקית, וייתכן שהקורא מסוגל להרחיב אותה, אבל היא מנסה לומר משהו על ממדי אי-הוודאות הנוכחית ועל חוסר התוחלת שבהתעלמות מסיכונים אלו בקבלת החלטות על רכישת דירה כיום.
- רפורמות מבניות שננקטו בשוק ההון בישראל בשני העשורים האחרונים יצרו מציאות חדשה ומסוכנת. החיסכון ארוך-הטווח של הציבור, שקודם לכך היה מושקע בנכסים חסרי-סיכון – עבר הפרטה. כיום רוב החיסכון מושקע באפיקים שיש בהם סיכון פיננסי. ניהול ההשקעות מהווה בעצמו סיכון: קשרים לא טהורים בין מנהלי השקעות, בעלי שליטה ויזמים, בצד חוסר מקצועיות של מנהלי השקעות, גרמו לכך שכספי הציבור הושקעו באפיקים מסוכנים, וללא ביטחונות מתאימים. התוצאה היא שהחיסכון הפנסיוני של הציבור אינו מובטח כיום מפני סיכונים פיננסיים. על כולנו להפנים הבנה זו על כל המשתמע ממנה: הצורך בהגדלת שיעור החיסכון, הצורך בבחירה קפדנית יותר של מנהלי הנכסים שלנו, והצורך להרחיב את הבנתנו בנושאים של ניהול פיננסי
- הממשלה והסקטור הציבורי יצרו בזמנו הסכמי שכר לעובדיהם המבטיחים להם "פנסיה תקציבית". לפי הסדר זה שני הצדדים - העובדים והמעסיקים – לא הפרישו במשך השנים כספים לטובת תשלומי הפנסיה העתידיים, ואלה אמורים להיות משולמים מתוך תקבולי המיסים העתידיים. הפנסיה הסמויה יצרה הסדרים משונים, כמו פרישה מוקדמת לפנסיה והעלאות מואצות בדרגה לקראת או בעיתוי הפרישה לפנסיה, כשבכל המקרים מדובר בתשלומים סמויים על-חשבון משלם המיסים. אם נוסיף לאלו מדיניות נדיבה מידי של קיצבאות של מערכת הביטחון (לרבות פטורים ממס שגם הם הטבות סמויות מבחינה תקציבית) נקבל נטל עצום שמשלמי המיסים יצטרכו לשלם. נטל זה הוא פצצת זמן מתקתקת לתקציב הממשלה.
- הניסיון בשנים האחרונות לעודד את הסקטור היצרני נשען על מדיניות של הפחתת שיעורי המיסוי. בגלל אי-היכולת לפרוץ את מסגרת התקציב, הפחתת המיסים נשענה על הפחתה מקבילה של הצריכה הציבורית. המשמעות בשטח הייתה שחיקה הדרגתית של רמת השירותים הציבוריים ע"י "הרעבה תקציבית". התהליך הביא בסופו של דבר להתפרצות המחאה החברתית. "ועדת טרכטנברג" שהוקמה ע"י הממשלה במטרה למזער את הנזק הפוליטי הציעה תיקון של חלק מהמגמות, אבל היא אינה יכולה ליצור שינוי מהותי: מדובר בשמיכה קצרה מידי, ואי אפשר להבריא את השירותים הציבוריים ללא הגדלה משמעותית של המיסוי. למי שזכרונו אינו מגיע מספיק רחוק, בעבר ניסתה הממשלה לאזן את תקציבה ע"י קיצוץ ההשקעה הציבורית, ופיגור התשתיות בישראל הוא עדות לנזק ארוך-הטווח שמשלמים על "דיאטה" כזו. המחשבה הפופולארית על כך שתקציב הביטחון יכול לשמש מקור אמיתי להגדלת ההוצאה החברתית היא נאיבית, וזה עוד לפני שנתחיל לספור את האיומים הביטחוניים של ישראל.
- המבנה הדמוגרפי של ישראל גורם לכך שהמשק אינו מפעיל את מלוא כושר הייצור שלו. מגזרים שלמים במשק אינם משתתפים במידה סבירה בכוח העבודה ואינם נושאים בנטל הכלכלי והביטחוני. המגמות הדמוגרפיות גורמות לכך שמשקלם של מגזרים אלו עולה לאורך זמן. הדבר מקשה יותר ויותר על המשק להתמודד עם הצרכים.
- השינויים הדמוגרפיים משנים בהדרגה את שיווי המשקל השלטוני בישראל. המשטר בישראל הוא דמוקרטי, אבל מגזרי אוכלוסייה שאינם משתתפים בנטל, כאלו שאינם בעלי הבנה מספקת של ההחלטות העומדות בפני המדינה, ואפילו כאלו שאינם שולטים בשפה – מקבלים זכות מלאה להשפיע על מבנה הכנסת והממשלה בישראל ועל ההחלטות המדיניות והחברתיות הנגזרות. התוצאה היא משולשת: נדידה ימינה של הרוב הדמוקרטי שתרחיק את ישראל מהסיכוי להגיע להסכמים עם שכניה, ניצול הכוח הדמוקרטי להפקת הטבות חומריות למגזרים מסוימים על-חשבון מגזרים אחרים, וניצול הרוב הדמוקרטי לשינוי כללי המשחק הדמוקרטיים עצמם כדי להקל על הרוב להכתיב למיעוט.
- המזרח התיכון עובר שינויים. "האביב הערבי" הביא לנפילת משטרים טוטליטריים שיצרו שיווי משקל יציב באזור ואיזון ביטחוני נוח לישראל. השפעת המהפכות לא ברורה, אבל ייתכן שהיא תביא לשינוי לרעה של האווירה באזור. כשל כלכלי שילווה משטרים לא יציבים, גם בגלל בריחת הון מהמזרח התיכון, יביא להרעה ואולי אף למשברים כלכליים באזור. ייתכן שהסולידריות החדשה שתצמח תהיה יותר עוינת לישראל, ונותר עוד להוסיף את האיום המתגבר של כניסת נשק גרעיני לאזור. הסיכוי להתלקחות חדשה במזרח התיכון גדל, ואופי ההתנגשות הבאה עלול להיות שונה ולהשפיע במידה רבה יותר על החיים האזרחיים בישראל.
- המשבר הפיננסי שהחל בארה"ב ב-2007 מסרב לחלוף. למרות כמה סימנים חיוביים, בולטת העובדה שהמיתון האמריקני הוא הארוך ביותר מאז השפל הכלכלי של שנות ה-30' של המאה הקודמת, שמצבם של כ-15 מיליון משקי בית בארה"ב הוא עדיין מסוכן, שהמערכת הפיננסית נתונה עדיין תחת איום של קריסה, ושהחוב הפדרלי העצום שנוצר בשל מאמצי החילוץ מהווה איום על יכולת ההבראה החלקה של המשק. מעבר לאוקיינוס, המשבר הפיננסי חשף את חולשת האיחוד המוניטרי של אירופה והוא מאיים הן על הסדר המטבע האירופי והן על מדינות אירופאיות ספציפיות העומדות בפני אפשרות של קריסה כלכלית. בכל אלו קיימים סיכונים של "הדבקה", כשנפילת כלכלה אחת מסכנת מדינות אחרות. התמונה הכוללת אמנם אינה מעידה בהכרח על משבר עולמי מתקרב, אבל החשש קיים, וגם אם יתבדה – מדובר כנראה בשנים הבאות במצב של התאוששות איטית של משקי המערב מהמשברים. המשק הישראלי, שייצואו מופנה במידה רבה למשקי המערב, יסבול כנראה כתוצאה מהמצב הכלכלי
מסקנות?
הקורא המבוהל של הדברים הללו יחזור עתה לשאלות הקטנוניות שלו: מה בקשר לרכישת דירה? ומה בנוגע להרכב הלוואת המשכנתא?
הכוונה לא הייתה להבהיל, ולא לנבא שחורות. הכוונה הייתה רק לחזק את ההבנה שאנו חיים בעולם של אי-ודאות. שבעולם כזה יכולים להתפתח מספר תרחישים. רק כדי להמחיש: יכול להתפתח עימות צבאי באזור; המשק האמריקני יכול לחוות משבר פיננסי נוסף, עמוק יותר; האיחוד האירופי יכול להיקלע לקשיים, והאירו יכול לעבור שינויים מהותיים; הסיוע הצבאי והכלכלי שישראל מקבלת מארה"ב יכול לעבור קיצוץ מסיבי; ההצפה המוניטרית יכולה ליצור התחדשות עולמית של תהליכי אינפלציה; שער החליפין של השקל יכול לעבור שינוי קיצוני; היצוא הישראלי יכול לסבול מהתנגדות פוליטית בעולם על רקע אירועים במזה"ת, וכן הלאה. יש להבין לכן שאנו חיים בעולם שבו יש סיכון. שכל החלטה שלנו חושפת אותנו לסיכון. שהסיכון הוא מציאות חיים שיש לקבל אותה – לא להכחיש אותה. שאין לנו ברירה אלא לקבל החלטות בתנאי אי-ודאות. שאין טעם לשאול שאלות טיפשיות שמא חס-וחלילה נקבל תשובות טיפשיות ונפעל לפיהן.
אז איך חיים בעולם של אי-ודאות? בעולם כזה עלינו לאמץ השקפת עולם משלנו לגבי העתיד. לשם כך עלינו להקשיב, לשקול ולהחליט. גם לאחר שהחלטנו חייב להיות ברור לנו שמדובר בהימור: התרחיש שבחרנו עלול שלא להתממש. לכן עלינו להכין עצמנו למצב כזה: להגביל את החשיפה לסיכון, לפזר סיכונים, לשקול מחדש בכל תקופה אם עלינו להישאר בבחירתנו הנוכחית או לשנות אותה.
ברמה המקרו-כלכלית כדאי שנבין שהדרישות שהועלו במסגרת המחאה החברתית כולן לגיטימיות. השאלה היחידה היא מהיכן נממן את המשאבים הדרושים. אפשר לקצץ בשימושים ציבוריים אחרים, ואפשר להגדיל את המיסוי. זו הכול שאלה של בחירה חברתית. רק מדבר אחד עלינו להיזהר: מכך שנדחוף את הממשלה למצב שהיא תבחר – מתוך חולשה - לממן את המשאבים הדרושים ע"י יצירת חוב. בעולם שלנו, ועוד יותר בעולם המסוכן שלתוכו אנחנו צועדים, התנהגות כזו תהיה לא אחראית, תגלגל את הבעיה לממשלות הבאות, והיא עלולה לשלוח איתות לשווקים הפיננסיים שישראל הופכת למדינה פחות אחראית ויותר מסוכנת. ולשווקים יש דרך אכזרית להגיב – אנו עדים לתגובות השווקים בשנה האחרונה לגבי יוון, פורטוגל וספרד.
