יום שישי, 27 באפריל 2012

רשימות ליום העצמאות תשע"ב - רשימה רביעית: על דת וחברה

רשימה רביעית: על דת וחברה
מדינת ישראל היא מדינה יהודית. היא חיה את חייה במתח שבין הבחירה בזהות יהודית לבין הבחירה הדמוקרטית, להיות מדינת כל אזרחיה. קטונתי מלחדש או מלהביע דעה לגבי בחירה זו. אבל כדאי שנשים לב לכך שאיננו חיים בסטטוס קוו - שיווי המשקל משתנה מול עינינו.


חוסר ההצלחה לקדם פתרון לסכסוך ההיסטורי עם ערביי ארץ ישראל מעביר עם הזמן את מוקד הסכסוך מהתחום הלאומי לתחום הדתי. המשא ומתן בין הצדדים, שלא הצליח עד כה לסגור את הפער טריטוריאלי הזעום ביניהם, הולך ומאבד אנרגיה. במקומו, ניהול הסכסוך עובר למאמינים. אלא שכאן לא מדובר עוד בפער טריטוריאלי זעום: פה מדובר באי-הכרה בזכות האחר, בסכסוך על כל ארץ ישראל: "זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי". אנו עוברים למלחמת-דת. יש בה הרבה יותר אנרגיה, הרבה יותר חומר--נפץ והרבה יותר פוטנציאל הרס לכל הצדדים.


האלמנטים הדתיים בהתייחסותה של המדינה לשטחי ארץ ישראל לא התחזקו בגלל עלייתן של המפלגות הדתיות. דווקא הציבור החילוני, שנפעם מהכיבוש הבלתי-צפוי של שטחי ארץ ישראל במלחמת ששת הימים, הוא שקיבל על עצמו נקודות מבט דתיות בהתייחסות לשאלה הטריטוריאלית. כשנשאל משה דיין, שר הביטחון של מלחמת ששת הימים, בראיון חגיגי, מה יש לעם ישראל לחפש בחברון - הוא ענה: "מולדת". אין כאן את מי להאשים: הניצחון הצבאי המדהים שהושג במלחמת ששת הימים פעל כסופה מגנטית והוציא את כל המצפנים מכלל פעולה. תחושה דתית סחפה חלקים גדולים בישוב.


45 שנים חלפו מאז. "השטחים הכבושים" שהוחזקו כקלפי מיקוח להסכם שלום עם העולם הערבי - נותרו בידינו, ושמם הפך בהדרגה ל"שטחים מוחזקים" ואחר-כך ל"יהודה ושומרון". ההתנחלות היהודית בשטחים החלה משיקולים חצי-ביטחוניים, ברמת הגולן ובסיני, והפכה לאידיאולוגית-דתית בשטחי יהודה ושומרון. היא איבדה מתומתה: גם בתרחיש השמאלני ביותר של הסכם ישראלי-פלסטיני רוב שטחי ההתיישבות היהודית יישארו בתחומי ישראל במסגרת חילופי שטחים מוצעים.


אבל כאמור, איננו נמצאים בסטטוס-קוו יציב. היהדות החילונית נמצאת בנסיגה דמוגרפית, והתמיכה הדמוקרטית בראיית העולם הדתית של הסכסוך - מתחזקת והולכת. גם מצידו השני של השולחן, זה הפלסטיני, וגם ברחבי העולם הערבי, מתרחשת תופעה דומה: התגברות הזרמים הדתיים ותפיסה של הסכסוך כמלחמת-דת - לא סכסוך טריטוריאלי בין אומות.


התחזקות הדת בישראל ניכרת בכל. שכונות מגורים "מתחרדות". מלחמות הכשרות בין הרבנויות הפכו להיות מלחמות גאוגרפיות על גביית כספים, משהו כמו מלחמות "פרוטקשן". המערך הקרבי של צה"ל ושורות פיקוד השדה שלו מתמלאים חובשי כיפות סרוגות. כיסוי הראש של חובשי הכיפות הסרוגות הולך וגדל במידותיו עם השנים - הוא נראה לעתים כקסדה - וגודלו מעיד על מיקומו הפוליטי של החובש אותו במדרג הלאומני. כיסוי הראש אצל נשים נשואות - הפך לנורמה. ציציות ארוכות החורגות מבגדי האדם - הפכו לנורמה. במערכות החינוך מתרחבת הפרדת המינים. פוליטיקאים חילוניים חובשים כיפות בכל אירוע, כאיתות. אלפי אנשים שאינם שומרי-מצוות מנשקים מזוזות בכניסה לחדרי משרדים. ועוד, ועוד. זו אולי לא התחזקות של היהדות ההלכתית, אבל זה בוודאי התחזקות של הצד הפולחני של היהדות, ושל האיתות המוחצן על השתייכות.


הזרם הדתי בציונות היה שולי, ומתון פוליטית. המצב כיום שונה: הזרם הדתי-לאומי הוא כיום חזק ומעורה, ובניגוד לעבר הוא ניצי בהשקפת עולמו. הזרם החרדי, שהיה קטן ובחלקו היה בכלל אנטי-ציוני - גדל במהירות וכבש לו עמדת השפעה פוליטית דרך המערכת הדמוקרטית. גם הוא היה יוני, והפך בעשורים האחרונים לניצי. הרצון הפוליטי ליצור סטטוס-קוו עם הממסד האורתודוקסי הביא לכך שרק בישראל - מכל העולם היהודי - הזרמים הלא-אורתודוקסים אינם זוכים להכרה ולתמיכה.


היחלשותה של היהדות החילונית מעלה שאלה לגבי אופיה העתידי של מדינת ישראל. האם מדינת ישראל תוותר על הסיכוי להגיע לפשרה טריטוריאלית עם הפלסטינים בגלל אמונה דתית בזכות אבות על שטחי ארץ ישראל? האם מדינת ישראל תסכים להרחבת חוקי השבת ולכפיית שבתון על שירותים ציבוריים ומסחר? האם הציבור החילוני ימשיך לקבל את הרבנות האורתודוקסית כסמכות הבלעדית בישראל בנושאי אישות וכשרות ויסכים להדרת רבנויות אחרות ולמצב האבסורדי של נישואין בחו"ל או התניית תו כשרות באי-הפעלת בתי אוכל בשבת? האם מדינת ישראל תמשיך להזין את המוסד הקרוי רבנות ראשית? האם מדינת ישראל תסכים להשאיר את משרד הפנים בידי נציג מפלגה דתית?  האם מדינת ישראל תסכים לריקון מסגרת החינוך הממלכתי מתוכן ע"י כך שחלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה אינם כוללים את לימודי הליבה בתכניות הלימודים?

יום חמישי, 26 באפריל 2012

רשימות ליום העצמאות תשע"ב - רשימה שלישית: ישראל וחוסן דמוקרטי

רשימה שלישית: ישראל ושאלת החוסן הדמוקרטי
מדינת ישראל נאבקת מאז הקמתה לקיים את החלטתה להיות מדינה דמוקרטית. אנו אפילו טוענים בגאווה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ומייחסים לעובדה זו את תמיכת דעת הקהל האמריקנית בישראל.


ההצלחה לשמור על משטר דמוקרטי ראויה לציון. עוד יותר - העובדה שדמוקרטיה הייתה בחירה חד-משמעית למרות המצב הביטחוני, המשבר הכלכלי  והאתגרים האזרחיים השאפתניים של המדינה הצעירה. ורמת הדמוקרטיה בישראל נמצאת בעלייה לאורך זמן: בוטל הממשל הצבאי, צומצמה הצנזורה על התקשורת, העיתונות המפלגתית פינתה מקומה לעיתונות חופשית, הופרטו כלי תקשורת שונים, חלק מפעולות הממשל הפכו בהכרה לשקופות לציבור, והרשות השיפוטית מפתיעה מחדש את הממשלה והכנסת כשהיא מפעילה את סמכויותיה ומתערבת בניהול המדינה. לא דבר קטן הוא, וראוי לזכור שרוב אוכלוסיית העולם אינה חיה במשטר דמוקרטי וחופשי.


דמוקרטיה אינה "מלכת הכיתה" - לא כולם מאוהבים בה. כוחות הביטחון יכלו לפעול ביתר אפקטיביות אילולא היו מוגבלים ע"י סייגים דמוקרטיים שונים. המשטרה יכלה להיות אפקטיבית יותר בנושאי ביטחון הפנים אילו ניתנו לה יותר דרגות-חופש. מתכנני ערים יכלו לפתח את תשתיות הערים ולהבריא את הרקמות הפגועות בהן ביתר אפקטיביות אילו רק הוגבלו זכויות האזרחים להתנגד משפטית למהלכים אלו ובעיקר לעכב אותם. מתכנני עורקי תחבורה יכלו לסגור פערים במהירות לולא הטורח המשפטי הכרוך במימוש תוכניות תחבורה ובהפקעת קרקעות. פקידי האוצר היו יכולים לשפר את תפקודה הכלכלי של המדינה אילו רק יכלו לרסן את כוחם של חברי הכנסת המנצלים כל הזדמנות של דיון תקציבי להסטת תקציבים למפעלים שיביאו להם הישגים פוליטיים אישיים.

מוזר, אבל יש כמעט הסכמה מקיר לקיר לגבי הצורך להגביל את הדמוקרטיה - כל אחד וסיבותיו-הוא. אחדות-דעים זו עוד עשויה לגבור אם תוצאות הבחירות לכנסת יביאו למצבים של תיקו פוליטי שיגרמו לחוסר יציבות פוליטית, לחילופי ממשלות תדירים או לפחות לחוסר משילות של הממשלה. את הכמיהה בישראל למנהיג חזק אנו מכירים עוד לפני שנקלענו למצבים של חולשה דמוקרטית. אבל עד שיגיע יום זה אנו חיים כיום במשטר דמוקרטי מרשים, גם אם לא מושלם.


מה לא מושלם מבחינתי והיכן הייתי רוצה לראות פחות דמוקרטיה בישראל?


נקודה ראשונה היא חוסר הקשר בין זכויות האזרח לחובותיו. בישראל לא נתונה זכות השתתפות בבחירות לאזרחים הנמצאים מחוץ לגבולות הארץ. משהו כמו מיליון אזרחים ישראלים הנמצאים בחו"ל אינם יכולים להשתתף בבחירות. ההסבר המקובל לשיטה זו הוא שמי שאינו גר בארץ ואינו משלם מיסים - אינו יכול להשתתף בקבלת ההחלטות הדמוקרטית.


השאלה המיידית היא, כמובן, מדוע אנשים שכן מתגוררים בארץ, אבל אינם משרתים בצה"ל (או בשירות לאומי מקביל ומלא) ואינם משלמים מיסים - הם בעלי זכות אזרחית מלאה להצביע בבחירות לכנסת. הכוונה היא, כמובן, לשתי קבוצות אוכלוסיה גדולות: האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית. הראשונים אינם משרתים בצה"ל מסיבות שאינן תלויות בהם, והאחרונים - מבחירה. במקביל, קיימת השתמטות בהיקף רחב של בנות משירות צבאי בעילה של "שמירת מסורת".


זהו מצב בלתי נסבל. ראוי היה לחייב את כל אזרחי המדינה בשירות צבאי או לאומי (בעל אורך שווה), ולהתנות את ההשתתפות בבחירות במילוי החובות האזרחיים. זכות האזרח להשתתף בבחירות הדמוקרטיות לא יכולה להיות תוצאה אוטומטית של עצם לידתו. צעד כזה, אם יינקט, ייצור קשר מחייב בין זכויות למילוי חובות. מי שלא מילא חובותיו הבסיסיים למדינה - אינו זכאי להיות בעל זכות הצבעה דמוקרטית.


נקודה אחרת היא התפרקות האוכלוסייה הישראלית לקבוצות אינטרסים והפיכת הבחירות לכנסת לאמצעי להשגת הישגים (חומריים בעיקר) עבור קבוצת האינטרסים. ביום הבחירות, הלאום מתפרק לשבטים - לא על רקע חילוקי דעות פוליטיים, מה שהיה סביר ודמוקרטי, אלא על רקע מאבק על חלוקת הנטל.

בעוד שמדינת ישראל מחפשת את דרכה במבוך השאלות הקיומיות שלה - זהות לאומית, קידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאלות של דת ומדינה, מדיניות חברתית, מדיניות חוץ, מדיניות כלכלית, פיתוח המרכז מול הפריפריה, ועוד - חלקים מהציבור מחליטים שלא להשתתף במשאל הגדול לפתרון הבעיות, ובמקום זאת "לעשות לביתם": לתמוך בגוף פוליטי אד-הוק שחרת על דגלו לקדם אינטרס מצומצם כלשהו. כך, למשל, יש בישראל מפלגות של עולים מרוסיה, גימלאים, "ירוקים", ואולי אפשר להוסיף גם את המפלגות החרדיות. את זכות ההשתתפות בקביעת גורל האומה המצביעים ממירים בניסיון להשגת הישגים מיגזריים, לרוב חומריים.

הצבעה למפלגות אלו היא ויתור על ההשתתפות בהכרעה על שאלות היסוד - מישהו אחר יעשה את זה - וניצול השיטה הפוליטית להשגת זכויות לבעלי אינטרסים. זוהי פגיעה באיכות הדמוקרטיה, שכן מעטים שמצביעים למפלגת אינטרס כופים על הרבים, שמצביעים לפי נטיות פוליטיות, חלוקה שונה של הנטל הכלכלי. מי שמצביע למפלגות אלו מעיד על עצמו שהוא מתנער מחובתו הדמוקרטית להשתתף בקביעת הדרך הלאומית כדי לזכות בפטור מתשלום מס כלשהו או לקבל סיוע מיגזרי. הוא מנצל, בציניות, את השיטה הדמוקרטית, לסחיטה פוליטית של הטבות למיעוט אליו הוא שייך.


יותר מכך: בעולם של תיקו בין הגושים העיקריים, מפלגת אינטרס יכולה לא רק להנחיל למצביעיה הטבות מפליגות, אלא גם להוות לשון מאזניים בהצבעות העיקריות של הכנסת, ובכיוונים בלתי צפויים. מאחר שמצען של מפלגות אינטרס אלו ממוקד בעיקר באינטרס לשמו הוקמו - עולה השאלה מה תהיה עמדתן בנושאים שאינם בליבת המצע. היום זה עולים מרוסיה - מחר זה יכול להיות רופאים, משפחות שכולות, סטודנטים, חיילים משוחררים, חסרי-דיור, בעלי כלי רכב דו-גלגלי, נשים ואפילו בעלי כלבים. המערכת הדמוקרטית תצא משיווי משקל: כיצד תתקבל הכרעה על מבנה הקואליציה והרכבה? על חקיקה סוציאלית? על תחבורה בשבת?

פרט להתרעה מתמדת על הנזק הצפוי לדמוקרטיה מפירוק קהל הבוחרים לקבוצות אינטרסים חד-ממדיות, ולחינוך הנוער לדמוקרטיה, אמצעי אפשרי להקטנת הנזק מפיצול כזה של ההצבעה הוא קביעה של אחוז חסימה גבוה, לדוגמא 5%, כדי שלפחות קולותיהם של רוב המצביעים עבור אינטרס ספציפי לא יילקחו בחשבון במניין הקולות.

יום רביעי, 25 באפריל 2012

רשימות ליום העצמאות תשע"ב - רשימה שנייה: ישראל והיחס לשואה

"הימים הנוראים" - עשרת הימים שבין כסה לעשור - הם ימי חשבון הנפש של הפרט. ימי חשבון הנפש הלאומי - לעומת זאת - הם הימים שבין ערב הפסח לבין יום העצמאות. בתקופה זו של השנה - 21 ימים - אנו חווים מחדש את הדרמות הגדולות בדרך משיעבוד לגאולה: סיפור יציאת מצריים, שהוא האירוע המכונן של העם היהודי, יום הזיכרון לקרבנותיה של שואת יהודי אירופה, וחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל, שמקדים אותן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

המעברים הם חדים ודרמטיים. מערכת החינוך עוברת במהירות מנושא לנושא, ואיתה התקשורת. וכך אנו מיטלטלים בין סיפורי יציאת מצריים, זוועות השואה, השכול הלאומי על מתינו, והגאווה על המדינה מעוררת ההשראה (כן-כן....) שהקמנו במו-ידינו במהירות שיא.

בחרתי ברשימה זו להתייחס לחשבון הנפש הלאומי. זוהי רשימה אישית: אין בה אמת אובייקטיבית אלא הבעת דעה אישית, ואין טעם לשקול הסכמה או התנגדות לדברים הנאמרים בה. תרומתה החשובה לקוראים תהיה בכך שהיא תעורר אותם לחשוב מהו חשבון הנפש הלאומי שלהם.

ארבעה נושאים ברשימה זו:

  1. ישראל וצדק חברתי
  2. ציונות, והיחס לשואה
  3. חוסן דמוקרטי
  4. על דת ומדינה
מפאת אורכה, הרשימה מחולקת לארבע רשימות משנה. זוהי הרשימה השנייה בסידרה


רשימה שנייה: הציונות והיחס לשואה
לאורך השנים אנו עדים להשתנות יחסה של החברה הישראלית לשואת יהודי אירופה. לא השואה היא שהשתנתה - תפישתנו אותה השתנתה.

תייר מזדמן לישראל היה עשוי להסיק מהכרזות המנהיגים בתקשורת שהמפעל הציוני הוא תגובה לשואה - ולא היא. הציונות קדמה לשואה: כאשר הנאצים עלו לשלטון בגרמניה כבר פעל המפעל הציוני בישראל במלוא עוזו, העיר העברית תל אביב כבר שקקה חיי מסחר ותרבות, עמק יזרעאל כבר הפך לנס כלכלי ועשרות קיבוצים כבר התבססו על אדמותיהם ובנו חברה שוויונית שעוררה השראה בקרב נוער יהודי בעולם.

לא הייתה אחדות גורל בין הפזורות. בעת שבאירופה חוו היהודים זוועות - הישוב הארצישראלי היה עסוק במלחמתה משלו: במאבק עם ערביי ארץ ישראל לאחר המרד הערבי, בסכנה שנשקפה לקיומו במקרה של כיבוש הארץ ע"י הצבא הגרמני (רומל הביס את הצבא הבריטי בצפון אפריקה והגיע לאלכסנדריה, כשפניו לכיבוש שדות הנפט של המזרח התיכון), בהמשך המאמץ ליישוב הארץ, ובבניית התשתית הצבאית לקראת המאבק המזוין הצפוי נגד העולם הערבי.

הניכור לא היה מקרי. במשך קרוב לחצי מאה בה פעלה הציונות בחרו חלקים גדולים מיהודי אירופה להגר לצפון אמריקה, ואחרים בחרו להישאר באירופה. רק מיעוט קטן של העם היהודי נענה לקריאה הציונית והיגר לארץ ישראל. חלק ממהגרים אלו התאכזב וחזר לארצות מוצאו או המשיך לצפון אמריקה. מבחינת הישוב, הציונות הייתה דרכם של המעטים. הרבים - נשארו באירופה, מבחירה: שערי העולם (וארץ ישראל) עדיין היו פתוחים אז להגירה.

צרכי המהלך הציוני הכתיבו ראייה מגוייסת של ההיסטוריה, כזו שתאפשר לחנך את הנוער להקרבה וגבורה. משום כך הועצמה דמותו של יוסף טרומפלדור, החשמונאים הפכו ללוחמי חירות לאומיים ולא למובילי מרד דתי, מרד בר כוכבא הפך לדוגמא להתנהגות לאומית נבונה ולא לטעות שהובילה לחורבנו של הישוב, וגם השואה תרמה בעיקר סיפורי גבורה ששייכים למורדי הגטאות. קורבנות השואה - נראו פחות חשובים.

ההזדהות של הישוב עם קרבנות השואה החלה מאוחר יותר. גם יום הזיכרון הרשמי לחללי השואה נקבע בחוק רק בשלב מאוחר, כשהמדינה הצעירה הייתה כבר בת 10. ההתעוררות הייתה הדרגתית. אולי היה זה משפט קסטנר (1954-5), שחשף לציבור את סיפור השמדתם של יהודי הונגריה; אולי היה זה משפטו של אדולף אייכמן (1961), שהביא לכל בית בישראל את סיפור השואה; אולי הייתה זו תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים (1967), שבה חש העם בישראל - לראשונה מאז הקמת המדינה - בסכנה קיומית ובבידוד מול עולם עוין, אדיש לגורלה של ישראל, כשרק קהילות יהודיות הזרימו כספים וכוח אדם לעזרת ישראל; ואולי הייתה זו מלחמת יום הכיפורים (1973), שהזכירה לציבור שישראל לא ניצלה מסכנה קיומית והיא איננה האימפריה הצבאית כפי שניתן היה אולי לחשוב בעקבות ניצחון הבזק של צה"ל במלחמת ששת הימים.

מאז, צלליתה של השואה מתארכת, והיא מקבלת ממדים חדשים. זכר השואה מתחזק, אבל הוא קיבל תפנית מוזרה. בעוד שלסיפור עלייתו של הנאציזם יש רקע ולקחים אוניברסליים שאותם יש לשנן בכל מקום בעולם כדי להקטין את הסיכוי שהתפתחויות כאלו יחזרו על עצמן בעתיד - הציבור בישראל לומד לאמץ נרטיב יחיד: את זה של קורבנותו של העם היהודי.

כשמונים שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, פולחן אחר של השואה חודר לראשונה למרכז הבמה בישראל. והלקחים אינם אלו האוניברסליים, השייכים לכל חברה נאורה - מדובר בסיפוח השואה: השואה היא שלנו, רק שלנו, אנחנו הקורבנות. כולם אשמים. לא רק העם הגרמני לדורותיו - גם עמי אירופה האחרים, שהשתתפו, גם כוחות הברית, שלא עשו די להפסקת השמדתם של יהודי אירופה, גם כל מי שמעביר עלינו ביקורת, שנתפסת מיד כנובעת רק משנאת ישראל, וכמובן - גם ערביי ארץ ישראל. האדרת הזוועות של השואה ומסעות ההזדהות הלאומיים של הנוער וחיילי צה"ל למחנות ההשמדה באה לחזק את השכנוע הפנימי בצדקתה של מדינת ישראל, ללא כל קשר לנסיבות. אנחנו צודקים כאקסיומה: מי הם, האחרים, שישפטו אותנו מוסרית?

זהו ניצול פוליטי של השואה. אבל אם הכוונה הייתה להשתמש בזכר השואה כדי להכשיר את מדיניותה של ישראל בעיני העולם - הוא מחטיא את המטרה. שואת יהודי אירופה יצרה חלון הזדמנויות למפעל הציוני: הכרה של דעת הקהל העולמית בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל על רקע העוול הנורא. מין נכונות לאפליה מתקנת. חלון הזדמנויות זה הוא זמני: ככל שחולף הזמן, ככל שישראל מתעצמת, וככל שהיא מנצלת את עוצמתה הצבאית לשלול בכוח את זכויותיהם הלאומיות של ערביי ארץ ישראל - נמוגה התמיכה בישראל. השימוש בזכר השואה ככלי יח"צני בוויכוח על עתיד המזה"ת אינו מסייע לישראל - הוא רק שוחק את מעט הרצון הטוב הקיים בעולם. תמונות השואה וביקורי אח"מים זרים ב-"יד ושם" אינם יכולים לשנות את הפרמטרים של הפתרון העתידי של הסכסוך הישראלי-ערבי. אלה אינם קלפי משחק רלוונטיים.

ולא שאין מה ללמוד מהשואה וממה שקדם לה. סיפור המאה ה-20' באירופה היה חייב להילמד ללא הרף: כיצד העולם התרבותי והמודרני, שהתפתח כבר בסוף המאה ה-19' לכיוון של "כפר גלובלי", נקלע ב-1914 למלחמה לאומית טוטאלית שהשמידה חלקים נכבדים של הדור הצעיר בחלק מהמדינות והביאה לאובדן חיים של מיליונים ולהרס כלכלי; איך קרסו משטרים יציבים בעקבות המלחמה ונוצרו דיקטטורות פאשיסטיות שדיכאו את עמיהן וטיפחו לאומנות; איך כעבור דור אחד חזר העולם הנאור למלחמה טוטאלית שנייה, שעשתה שמות באירופה; ואיך הפך עם תרבותי, זה שנתן מקלט היסטורי וזכות להגדרה עצמית לקהילות יהודיות, לרוצח משתולל. אבל מזה ועד לטיפוח פולחן המקדש את קורבנותו של העם היהודי כדי להשתמש בו כמכשיר ציני להשגת מטרות פוליטיות של ישראל ובעיקר שליטה בעם אחר? 

ומה כבר יכולים להוכיח מטוסי קרב אמריקניים, שניתנו לנו חינם ע"י העם האמריקני, כשהם עוברים בטיסה חגיגית מעל אתרי מחנות ההשמדה - שאנו מעצמה? שיש בכוחנו הצבאי גרידא כדי להבטיח את שלומו של עם ישראל? שנטרפה דעתנו לחשוב שיש בכוחנו להבטיח את קיומנו גם כשאנו יוצרים חזית מול רוב העולם? שישראל המבודדת והתלותית יכולה באמת לנהל מדיניות-חוץ עצמאית ללא התחשבות בגויים?

יום שלישי, 24 באפריל 2012

רשימות ליום העצמאות תשע"ב - רשימה ראשונה: ישראל וצדק חברתי

"הימים הנוראים" - עשרת הימים שבין כסה לעשור - הם ימי חשבון הנפש של הפרט. ימי חשבון הנפש הלאומי - לעומת זאת - הם הימים שבין ערב הפסח לבין יום העצמאות. בתקופה זו של השנה - 21 ימים - אנו חווים מחדש את הדרמות הגדולות בדרך משיעבוד לגאולה: סיפור יציאת מצריים, שהוא האירוע המכונן של העם היהודי, יום הזיכרון לקרבנותיה של שואת יהודי אירופה, וחגיגות יום העצמאות של מדינת ישראל, שמקדים אותן יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

המעברים הם חדים ודרמטיים. מערכת החינוך עוברת במהירות מנושא לנושא, ואיתה התקשורת. וכך אנו מיטלטלים בין סיפורי יציאת מצריים, זוועות השואה, השכול הלאומי על מתינו, והגאווה על המדינה מעוררת ההשראה (כן-כן....) שהקמנו במו-ידינו במהירות שיא.

בחרתי ברשימה זו להתייחס לחשבון הנפש הלאומי. זוהי רשימה אישית: אין בה אמת אובייקטיבית אלא הבעת דעה אישית, ואין טעם לשקול הסכמה או התנגדות לדברים הנאמרים בה. תרומתה החשובה לקוראים תהיה בכך שהיא תעורר אותם לחשוב מהו חשבון הנפש הלאומי שלהם.

ארבעה נושאים ברשימה זו:

  1. ישראל וצדק חברתי
  2. ציונות, והיחס לשואה
  3. חוסן דמוקרטי
  4. על דת ומדינה


מפאת אורכה, הרשימה מחולקת לארבע רשימות משנה.


רשימה ראשונה: ישראל וצדק חברתי
מדינת ישראל היא הישג של הציונות המדינית. קהילות יהודיות התקיימו בארץ ישראל עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון, וגם גלי עלייה היו לפניו. החידוש הציוני היה הכרזה על יעד שלא הוגדר קודם לכן: הקמת בית לאומי לעם היהודי - לא מרכז רוחני, לא מרכז דתי. הבחירה בארץ ישראל כמקום להקמת הבית הלאומי החדש של העם היהודי הייתה, בהתאם, תוצאה של החלטה.

כדי להגשים את החזון הלאומי נדרשו כלים לאומיים. לכן הוקמו מוסדות לאומיים וגויסו מקורות מתרומות העם היהודי. העלייה, הקליטה, יישוב הארץ, הפרחת השממה, בניית התשתית הכלכלית, הקמת מערכות החינוך והבריאות, ההגנה על ביטחון האוכלוסייה - כל אלו טופלו בצורה מרוכזת, ע"י הנהגה לאומית. הקמת "הישוב" ובניית המשק לא היו תוצאה של פעולת "היד הנעלמה"; ההצלחה הכלכלית לא נבעה מיוזמה פרטית. יוזמה פרטית אינה יכולה להקים מדינה. יוזמה פרטית הצליחה רק לשנע כשני מיליון יהודים מאירופה לצפון אמריקה במהירות שיא.

המדינה הצעירה ירשה את המנגנונים הלאומיים של הישוב והתנהלה במתכונת של תכנון ושליטה מרכזיים - בחירה טבעית לאור היעדים האתגריים, המצוקה הכלכלית והצרכים הביטחוניים. אלא ששלושה עשורים לאחר הקמתה של המדינה המערכת הכלכלית כבר הראתה סימני עייפות. מערכות מסובכות של מיסוי, ביורוקרטיה שחנקה את היוזמה הפרטית, חוסר יכולת של המערכת המרכזית להתמודד עם צרכי הפיתוח של המשק המודרני, פוליטיזציית-יתר של המנגנונים הכלכליים, שחיתות מפלגתית, ניהול פיסקלי כושל שיצר חוב לאומי אדיר ואינפלציה מהירה - כל אלו הביאו בהדרגה להתפכחות מהמשטר הכלכלי הקיים ולתמיכה בשחרור המשק מכבלי הניהול המרכזי ובהכנסת יתר ליברליזציה למערכת הכלכלית. 

מכשירים שתרמו להתפתחות המשק בעבר - העבודה המאורגנת, קופות החולים, הקואופרטיבים הגדולים, החברות הממשלתיות, השירותים הממשלתיים - נתפסו כעת כמושחתים. החולשה של מערכות אלו בתחום טיב השירות לצרכן, ופגיעותה של המערכת להשתלטות מצד קבוצות פרזיטיות - זכו להבלטה בניתוחים הכלכליים שהובאו לתודעת הציבור. על רקע חולשותיה של הכלכלה הריכוזית והמעורבות הממשלתית, נתפסה האלטרנטיבה - כלכלת השוק - כליברלית, יעילה וצודקת. כלכלת השוק קיבלה ממדי אוטופיה.

הרצון להיחלץ מלפיתת הסוציאליזם החונק בנוסח שנות ה-50' הביא להנהגת סידרה של רפורמות כלכליות ולהפרטת שירותים ציבוריים. השיח החברתי הושתק ע"י הטיעון בזכות יעילותם של מנגנוני השוק והעצמת חופש האזרח. ואכן, חלק חשוב מהפריחה המרשימה של המשק הישראלי בעשורים האחרונים הוא תולדה של שחרור מנגנוני השוק לפעולה. המנגנון הקפיטליסטי, המגייס את רדיפת הבצע של הפרט ככוח מניע לקידמה של הכלל - הוכיח את עצמו כמכשיר אפקטיבי לעידוד הצמיחה הכלכלית ולהענקת חופש בחירה לפרט. וככל שהתהליך נמשך - כן גבר כוחו של הטיעון בזכות עליונותה של כלכלת השוק.

עד שהגענו לקיץ 2011. 

לא למדנו על כלכלת השוק שום דבר שלא ידענו קודם. הרצון של כל פרט להצליח עומד ביסוד הקפיטליזם, ובכפוף לחוקי משחק מוסכמים הוא יביא לשגשוג של הכלל. בעולם הקפיטליסטי פועל מנגנון תגמול ברור: התמורה שמקבל כל אחד משקפת את ערך תרומתו למשק; הטוב, היעיל, החרוץ - מתעשרים, והפחות-טוב - מתרושש. זהו מנגנון הברירה הטבעית הדרוויניסטי. זה איננו עולם חדש - זהו העולם הישן

המושג "קפיטליזם חזירי" הוא נביחה תחת הפנס הלא-נכון: כל עוד השחקנים פועלים לפי חוק וכללי המשחק נקבעו נכון - אין על מי לכעוס כאשר פלוני מצליח יותר מאיתנו. עושרך מעיד על תרומתך למשק; דלותך - על חוסר הצלחתך להתמודד עם כללי המשחק. התמורה אינה חזירית - היא מוצדקת. היא הצד השני של מטבע התרומה

למי שצריך דוגמא אקטואלית: מאות היזמים שמקדישים מאמצים לפיתוח רעיון חדש ומוכרים אותו למרבה במחיר ומתעשרים בין-לילה - מפרנסים את כולנו. הם מביאים מטבע זר לישראל, הם יוצרים הצבר-הון שיחזור כהשקעה ביוזמות אחרות, הם מגדילים את הביקוש המקומי, והם מעוררים השראה באלפי יזמים אחרים שמתאמצים לחזור על הצלחותיהם.

הבעיה עם כלכלת שוק היא כפולה: ראשית - הצורך לשמור על חוקי משחק הוגנים; שנית - הנכונות לקבל מראש את תוצאות המשחק. על השמירה על חוקי משחק הוגנים אנו שומעים הרבה בתקשורת הישראלית בשנה האחרונה: על מונופולים וקרטלים, על אפליית מחיר בין שווקים, על קשרי הון-שלטון שמאפשרים לשחקנים מסוימים להביא לשינוי חוקי המשחק לטובתם. נותר לנו עדיין לחשוב על הבעיה השנייה של העולם הקפיטליסטי - על ההשלכות החברתיות: האם אנו מוכנים באמת לקבל מראש את תוצאות המשחק?

קיימת אכזריות במשחק זה: החלש מפסיד. זו אמנם התכונה שהבטיחה את הצלחתה של האבולוציה בטבע, אבל כאן מדובר בחברה אנושית, בעם. אם נקבל מראש את תוצאות המשחק, נצטרך לחיות עם תוצאותיו. חלק מאיתנו יתעשר, וחלק יתרושש. חלק יגור בצפיפות של נפש אחת ל-100 מ"ר וחלק אחר בצפיפות של נפש ל-5 מ"ר. חלק יאכל במסעדות יקרות וחלק אחר ילך לישון רעב. חלק יזכה לשירותי בריאות פרטיים וחלק אחר ימתין חודשים לתורו לאשפוז במתקנים ירודים. חלק מאיתנו ייסע במכוניות פאר וחלק אחר ימתין עד-בוש לתחבורה ציבורית שאינה מתפקדת. חלק מאיתנו ייהנה מפנסיה נוחה שתאפשר לו רווחה כלכלית וחיי תרבות וחלק אחר ישקע למצוקה איומה, לסבל ולתלות בקרובי משפחה.

לא מדובר רק ברמת חיים חומרית. מדובר בזכות להזדמנות שווה, בזכות לחינוך שווה, בזכות של הדור הבא להזדמנות משלו מבלי שעתידו ייחרץ מראש. חלוקת העושר הלא-שוויונית הזו תפעפע בהכרח לדור הבא. ילדיהם של אלו שהצליחו כלכלית יצאו לחיים כשהם מצוידים היטב להתמודדות שלהם, לפעמים אפילו פטורים ממנה כליל. לעומתם, חלקים מהאוכלוסייה יגלו שיש מעל ראשם תקרת זכוכית. כמו בעולם העתיק, הם נולדו ללא סיכוי למוביליות חברתית.

האם נקבל מראש תוצאות אלו? כדאי לחשוב היטב: תוצאות אלו אינן עולות בקנה אחד עם רוח ההלכה היהודית, ששמה סייג לאי-שוויון והטיפה לאחריות הקהילה כלפי ענייה; הן אינן עולות בקנה אחד עם החזון הציוני, של מפעל לאומי שמחייב הקרבה מצד כולם למען הקמת חברה צודקת וארץ מקלט לכלל העם היהודי לעת צרה; והן אינן עולות בקנה אחד עם הסולידריות הדרושה בחברה הלוחמת עדיין על קיומה ודורשת מבניה לתת תרומה שוויונית לביטחון המדינה.

ועוד הערה: התפיסה של צדק חברתי אינה חופפת בעיני את האג'נדה שראינו ברחובות בקיץ האחרון. צדק חברתי דורשים כעיקרון, עבור הזולת: שכר מינימום, מיסוי פרוגרסיבי, תמיכה בחלשים, שוויון זכויות, הגנה על עובדים המנוצלים מפני מעסיקיהם, הגנה על מיעוטים. לפחות חלק ממה שראינו בקיץ האחרון הוא מחאה אחרת, ערעור של חלק מהאוכלוסייה על תוצאות המשחק מנקודת המבט של זכויותיו האישיות: צעירים שרוצים להגדיל את חלקם בעוגה, שרוצים להגיע לדיור עם פחות מאמץ מצידם. עלינו להרחיב את היריעה ולהתייחס לכללי המשחק מראש - לא רק במקרה שאנחנו בעצמנו נצא מפסידים.

צדק חברתי נדרוש כולנו, מעצמנו, מראש. נדרוש שלכל אדם שנולד תינתן הזדמנות שווה להצליח. נדרוש שלאף אחד לא תהיה זכות להתערב בחוקי המשחק לטובתו. נדרוש שכל מי שיתעשר - גם יעשיר את הכלל, ולא יתעשר על-חשבונם של אחרים.

יום שני, 23 באפריל 2012

בנק לאומי למשכנתאות משחרר ערבים להלוואות ישנות

התבשרנו השבוע שבנק לאומי למשכנתאות ישחרר אלפי חותמי ערבות אישית מערבותם להלוואות משכנתא ישנות, על אף שהלוואות אלו עדיין פעילות (כלומר: תקופת ההלוואה לא תמה ו/או קיימת עדיין יתרת חוב). הודעה זו של בנק לאומי למשכנתאות - אגב: חבל שהבנק אינו מפרסם את נוסח ההודעה ששלח לעיתונות באתר האינטרנט שלו - מפרטת תנאים מסוימים לשחרור הערבים. 

למה הם עושים זאת?
מנכ"ל הבנק צוטט בעיתונות לגבי המניע למהלך:
"זהו צעד שיקל על אלפי חותמי ערבות, שלצד הכוונה לסייע ליקיריהם בדרך להגשמת חלום הדירה, נשאו שנים רבות בנטל של אחריות משותפת לחוב"

מי שחושב שקיבלנו תשובה כנה - שיקום.

מהלך קודם
בנק לאומי למשכנתאות אינו הבנק הראשון שמשחרר ערבים מערבותם להלוואות לדיור. 

במחצית הראשונה של שנות ה-90' קיבלה הכנסת את התיקון לחוק הערבים המגביל את אחריותם של הערבים לפירעון הלוואות לדיור. המשמעות של תיקון זה, שבא לכאורה להיטיב עם הציבור ובפועל פגע ביכולתם של לווים בעלי פרופיל סוציו-כלכלי נמוך להגיע לדיור בבעלות באמצעות הלוואות בנקאיות, כבר הועלה ברשימות אחרות בבלוג זה (ראו את הלשונית "ערבות אישית" בבלוג זה, ובעיקר כאן, כאן, כאן, כאן וכאן). הבעיה הנוספת מבחינת הבנקים הייתה שהתיקון לחוק הערבים הופעל רטרואקטיבית לגבי הלוואות ישנות לדיור, במלאת שנה לחקיקה. הבנקים למשכנתאות, שהעמידו במשך שנים הלוואות לדיור בהתבסס בעיקר על ערבויות אישיות - מצאו את עצמם במפתיע עם הלוואות ישנות שסיכון האשראי בהן התעצם בן-לילה: הבטוחה העיקרית לחוב איבדה את האפקטיביות שלה.

כחלק מהמהומה שפרצה בעקבות התיקון לחוק הערבים דרש המפקח על הבנקים מהבנקים למשכנתאות לידע את הערבים למשמעות ערבותם: לשלוח להם תזכורת שנתית לגבי מצב החוב של הלווה, וליידע אותם לגבי כל פיגור בתשלומים. הוא לא עשה זאת מרוע-לב, אלא כדי להגן על הבנקים: התיקון לחוק היתנה את אחריותו של הערב בכך שהבנק יודיע לו באופן שוטף על מצב ערבותו ועל התפתחויות במצב ההלוואה לה הוא ערב.

הנטל התפעולי הכרוך במילוי הוראה זו הגביר את חוסר האטרקטיביות (מבחינת המלווה) של השימוש בערבים אישיים לחיזוק פרופיל הלווה. כדי לצמצם את הנטל התפעולי נקט אז בנק טפחות במהלך: הוא סרק את ההלוואות ישנות שבתיק האשראי, הגדיר קריטריונים למצבים בהם התועלת האפשרית מההישענות הצפויה על ערבים אישיים הייתה נמוכה מהעלות התפעולית הכרוכה בהודעות שוטפות לערבים, והכריז אז על מהלך מקיף של שחרור ערבים בהלוואות ישנות שעמדו בקריטריונים.

מה החמצנו?
נקודה ראשונה שכדאי להבין על רקע המהלך של בנק לאומי למשכנתאות היא שחשיבותם של הערבים האישיים פוחתת לאורך חיי ההלוואה. הסטטיסטיקה של פיגורי משכנתאות מראה שכמחצית מהמקרים של לווים שנקלעו לקשיים ופיגרו בהחזר המשכנתא מתרחשת כבר בשנה הראשונה לחיי ההלוואה. בשנה זו צפים האירועים של טעויות אפריורי במתן אשראי (מצד הבנק המלווה), ושל טעויות מצד הלווה בהבנת יכולותיו הכלכליות ובנטילת התחייבויות שוטפות.

נוסיף על כך את העובדה שבהלוואות משכנתא רגילות (אלו הקרויות בישראל "שפיצר") שיעור המימון (כלומר: היחס בין גודל החוב למחיר הדירה) נמצא בשיאו בנקודת המוצא, והוא יורד לאורך חיי ההלוואה, אם בגלל הקטנת החוב ואם בגלל עליית ערך הדירה.

תארו לכם שהיינו שוקלים עתה, כבנק, להעמיד אשראי ללווה מסוים, ואנו מהססים נוכח מאפייני הלווה הבעייתיים שלו ושיעור המימון הגבוה שהוא מבקש. פתרון סביר לבעיה זו היה יכול להיות שימוש בערבות אישית לחיזוק הביטחונות. נניח גם שההלוואה המבוקשת היא לתקופה של 30 שנה, כדי להקטין את נטל התשלום החודשי. האם היינו מבקשים מהלווה להמציא ערבות ל-30 שנה?

סביר שלא. ראשית, ייתכן שמדובר בערב מבוגר, ולכן מעבר לתקופה מסוימת ערבותו אינה רלוונטית. שנית, ככל שחולף הזמן והלווה עומד בתשלומי המשכנתא בלא פיגורים - קטן החשש הראשוני לגבי טיבו של הלווה וממילא מצטמצם הצורך בחיזוק אשראי. לבסוף, ככל שיתרת החוב קטנה (ואולי גם מחיר הדירה עולה) - קטנים הסיכויים שהבנק לא יצליח לכסות את יתרת החוב במקרה של חדלות-פירעון ע"י תפיסת דירתו של הלווה ומכירתה (מימוש).

חשיבותו של הערב האישי מרוכזת, אם כן, בתקופה הראשונה של חיי ההלוואה, שבה גבוהים גם סיכוני האשראי, והיא פוחתת לאורך זמן. היינו מצפים, לכן, שהשימוש בערבים אישיים יהיה כחיזוק אשראי לתקופה מוגבלת ולא למשך כל חיי ההלוואה. הדבר היה מקל על הלווים לבקש ערבות מקרוביהם, על הערבים להסכים לתת ערבות זו, ועל הבנקים לנהל את ההלוואות.

אז איך קרה שהשימוש בערבות אישית לתקופה מוגבלת לא הפך לנוהג מקובל? אני מציע לקוראים לחפש את התשובה ברשימות אחרות בבלוג זה, העוסקות באופי התחרות בין הבנקים למשכנתאות.

יום שני, 9 באפריל 2012

כלכלת שוק ושכר בכירים: האם יש קשר מחייב ביניהם?

החברות הציבוריות מדווחות בעונה זו של השנה על התוצאות העסקיות שלהן בשנה הקודמת, וכותרות העיתונים מצטטות נתונים על שכרם של הבכירים. אנו קוראים ולא מאמינים, על סכומים אסטרונומיים שבכירים בחברות ציבוריות מקבלים כתגמול. האם כך היה תמיד? האם תמיד מנכ"לים קיבלו סכומים עצומים כאלו? ואם לא - מהיכן זה הגיע?

האמונה בעליונות כלכלת השוק
הכלכלנים אמונים על תורת "היד הנעלמה" של הכלכלן בן המאה ה-18 אדם סמית. הם לומדים כבר בשנת הלימודים הראשונה שלהם (בקורס "מבוא לכלכלה") שתחרות חופשית מביאה את המשק ליעילות מירבית מבלי שיש צורך לתכנן ולנהל באופן ריכוזי את הקצאת המשאבים. כך, הרצון של כל פרט להיטיב את מצבו-הוא - מביא גם לשיפור מצב הכלל. סטודנטים לכלכלה מפנימים גם את העקרונות האנליטיים האלגנטיים של התחרות החופשית: תחרות משוכללת, שיווי משקל, הקצאה אופטימלית של משאבים ומנגנון אוטומטי לקביעת שכר המשקף את ערך התפוקה השולית של העובד.

המודל הוא אלגנטי, דטרמיניסטי, וגם מכיר בשיבושים אפשריים בפעולת כוחות השוק : "כשל שוק". הוא גם פוזיטיבי (כלומר: נקי מהעדפה נורמטיבית לגבי צדק חברתי), ומאפשר לחברה להכניס שינויים בחלוקת ההכנסה משיקולים אידיאולוגיים, כל זאת תוך מיזעור הנזק הכלכלי (הקרוי "עיוות הקצאה").

העובדה שרובנו מאמינים בעליונותה של כלכלת השווקים נובעת בעיקר מהחינוך האידיאולוגי שחילחל לתוך השכלתנו, ואולי גם מהאלגנטיות הנקייה של התיאוריה הכלכלית אותה למדנו. משום כך יש לרובנו סלידה אינסטיקטיבית ממושגים ה"מפריעים" לפעולת השווקים: מונופולים, מיסוי וסובסידיה, ועדי עובדים, התערבות אדמיניסטרטיבית בשווקים ספציפיים, ואפילו רגולציה. זו אינה רק סלידה אינטלקטואלית - זהו כמעט רפלקס של כלכלן. השפעת לוואי של רפלקס זה היא הסלידה האישית מהתערבותם של אנשים שאינם כלכלנים בשאלות כלכלה וחברה: הם לא מבינים!

מציאות ישראלית
לאורך רוב ההיסטוריה של ישראל חיו הכלכלנים במצב של סתירה בין העולם המסודר שאותו הם לומדים לבין זה שבתוכו הם חיים. המשק הישראלי נולד כמשק מתוכנן, וצלח את המשברים העצומים שעמדו בפניו בראשית דרכו ע"י ניהול מרכזי קפדני של משאבים שמקורם בעיקר בכספי העם היהודי. בעולם זה הממשלה השקיעה ובנתה, הכווינה את הייצור והצריכה ושלטה בהון ע"י כך ששמרה על שוק הון מולאם (הן החיסכון והן ההשקעה היו מוכוונים ומנוהלים).

הסתכלות בעולם שסביבם גרמה לכלכלנים מפח-נפש. הם ראו בכיליון עיניים כיצד שאלות כלכליות נפתרות בניגוד לדעתם, כיצד מוקמת מערכת מגושמת של מיסוי ותמריצים שלדעתם עיוותו את הקצאת המקורות, כיצד המשק הישראלי סובל כרונית מחולשה בינלאומית ומאינפלציה, כיצד המדיניות התעשייתית אינה בונה בסיס תעשייתי רציונלי אלא מייצרת מפעלי תעשייה תלויי-ממשלה, וכיצד הביורוקרטיה משתלטת על כל חלקה טובה.

הכלכלנים ניסו אמנם להשפיע, אבל השפעתם הייתה קלושה. בהדרגה נוצר בחילחול של כלכלנים צעירים לתוך שורות משרד האוצר, והשפעת האקדמיה הלכה וגברה. עדיין, ההשפעה הייתה מוגבלת: קבוצות לחץ ופוליטיקאים קבעו את סדר היום הכלכלי, והכלכלנים היו לרוב באופוזיציה לניהול הכלכלי השוטף. עדות מעניינת לגבי תחושת האופוזיציה וביקורת המציאות: מי שלמד כלכלה זוכר אולי את תרגילי הבית בשנה א' בהם מובאות טענות של שרי ממשלה לגבי צעדים כלכליים נדרשים, והתשובה הנכונה של הסטודנט צריכה להראות שכולם טועים. השרים אינם מבינים כלכלה ונוקטים בצעדים שגויים.

כישלונות כלכליים מחזקים את מעמד כלכלת השוק
ההתפתחויות הכלכליות בשני העשורים האחרונים (למעשה: עד למשבר הפיננסי האחרון) יצרו לכאורה הוכחה ניצחת לעליונות כלכלת השוק על שיטות אלטרנטיביות. קריסתה של האימפריה הסובייטית היא האירוע הדרמטי. קריסתם הכלכלית של הקיבוצים בישראל נתפסה כהוכחה אמפירית של כישלונה הבלתי נמנע של השיטה הסוציאליסטית. ההיפר-אינפלציה של אמצע שנות ה-80' בישראל הביאה למהפך כלכלי מבוסס-רפורמות בהתנהלות המשק, והצלחתו המרשימה של המשק הישראלי לחזור ולצמוח נקלטה כניצחון כלכלת השוק על כלכלה מעורבת.

ניצחון המודל של כלכלת שוק איפשר לכלכלנים להכניס שינויים מרחיקי לכת במנגנוני השוק. בעשורים האחרונים נפתח המשק לתחרות, הופרט שוק ההון, הגירעון הממשלתי צומצם ואיתו החוב הלאומי, פחת כוחה של הסתדרות העובדים והשתנו יחסי העבודה ומנגנוני קביעת השכר, הופרטה הפנסיה, הופחתו שיעורי המיסוי הישירים, ועוד. כתוצאה, המשק הישראלי זכה להישגים היסטוריים: ריסון התהליך האינפלציוני, צמיחה כלכלית מרשימה, מעבר מגירעון כרוני במאזן התשלומים לעודף יצוא, כניסת הון זר להשקעות בישראל, עלייה ברמת החיים הממוצעת, ועוד.

בעיות מופיעות
העולם החדש נראה בתחילה כסיפור הצלחה. פירות כלכלת השוק התקבלו בתשואות: צמיחה מהירה, עודף במאזן התשלומים וירידה הדרגתית ביחס חוב/תוצר, יציבות המטבע, הפחתת שיעורי המס הישיר, עלייה ברמת החיים. 

הסדקים הופיעו משני כיוונים: הראשון - המחזה המפחיד של כמעט-קריסה של המערכת הפיננסית העולמית, שהמשק הישראלי התחמק ממנה רק בגלל שהמערכת הפיננסית המקומית אינה מפותחת עדיין והיא מבודדת מהמערכת העולמית (ולא, כפי שניתן לחשוב כשקוראים התפארויות-שווא של פונקציונרים שונים, כאילו המערכת הישראלית מנוהלת יותר טוב); השני - התובנה, שחדרה בהדרגה, שהשיפור המוצג ברמת החיים לא היה משותף לחלקים נרחבים של האוכלוסייה, ושמדובר בעיקר בשינוי מהותי באי-השיוויון בחלוקת ההכנסה. כך, חלק מהאוכלוסייה נהנה אמנם מגידול מהיר בהכנסה, אבל רוב הגידול מקורו בחלוקה מחדש של ההכנסה לטובתו: חלקים אחרים מהאוכלוסייה לא נהנו כלל מצמיחת המשק, או אפילו סבלו מירידת הכנסה.

האם המחאה החברתית מייצגת את הנפגעים?
אינני בטוח שמשתתפי המחאה החברתית הם אכן הנציגים האמיתיים של שכבות האוכלוסייה שנפגעו בעשורים האחרונים. סביר שלא. סביר שמה שפגשנו הוא אותו חלק מהציבור שמסוגל להשמיע קול זעקה, להתארגן, להפגין, לחוות דעה. יש ציבור אחר, כנראה פגוע יותר, שלא השמיע את קולו בקייץ האחרון. 

לא ברור גם שנושאי המחאה הראשוניים - מחירי הדיור ויוקר המחייה בישראל - הם נושאים לגיטימיים למחאה או אפקטיביים למדיניות. אבל חשיבות המחאה היא בעצם ביטוי אי-שביעות רצון כללית מכך שהישגי ההצלחה הכלכלית אינם מגיעים לכלל האוכלוסייה. הם מעשירים את המעטים.

שכר הבכירים
אחת התופעות המתעצמות בשני העשורים האחרונים היא העלייה המהירה של שכר הבכירים בחברות הציבוריות, והתרחבות מעגל מקבלי השכר החריג. שכר שנתי בסדרי גודל של מיליוני ש"ח, שהיה פעם נחלתם של מתי-מעט (בעיקר בבנקים), הפך לנפוץ.


עד אמצע שנות ה-90' לא ידע הציבור את שכר הבכירים: הוא נקבע בסתר. פרשת השכר של ארנסט יפת מבנק לאומי הביאה לדרישה גוברת לשקיפות, אולי כדי להרתיע את הבנקים מלשלם תגמול גבוה לבכירים. אולי גם כי הנורמות החברתיות עדיין לא סגדו לכסף במידה הנוכחית. הפיקוח על הבנקים דרש אז שתנאי העסקתם של חמשת מקבלי השכר הגבוה בבנק ייחשפו בדוחות הכספיים השנתיים. למרבה ההפתעה, במקום שהחשיפה תרסן את התגמול - היא הביאה לתחרות בין בכירים על גובה התגמול. מקבלי התגמול קיבלו פירסום חיובי, כשנתוני התגמול מעידים כביכול על ערך תרומתם לאירגון בראשו הם עומדים. במהרה, מספרים אסטרונומיים הפכו לנורמה.

האם השכר הגבוה הוא ביטוי של כוחות שוק? לכאורה, יכולנו בתמימותנו לחשוב שהמראת השכר שבה מדובר משקפת את פעולת כוחות השוק, חלק אינטגרלי מקפיטליזם נאור: שמדובר ביחידי סגולה, שהחברות הציבוריות משלמות להם שכר והטבות של מיליונים בגלל יכולת ניהולית נדירה. אבל מיותר להיות כ"כ תמימים. לא מדובר ביחידי סגולה, והתגמול אינו מבטא את תרומת הבכיר לערך החברה. השכר אינו מבטא את כוחות השוק: על כל משרה רמה בחברות הציבוריות יש מספיק מועמדים שהיו מוכנים למלא את התפקיד בתמורה לחלק קטן מהתגמול שפורסם. מדובר לכן באנשים שזוכים לתגמול למרות שניתן היה לשלם להם פחות. בחלק מהמקרים יש בכוחם לקבוע את השכר לעצמם, ובחלק מהמקרים מדובר ביחסי גומלין בעייתיים בין מקבלי השכר לבין מאשרי התנאים המיוחדים. גם התוצאות העיסקיות של רוב החברות אינן מעידות על כך שבראשן יושב מנהל בעל ביצועים ייחודיים.

בריחת מוחות?
האם נכונה הטענה על סיכון של בריחת כישרונות המושמעת בהקשר לתיגמול, כאילו לולא התיגמול היו המנהלים המוכשרים הללו מעדיפים הצעות קורצות מחברות בחו"ל? זה נראה לי תירוץ מגוחך: לא מדובר ביחידי סגולה, ובוודאי שלא מדובר באנשים שיש להם ביקוש בשוק החברות העולמי. הניסיון הניהולי שלהם הוא לרוב לוקאלי, אם בכלל יש כאן ניסיון ניהולי אמיתי שניתן לדבר עליו. אם יש בכלל בישראל תופעה של בריחת מוחות - היא מתרחשת בדרגי הביניים הצעירים יותר, שם מאות מדענים, חוקרים, מרצים, מהנדסים, אמנים, רופאים וכו' נוטשים מידי שנה לחו"ל כיון שבארץ הם אינם יכולים לקבל שכר סביר ואפשרויות מתאימות של מחקר או ניהול או פיתוח אישי.

מיהם המנהלים והבכירים?
אז מה באמת קורה? התופעה המטרידה הראשונה היא שמדובר לרוב בבכירים לשעבר בסקטור הציבורי. מה שהם יכולים למכור לחברות (או לבעלי השליטה בחברות) אינו כישרון ניהולי, אלא קשרים עם המימשל. חלקם בכירים לשעבר במשרדי ממשלה, או פוליטיקאים לשעבר; חלקם - וזה עוד יותר מטריד - רגולטורים לשעבר. מספיק אם נעבור על רשימת בכירי משרד האוצר ובנק ישראל הממוקמים בראשות חברות ציבוריות. ביכולתם להעניק למעסיקיהם החדשים מפתח לדלתות ממשלתיות צדדיות; לעזור להם במגעים עם הממשלה. ויש אולי פוטנציאל נזק גדול יותר: האיתות הסמוי המועבר בשיטה זו לבכירי ממשלה מכהנים לגבי אפשרות תיגמול בעתיד, לכשיפרשו מהשירות הציבורי.

נקודה נוספת היא שבכירים אלו אינם מקבלים את התיגמול הכספי ממעסיקיהם האמיתיים, אלא מהציבור הרחב. מאחר שמדובר בחברות ציבוריות, שבהן רוב המניות מוחזקות בידי הציבור - בעלי השליטה בחברות מגייסים אמנם את הבכירים, והבכירים יודעים מי גייס אותם ולמי הם חייבים לתת דין וחשבון, אבל התיגמול הוא ברוב המקרים על-חשבון הציבור. יוצא, אפוא, שהציבור אינו זוכה לכך שמנהלי החברות הציבוריות (שמקבלים את השכר העצום ממנו) ייצגו את האינטרסים שלו.

התרחבות מעגל הבכירים היא מעבר למה שאנו רואים בכותרות העיתונים. פרט למנכ"לים, בעלי השליטה קובעים גם את איוש רוב הדירקטוריונים. כאן נוצר מעגל של נציגי בעלי השליטה שמורכב גם הוא במידה רבה מבכירים לשעבר בסקטור הציבורי, לרבות רגולטורים. גם כאן, הציבור אינו זוכה שהדירקטוריונים ייצגו אותו, עד כדי כך שנוצר מושג של דירקטור מן הציבור שרק הוא, לכאורה, אמור לייצג את טובת הציבור הרחב.


התוצאה היא יצירת מועדון חברים סגור הקושר את גורלו עם בעלי שליטה. שילוב הכוחות אינו תורם לקידום הכלכלי של החברות הציבוריות, אלא לחיזוק כוחם של בעלי שליטה מול הממשלה, הרגולטורים והרשות המחוקקת, והכל כנראה על חשבונו של הציבור. אם נוסיף את השליטה במדיה - נקבל גם איום על מקבילית הכוחות של מדינה דמוקרטית.

האינטרס הציבורי?
תגמולי העתק המשולמים לבכירים אינם מייצגים את האינטרס הציבורי. אין מדובר כאן בערך ניהולי סגולי, שעתיד להביא להצלחה עיסקית של החברה ולדיבידנד שממנו יהנה הציבור הרחב, אלא בערך אחר ששמור לבעלי השליטה בלבד. משום כך, המראת שכר הבכירים אינה חלק מהסדר שבו שני הצדדים (הציבור והבכירים) מרוויחים, אלא היא פשוט נטילה מכספי הציבור כדי להרעיף תשורות על בכירים ללא זיקה לטובת הציבור.

אין הכוונה כאן לפגוע אישית במי מהבכירים או להטיל ספק בכישוריו הניהוליים או ביושרתו. כמאמר חז"ל: "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב" - אין להאשים אנשים ספציפיים על כך שהם "עושים לביתם", אלא יש להוקיע את התופעה, את השיטה. 


הוועדה לנושאי הריכוזיות כבר הציגה המלצות, עדיין מדוללות ובוודאי לא סופיות, שמטרתן למנוע התדרדרות נוספת של המצב. עדיין, אפשר היה לפעול ספציפית בשני תחומים נוספים.


 יש להבטיח את האינטרס הציבורי ע"י קביעת תקרות לתגמול המותר למנהלי חברות ציבוריות: כל זמן שחלק מהמניות מוחזקות בידי הציבור - יחולו תנאים מגבילים על התגמול. הגבלה זו אינה צריכה לעורר חשש מדלדול מאגר הכישרונות הניהוליים מהחברות הציבוריות, שכן לא מדובר כאן במאגר כזה. אבל היא תשמור על כספי הציבור. ואם יש מקרה של בכיר שהשוק הבינלאומי מכיר בכישוריו ומוכן לשלם לו מעבר לתקרת התגמול שתיקבע בישראל - ניפרד ממנו בצער ובבניין הארץ נתנחם.


ונקודה נוספת: הסיפורים על הפיכת דירקטורים למריונטות של בעלי השליטה, ודירקטוריונים לחותמות גומי - צריכים לעורר אותנו לתגובה. כדאי היה אולי שדירקטוריונים של חברות ציבוריות יהיו מורכבים אך ורק מאנשים שמייצגים את טובת הציבור ושעברו סינון קפדני של ועדת מינויים שתמונה ע"י הרגולטורים, ובכך לנתק את הקשר הבעייתי בין בעלי השליטה לבין החברות הציבוריות.