משבר ה"ליבור": על עוגן ריבית בהלוואות משכנתא

משבר ה"ליבור" העלה לכותרות את הבעייתיות של שימוש ב"עוגן ריבית". תחום המשכנתאות הוא אחד מהתחומים הנשענים על "עוגני ריביות", ולכן יש לכולנו עניין בשאלה מהו האירוע שבו מדובר ואיזו בעייתיות נחשפה כאן.

מהו ה-LIBOR?

השם LIBOR נגזר מראשי התיבות London Inter-Bank Offer Rate. משמעותו: שיעור הריבית הנהוג בעיסקאות בין-בנקאיות בלונדון. חשיבותו אינה אנליטית בלבד: ה"ליבור" משמש בסיס התייחסות ("עוגן") לעיסקאות ארוכות-טווח שבהן הריבית נקבעת מחדש מידי תקופה. ה"ליבור" מחושב מידי יום כממוצע שיעורי הריבית בהם הבנקים המובילים בלונדון לווים (או מעריכים שהיו יכולים ללוות) מבנקים אחרים. חשיבותו העצומה היא בגלל שהוא מהווה "עוגן" מקובל לחוזים פיננסיים: לפי ציטוט שנמסר ב"ניו-יורק טיימס", היקף החוזים הפיננסיים הנשען על ה"ליבור" עומד כיום על כ-360 טריליון דולר. הוא מחושב מידי יום לגבי 10 מטבעות שונים ולגבי 15 תקופות-זמן. למרות שמו, השימוש ב"ליבור" אינו מוגבל לבריטניה: עיסקאות פיננסיות בכל העולם נשענות על ה"ליבור". כך, רוב הלוואות המשכנתא בריבית משתנה הניתנות בארה"ב מתבססות כיום על ה"ליבור" כעוגן.

והנה, למרות שהוא משמש בסיס אמין להיקפים אדירים של חוזים פיננסיים בכל העולם, הסתבר בחודש יוני השנה שבנקים גדולים בלונדון ניסו לנהל את ריבית ה"ליבור" ע"י מסירת דיווחים שאינם נכונים. המקרה שבו מדובר, ושגרם לחקירות פליליות, ארע בתקופת המשבר הפיננסי העולמי של 2008: למרות שהמשבר גרם ל"התייבשות" בין-לילה של המימון הבין-בנקאי - הבנקים המשיכו לדווח כאילו הם יכלו עדיין לגייס אשראי במחירים "נורמליים", שלא שיקפו את המשבר.

ממוצע, או הערכה?

נקודה מעניינת לגבי הנתונים שכל בנק לונדוני מספק לצורך חישוב ה"ליבור" (שהוא, כאמור, ממוצע של הבנקים) היא שאין מדובר בנתון סטטיסטי המשקף את הריבית שנקבעה בעסקאות שהתבצעו בפועל, אלא מדובר בהערכה של אותו בנק לגבי הריבית שהיה נדרש לשלם אילו היה מבצע עיסקה כזו. בכך, זהו מנגנון שונה מזה הנהוג בישראל בהלוואות צמודות-מדד: שיעורי הריבית המשמשים כעוגנים (ויש כמה סוגים של עוגנים, שונים בין בנק לבנק) להלוואות בריבית משתנה מבוססים בישראל על נתוני ביצוע בפועל – לא הערכות. בהלוואות שקליות העוגן הוא שונה – ריבית ה"פריים" – ריבית אחידה בכל הבנקים בישראל שהיא למעשה הריבית המוכרזת על-ידי בנק ישראל בתוספת הפרש קבוע.

הבעיה של הערכת עלות גיוס

השימוש בהערכה במקום בנתוני-אמת איננו דבר בלתי-סביר. בנקים נמצאים לעיתים במצבים בהם הם אינם מבצעים פעולות מול בנקים אחרים, ועדיין הם צריכים להעריך לשימושים שונים (בעיקר פנימיים) מה היו עלויות הגיוס שלהם אילו היו צריכים לגייס מקורות באותו רגע. הדבר מחייב אותם למאמץ אנליטי, ולפעמים גם להערכות המנוגדות למגמות העולות מנתוני הביצוע כפשוטם.

הבעיה עם כל שיטה להערכה אנליטית של הריבית במקום הישענות על נתוני עיסקאות בפועל, בין שמדובר בצרכים פנימיים (ישראל) ובין שמדובר בקביעת בסיס לשוק (ה"ליבור"), היא כפולה. ראשית, בנקודות מפנה בשוקי הכספים, בהן האינפורמציה היא קריטית - משמעות ההערכה מתערפלת. היקף העיסקאות מצטמצם מיד נוכח השינויים שחלים בשווקים, ואז מדובר בהערכה שהמרכיב האנליטי שלה הוא דומיננטי, שכן הקשר שלה למציאות מתרופף מטבע הדברים. כלומר: דווקא כשאנו להוטים ביותר לדעת מה קרה לשוקי הכספים - אנו מקבלים בעיקר הערכות ולא נתונים.

הבעיה השנייה נוגעת למציאות השוררת בשנים האחרונות. מאז 2008 גרם המשבר הפיננסי העולמי ל"התייבשות" שוקי הכספים הבין-בנקאיים, בגלל עליית סיכוני האשראי. הבנקים החלו "להחנות" עודפי כספים בבנקים המרכזיים, ונמנעו מהפקדות הדדיות. בעולם כזה, שבו הפעילות הבין-בנקאית הולכת ונמוגה, חישוב ה"ליבור" הופך יותר ויותר לתרגיל אנליטי טהור.

וישנה גם בעיה אתית....

אין בעיה עם תרגיל אנליטי – כלכלנים דווקא אוהבים גישה זו, המאפשרת להם חשיבה יצירתית ומבחינה בינם לבין אנשי כספים ורואי חשבון. אבל כאן מתעוררת שאלה של אתיקה. ולשם כך הרי מראש הוקמה הדיסציפלינה של החשבונאות.

כל מה שהבנקים עושים לצרכיהם הפנימיים הוא סוג אחד של בעיה, שכן בקביעתם הם אינם משפיעים על מחירי העיסקאות שלהם עם גורמים אחרים. סוג שונה של בעיה נוצר כאשר הקביעה האנליטית משמשת לצרכי עיסקאות הבנקים עם לקוחותיהם או עיסקאות בין גורמים לא-בנקאיים. בעיסקאות עם לקוחות נפתח כאן פתח אפשרי למניפולציה של ההערכות המושפעת מאינטרס של הבנק.

דוגמא לבעייתיות זו התקיימה בישראל לפני כעשור, בהלוואות צמודות-מדד בריבית משתנה. באותה תקופה, הבנקים היו רשאים לקבוע את הנוסחאות לקביעת ריבית החידוש בהלוואות קיימות באופן שרירותי, וכל בנק קבע שיטה משלו. בכך, הבנקים היו חשופים למצב שבו הם חופשיים למעשה לקבוע את הריבית המתחדשת בהלוואות קיימות. כמעט באופן בלתי נמנע, הם נקלעו להתנהגות בלתי אתית כלפי הלווים. המפקח על הבנקים שינה אז את המצב בכך שקבע כללים חדשים לגבי השימוש בעוגנים בהלוואות משכנתא.

החקירה המתנהלת כעת סביב פרשת הדיווחים לצורך חישוב ה"ליבור" עוסקת לכן בעיקר בחיפוש מניעים לדיווח המוטה.

מדוע בכלל קיימות הלוואות משכנתא בריבית משתנה?

הלוואות משכנתא ניתנות לתקופות ארוכות מאד. הדבר נובע מכך שבהלוואת משכנתא טיפוסית, התשלום החודשי כולל גם החזר של קרן ההלוואה, כך שבתום תקופת ההלוואה לא נותר עוד חוב. צורת חישוב זו יוצרת תשלום חודשי שהוא פונקציה שלילית של תקופת ההלוואה: ככל שתקופת ההלוואה ארוכה יותר – התשלום החודשי נמוך יותר.

"מתיחת" הלוואת המשכנתא לתקופה ארוכה יוצרת בעיה: היא מייקרת את עלות המשכנתא. הדבר נובע מתכונה הקיימת בשוק ההון, לפיה שיעור הריבית מתואם חיובית עם תקופת החוזה הפיננסי. בממוצע ארוך-טווח, הריבית לתקופה של 20-30 שנה גבוהה בנקודת אחוז וחצי מהריבית לתקופה של שנה אחת. מה עושים?

השימוש בהלוואה ארוכת-טווח בריבית משתנה בא לענות על בעיה זו, על-ידי רעיון מתוחכם: הפרדה בין תקופת ההלוואה לתקופת הריבית. כך, במקום ליטול הלוואה ל-20-30 שנים ולשלם את שיעור הריבית הגבוה הנובע מכך – אנו נוטלים הלוואה הפרוסה אמנם ל-20-30 שנה, אבל הריבית בה נקבעת רק לשנה אחת - השנה הראשונה. כעבור שנה הריבית תיקבע מחדש, שוב לשנה אחת. כך אנו נהנים מהנחה בריבית בגלל השימוש בריביות לטווחים קצרים.

מחפשים עוגן

הדרישה המיידית לצורך הלוואה בריבית משתנה היא למצוא מנגנון חוזי שיאפשר לצדדים לקבוע את הריבית מחדש מידי תקופה באופן אובייקטיבי, כך שהבנק אינו מנצל את חולשתו של הלווה. זהו "מנגנון העוגן" הקיים בהלוואות משכנתא בריבית משתנה.

הבעיה אינה פשוטה. אנו מחפשים מחיר כלשהו שיעמוד במספר קריטריונים:

• עליו לשקף את מחיר השוק; 
• עליו להיות חיצוני לבנק, כך שהבנק לא יוכל להכתיב ללווה ריבית באופן חד-צדדי; 
• עליו להיות אמין סטטיסטית (לדוגמא: הוא צריך לשקף פעילות של שוק פעיל, נזיל); 
• הוא צריך להיות גלוי לכל, כדי שכל לווה יוכל לאמת שאכן שיעור הריבית שנקבע לו הוא נכון; 
• הוא צריך להיות רלוונטי לעיסקה המדוברת (לדוגמא: אם אנו קובעים כעוגן בהלוואת משכנתא את התשואה לפדיון על אג"ח ממשלתי – הבנק עלול להיקלע לסיכון הקרוי "סיכון בסיס הריבית", אם יתפתח מצב שבו שוק האג"ח הממשלתי יתפתח בכיוונים נפרדים משוק המקורות של הבנקים).

אין פתרון שיעמוד בכל הדרישות. ואכן, החיפוש אחר "עוגן הזהב" אינו מסתיים לעולם, והבחירה בעוגנים משתנה על-פני זמן. כך בישראל, וכך בארה"ב. לכן פחת בהדרגה השימוש בארה"ב בעוגנים מסורתיים לטובת ה"ליבור" הבינלאומי. עד שבא האירוע האחרון והעלה שאלה לגבי מהימנות חישוב ה"ליבור".

המפקח על הבנקים נעתר לדרישה לשנות את נוסחת חישוב עמלת סילוק מוקדם

ההודעה

בידיעה שפורסמה ביום 10.7.2012 בעיתון "דה-מרקר" נמסר כי המפקח על הבנקים נעתר לדרישת ועדת הכלכלה של הכנסת והבטיח לשנות את נוסחת החישוב של עמלת הפירעון המוקדם של הלוואות משכנתא צמודות-מדד:

"המפקח על הבנקים דודו זקן התחייב היום במסגרת דיון בוועדת הכלכלה בכנסת לתקן את אופן חישוב עמלת הפירעון המוקדם של משכנתאות. המפקח הסכים עם הטענה לגבי הצורך בעדכון שיטת חישוב עמלת הפירעון המוקדם כך שפרמיית הסיכון של הלווה לא תיכלל בה - שכן עם פריעת המשכנתא מרכיב הסיכון מתפוגג - ובכך יימנע המצב שבו עבור לקוחות שמשלמים ריבית גבוהה היות והם מסווגים כבעלי סיכון גבוה עמלת הפירעון המוקדם תהיה גבוהה יותר."

בידיעה נמסר גם כי:

"היו"ר שאמה-הכהן סיכם את הדיון ואמר כי הוועדה מברכת את ההחלטה, עליה הודיע המפקח, על שינוי שיטת החישוב בצו עמלת הפירעון המוקדם, כך שלא תיקח בחשבון את היכולת האישית של כל לקוח. היו"ר הוסיף כי "הוועדה קוראת לפיקוח על הבנקים לבחון לבצע שינוי נוסף, כך שהבנקים יחוייבו להציע ללקוחות שתי אופציות, אחת עם עמלת פירעון מוקדם ואחת בלי. כך נביא לרמת שקיפות גבוהה יותר ולהעלאת התחרותיות". עוד ביקש היו"ר שאמה-הכהן מהמפקח לקבל נתונים על סך העלויות שמשלמים הלקוחות בגין עמלת הפירעון המוקדם."

יש לברך את כל הנוגעים בדבר - יו"ר ועדת הכלכלה, המפקח על הבנקים, דר' דני בן שחר, עו"ד אורה בלום וצוות הקליניקה לדיור, קהילה ומשפט של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב - על ההישג החשוב. כל אחד תרם את חלקו לביטול עיוות מרגיז ומפלה שקיים בנוסחת החישוב הנוכחית, שקבע בשעתו המפקח על הבנקים. 

משהו על תרומת בלוג זה לשינוי הנוסחא

רשימה ראשונה על נושא העיוות שקיים בנוסחת החישוב של עמלת פירעון מוקדם ("עמלת היוון") הוצגה בבלוג זה כבר לפני למעלה משנה, בתאריך 21.4.2011 (ראה: "פרמיית סיכון ועמלת סילוק מוקדם: מה לא בסדר בנוסחת החישוב של עמלת סילוק מוקדם?"). הרשימה הציגה את השתלשלות האירועים שהביאו בסוף שנות ה-80' לקביעת העמלה. המסר של רשימה זו היה שבנוסחת החישוב טמון עיוות, שכן ההתייחסות לריבית הספציפית שנקבעה ללווה בעת חישוב עמלת סילוק מוקדם משמעותה שהעמלה היא דיפרנציאלית ללווה. לפי הנוסחא, סכום העמלה שבו יחוייב הלווה מושפע מפרמיית הסיכון של הלווה (או, לחילופין, מתוספת ריבית שהושתה עליו בשל חולשתו בניהול משא ומתן מול הבנק). זו לא הייתה מטרת קובעי העמלה מלכתחילה: העמלה באה כדי לקזז את רווחי ההון שייווצרו ללווה במקרה של ירידת שיעורי הריבית, ואין שום נימוק שיכול להצדיק אפלייה בין לווים.

כשכתבתי רשימה זו, קיוויתי שהיא תובא לידיעת המפקח על הבנקים ותעורר אותו לפעול: המפקח היה בזמנו ברשימת התפוצה של בלוג זה. אבל הדבר לא קרה.

התגובה הראשונה לרשימה התקבלה מהקליניקה לדיור, קהילה ומשפט בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב. הוזמנתי לפגישה עם צוות סטודנטים שהחליטו לפעול לביטול העמלה או לפחות לשינוי נוסחתה. דר' דני בן שחר מהטכניון התנדב להוביל את הצוות לפעולה ציבורית.

ב-29.5.2012 דיווח העיתון "דה-מרקר" כי לבנק ישראל הוגשה בקשה ע"י הצוות, לביטול עמלת פירעון מוקדם (ראו כאן). פירסמתי למחרת רשימה נוספת בבלוג זה (ראו: "על הדרישה לביטול עמלת סילוק מוקדם", 30.5.2012), שמטרתה לתמוך ביוזמה הציבורית. נותר לי רק לקוות שהמפקח על הבנקים ישלים את העבודה הדרושה לביטול העיוות.

נותרה כעת שאלה: היוזמה המקורית לא הסתפקה בשינוי הנוסחא, אלא שמה לה למטרה ביטול מלא של עמלת הסילוק המוקדם ("עמלת היוון") - האם ראוי לחתור לביטול גורף של העמלה?

האם יש לחתור לביטול מוחלט של עמלת הסילוק המוקדם?

עמלת הסילוק המוקדם (ליתר דיוק: רכיב דמי ההיוון שבעמלה) היא תופעה מקורית ישראלית: היא אינה קיימת במתכונת זו במדינות אחרות. היא נולדה על רקע הירידה הדרמטית של שיעור הריבית בעקבות הנהגת המדיניות הכלכלית החדשה של 1986 והרצון להגן על הבנקים מפני תוצאות הרסניות של מיחזור המוני. הדבר מעלה שאלה: מאחר שהמציאות הסוערת של סוף שנות ה-80' כבר אינה קיימת, והנזק הפוטנציאלי לבנקים במקרה של סילוק מוקדם כבר הפך לשולי - מה הטעם בקביעה רגולטורית של עמלה זו? מדוע לא להיות ככל העמים ולבטל אותה?

זאת, ועוד: יש לזכור שקיום עמלת סילוק מוקדם גורם לציבור לשנות שלא בטובתו את בחירת תמהיל ההלוואה שהוא נוטל. לווים הטועים בהבנת מנגנון החישוב של העמלה חושבים שהם ישלמו קנס על פירעון מוקדם של הלוואות בריבית קבועה, בעוד שהם פטורים מקנס זה במקרה של הלוואה בריבית משתנה. הם אינם מבינים שמנגנון הפיצוי מופעל רק כאשר חלה ירידה של הריבית במשק. עובדה זו כשלעצמה היא עילה מספקת לשקול לבטל לחלוטין את העמלה.

אין צורך לבטל את העמלה באמצעות חוק - מספיק לבטל את נוסחת החישוב שקבע המפקח על הבנקים בזמנו, כדי לאותת למערכת שקביעת סעיף עמלת סילוק מוקדם בחוזה ההלוואה היא לחלוטין עניין שבין הלווה והבנק. אם הבנקים ירצו - הם יוכלו תמיד להציע ללווה שתי חלופות: הלוואה עם עמלה בגין סילוק מוקדם, והלוואה מקבילה ללא עמלת סילוק מוקדם. הבנקים יעריכו את עלות האופציה לסילוק מוקדם שהם נותנים ללווה במקרה השני ויקבעו מחיר דיפרנציאלי לשתי ההלוואות. הלווה יבחר בהלוואה הנראית לו עדיפה.

יש סיבות טובות שלא לבטל את העמלה באופן גורף, בחקיקה. העמלה אינה ביטוי לשרירות ליבם של הבנקים, אלא יש לה תפקיד כלכלי אמיתי: הזכות למיחזור משכנתא היא למעשה אופציה הניתנת ללווה לנצל ירידה של שיעורי הריבית בשוק להוזלת המשכנתא; ללא עמלת סילוק מוקדם, כל ירידת ריבית תביא לגל מיחזורים, כפי שקורה בארה"ב. אבל אין ארוחות חינם: הבנקים יצטרכו לגלם את הנזק הצפוי להם מהמיחזור ע"י הגדלת שיעור הריבית בהלוואה. לכן ביטול גורף של עמלת סילוק מוקדם ייקר את המשכנתאות לכולם. ראוי, לכן, שלא לכפות על המערכת ביטול גורף של עמלת סילוק מוקדם - פשוט לבטל את נוסחת החישוב.

רשימת אורח: פריצת מסגרת התקציב של נתניהו - אמנון פורטוגלי*

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ החליטו על פריצת מסגרת התקציב והכפלת יעד הגירעון לשנת 2013  לרמה של 3% מהתל"ג (כ-30 מיליארד שקל), בעוד שבכירי האוצר ואגף התקציבים תמכו ביעד גירעון של 2.5%.  יעד הגירעון המקורי היה אמור להיות 1.5%, אולם בשל ההאטה בפעילות הכלכלית, גביית המסים הנמוכה השנה והגבייה הנמוכה הצפויה בשנה הבאה, הוחלט להעלותו.

זו החלטה נכונה של ראש הממשלה ושר האוצר, גם אם נעשתה לא מהשיקולים הנכונים אלא משיקולים פוליטיים, מחשש של נתניהו מתגובת הציבור על העלאת מיסים. לאור סימני ההאטה במשק, החששות המתגברים להאטה המחריפה בעולם, והמשבר באירופה, יש בהחלט מקום לפעילות תקציבית מרחיבה וכך בדיוק החליטו נתניהו ושטייניץ, והממשלה אישרה. מדיניות מרחיבה זו משתלבת עם החלטת הנגיד להורדת הריבית במשק. אמנת מאסטריכט קובעת כי הגירעון בתקציבה של מדינה לא צריך לעלות על 3% מהתמ"ג, וכל עוד הגרעון יישמר בסביבות היעד החדש, 3%, ההחלטה סבירה. למעשה מדינות רבות חורגות מעבר לגבול עליון זה. אציין שגרעון של 3% מהתקציב וגם יחס החוב לתל"ג של ישראל, העומד על רמה של 74%, נמוכים מאלו שברוב מדינות העולם המערבי. 

ראש הממשלה ושר האוצר עומדים בפני משימה קשה ביותר, להשיג שיווי משקל עדין בין רמת ההוצאות שהולכת ועולה, בין רמת ההכנסות שהולכת וקטנה עקב המיתון המתפשט בארץ והמשבר באירופה, ובין יעד הגירעון בתקציב. הממשלה נדרשת, מעבר להעלאת יעד הגרעון, גם להקטין את הוצאותיה וגם להגדיל את הכנסותיה - להעלות מיסים. לדעת נגיד בנק ישראל,  פרופ' סטנלי פישר, ישראל אינה יכולה לנהל תקציב עם גירעון של 3% לאורך זמן, מכיוון שאם יתממש משבר באירופה ובעולם, הגירעון יזנק מייד לרמה של 7% עד 8%, וזהו אסון במונחים כלכלים. הנגיד קרא לאחריות תקציבית: המשמעות היא שיש להוריד את הגירעון בשנה הבאה ללא יותר מ-2.5%. זה יעשה בדרך של קיצוצים, דחייה ופריסה של הוצאות ופרויקטים על פני כמה שנים, וכמובן העלאת מסים. 

יש מגוון רחב של אפשרויות להקטין את הגירעון בתקציב. בצד ההוצאות, ניתן בקלות למצוא מקומות רבים בהם ניתן לצמצם את ההוצאות. אבל הסיכוי שנתניהו יפעל כנגד הכוחות הפוליטיים והכלכליים השולטים ויקצץ בסעיפי הוצאות מסוימים, כמו למשל לביטחון, לתלמידי ישיבות וכוללים, או להתנחלויות, הינו אפסי.  בנוסף, נתניהו דוגל במיסוי נמוך, בעיקר על תאגידים ובעלי ההון וההכנסות הגבוהות. האפשרות להטיל מס על תאגידים, על הסקטור הפיננסי ועל בעלי ההכנסות הגבוהות, הינה טאבו מבחינתו. לפיכך אני חושש שהאוצר, בברכת נתניהו, יטיל מיסים ויקצץ לחלשים, כך הוא עשה בעבר, וכך, אני חושש, הוא יעשה בעתיד. האפשרות המסתמנת היא קיצוץ בתקציב בסעיפי השירותים שהממשלה והשלטון המקומי נותנים. הדבר יפגע אנושות בשרותי החינוך, הרווחה ובשירותים המוניציפאליים שהשלטון המקומי נותן. במקביל, יוטל התשלום על שירותים אלו על האזרחים מבלי לקרוא לזה מס. בסופו של דבר, עיקר הנטל, אם בצורה של קיצוץ בהוצאות או בדרך של מיסוי ישיר, ייפול שוב על השכבות החלשות והמעמד הבינוני.

כאמור, ההחלטה להגדיל את יעד הגירעון הייתה במהותה החלטה פוליטית. בעוד מספר חודשים נתניהו יגיד שהמשבר בעולם והמצב באירופה כה גרועים ונדרשים קיצוצים בהוצאות והעלאות מסים לשמירת מסגרת התקציב עם יעד הגרעון החדש.  בנוסף, הדיונים על הגדלת יעד גרעון והוויכוח בין האוצר וראש הממשלה על חצי אחוז ביעד הגרעון הם הסטת תשומת הלב מהמגמות המסוכנות באמת.  והמגמה החשובה והמסוכנת בנושא זה היא שגביית המסים הנמוכה יותר עלולה להיות ראשיתו של תהליך ממושך בו מדינת ישראל תקטוף את פרי הבאושים של קיצוצים רב שנתיים בהשכלה גבוהה, במחקר  ובחינוך. אם זה כך, בריחת המוחות תתחיל לתת אותותיה באופן יותר בולט. זה ישפיע על היצוא ועל יכולתה של הממשלה לספק אפילו את הרמה הנמוכה של שירותים שהיא מספקת עכשיו. 

זינוק בגרעון הוא אולי אסון כלכלי אבל הקטסטרופה האמיתית היא הימנעות מהשקעה מאסיבית במנועי הצמיחה של המשק.  אחרת, עוד שנים ספורות אי אפשר יהיה להחזיר חובות ולקיים כאן חברה אנושית. הפתרון הוא השקעה אדירה מרוכזת במנועי צמיחה ושיפור כושר התחרות . אם זה ייעשה, אז הגדלה זמנית בגרעון היא לא בעיה. אם זה לא ייעשה - וכנראה שזה לא ייעשה – אז האסון יהיה הרבה יותר גדול מהבעיה הנוכחית של הגדלת גרעון.

מעבר לכיסוי החור בתקציב, ראש הממשלה והאוצר דוחים או מתעלמים מהצורך לטפל בבעיות השורש של המשק הישראלי, שעל חלקן הצביעה המחאה הציבורית בקיץ שעבר. ובעיקר הם עוצמים עיניהם בפני אפשרויות חדשות לכיסוי ההוצאות בתקציב ולכיסוי הגרעון בהכנסות בתקציב, מהצורך בשיפור מתמיד באיכות כוח האדם בישראל, ומהצורך הדחוף לשקם את המעמד הבינוני.  נראה כי נתניהו חושב שבכך שלא העלה עכשיו מסים הוא עונה לדרישות המחאה. ולא היא: הפערים הבלתי נסבלים נותרו ללא טיפול. הבעיות בהן מדובר - מחירי דיור גבוהים, יוקר מחיה ההולך ותופח, פערים גדלים בין עשירים ועניים, הידרדרות במערכת החינוך והרפואה - אינן מבדילות בין שמאל או ימין פוליטי, הן משותפות למעמד הביניים ולשכבות החלשות, וחלק מהמאיון העליון ער להן, ומוכן להתגייס כדי להביא לפתרונן. 

  

יש צורך ברור בשינוי סדרי העדיפות של המדיניות הכלכלית הנוכחית, בתוכנית ארוכת טווח שתיתן מענה לבעיות הבסיסיות של המשק הישראלי ולדרישה הציבורית לצדק חברתי. קיצוץ רוחבי בהוצאות והעלאת מיסים על כלל הציבור אינם הפתרון הנכון. זו שיטת הצנע ו"הידוק החגורה" שהונהגה באירלנד, ספרד, ויוון לאחר פרוץ המשבר ב-2008 ושהובילה את הכלכלה היוונית והספרדית לספיראלה של הרס עצמי, לאבטלה גוברת, ולבריחת אוכלוסיה והון. היוונים כבר הידקו את החגורה שלהם והורידו את הצריכה מזה למעלה מארבע שנים, מה שהביא להתמוטטות  קלאסית של הביקוש המצרפי. למרות זאת, אין פתרון נראה באופק. האבטלה רק עולה, השכר הריאלי יורד, עם עוד יותר הידוק חגורה. אבל אין פתרון למשבר.

אחד הדברים שאותם חיוני לעשות כדי לתת תשובה לבעיה התקציבית, לתת מענה לבעיות שהעלתה תנועת המחאה, להחזיר למדינה את חוסנה, לשפר את כושר התחרות שלה, ולאפשר לה לעמוד בסערה הכלכלית הצפויה - הוא להשיב לשכירים, לעצמאיים, ולמעמד הבינוני את יכולת השתכרותם במונחים ריאליים. זאת ע"י הגדלת ההוצאה הציבורית לבריאות ולחינוך, אספקת פתרונות דיור במחיר סביר, והקטנת אי-השוויון במשק. הדרך הנכונה והמהירה לכך היא הורדת המיסוי הישיר והמיסוי העקיף על העשירונים הראשונים, הגדלת המיסוי על העשירון העליון ובעיקר על המאיון העליון, העלאת מיסוי על תאגידים, ובעיקר ביטול רוב הטבות המס, המענקים, והטבות אחרות שהם מקבלים, ביטול פטורים מיוחדים לחברות ענק שונות, היטל רווחי יתר על מפעלי ים המלח ועל תאגידים המנצלים משאבי טבע אחרים, והטלת מס בשיעור 0.1% על עסקאות פיננסיות FTT. במקביל יש לקצץ בהוצאות לביטחון, לבטל תקציבים סקטוריאליים עודפים, והטבות מס סקטוריאליות עודפות, (להתנחלויות, ולאחזקת תלמידי הישיבות והאברכים), ולהגדיל את הוצאות הממשלה לחינוך, בריאות, דיור, ורווחה.

הצעות ברוח זו מקובלות גם על אנשי עסקים בכירים שאינם חשודים בנטיות סוציאליסטיות או חברתיות.  

כך לדוגמה, חיים כצמן יו"ר תאגיד גזית-גלוב, מציע בראיונות בימים האחרונים, שתי דרכים לטפל ביוקר המחיה: מס העיזבון על ירושות, ומס רכוש. בעוד בארה"ב, בעלי הדירות משלמים מס רכוש בהיקף של 1%-2% משווי הנכס בכל שנה, בישראל בעלי הבתים משלמים ארנונה שהיקפה הכספי הוא בערך 0.2% משווי הנכס בכל שנה. "למה שהמדינה לא תגבה מס ממי שיש בידו דירה? במדינה נורמלית צריך לגבות מס על ההון וכאן יש חלוקה לא צודקת". כצמן מעריך, כי אם יוטל מס רכוש על דירה בישראל בשיעור של 1%-1.5% מערך הנכס בשנה הדבר יוכל להכניס לקופת המדינה כ-15 מיליארד שקל בשנה. "עם הכסף הזה, לא צריך יהיה להעלות את המע"מ, אלא ניתן יהיה להפחית את המע"מ ב-5%. זה נקרא צמצום פערים". 

יש כמובן להיזהר עם מס זה, שכן חלק ניכר מבעלי הדירות, בעיקר המבוגרים שבהם, רכשו דירות בעבר וכיום אין להם הכנסה חודשית או פנסיה שמאפשרת לשלם מסים נוספים. ניתן יהיה להטיל את המס רק על דירות מעבר לשווי מסוים (דירות יוקרה) ו/או על פי ערכן בעת הרכישה, כדי שלא להטיל נטל בלתי אפשרי על רוב המעמד הבינוני. 

גם אבי טיומקין, איש עסקים ויועץ לקרנות גידור בינלאומיות, מציע בסדרת ראיונות ומאמרים שנתן בסוף 2011 "לפעול מיידית להגדלת ההכנסה הפנויה של שכבות הביניים באמצעות הורדת מסים אגרסיבית למי שמרוויח פחות מ־15 אלף שקל לחודש. במקביל יש להוריד את המע"מ על סל המוצרים הבסיסיים, כולל דלק וחשמל. הממשלה צריכה להיות הבונה הגדול בארץ ולבנות כ־100 אלף דירות לשכירות. עליה להגדיל את השכר של הסקטור הציבורי, ראה את מחאת המתמחים. נוסף על כך, הממשלה צריכה להטיל מס עושר, ומסים ייחודיים לרכישות יוקרה".

ראש הממשלה נתניהו, ושר האוצר שטייניץ החליטו החלטה סבירה התואמת את תנאי השוק הנוכחיים. הם הראו שביכולתם להתעלות מעל דוגמות ומוסכמות כלכליות, ושבכוחם להכריע בניגוד לעמדת אגף התקציבים במשרד האוצר. עם זאת יש לזכור שיעד הגרעון הינו פרט טכני, ושינויים קוסמטיים קטנים ומיידיים ללא שינוי מושגי על תפקיד הממשלה ביצירת מנועי צמיחה, לא יועילו כלל.

עכשיו צריך להמשיך ולטפל בבעיות הבסיסיות של המשק הישראלי. הדרך לפתרון בעיות אלו ידועה וברורה, והמקורות הפיננסיים נמצאים. צריך רק את הכוח והרצון להחליט בכיוון הנכון.  הדרך הנכונה היא, גם בתקופה קשה, לבצע השקעה ציבורית מאסיבית בהון אנושי שתיצור אפשרות לקיים יתרון יחסי בולט אל מול השווקים גלובליים. הסקטור הפרטי וה'שוק החופשי' לא יבצעו השקעה כזו אלא רק הממשלה. אם לא נתחיל עכשיו בשיקום החינוך והשכלה הגבוהה, מערכת הבריאות, ומערכות אחרות הרי שבעוד מספר שנים יהיה הרבה יותר קשה לממן את התקציב ולהחזיר חובות. הבעיה אינה רק המימון המיידי, אלא שיקום היכולת להגדיל תפוקות איכותיות לשמר כושר תחרות, ולדאוג שפירות הצמיחה יחלחלו לכל שכבות האוכלוסייה.

שתי הערות בשולי ההחלטה להגדיל את יעד הגרעון בתקציב

נראה ששר האוצר לומד מהר. בתחילת השנה הציע שר הביטחון אהוד ברק להגדיל את הגירעון בטענה כי מצב הגירעון של ישראל טוב יחסית למדינות אחרות והיא יכולה להרשות לעצמה לחרוג במעט מהיעד שקבעה אמנת מאסטריכט.  שר האוצר יובל שטייניץ דחה כמעט בלעג, ותקף את הצעתו זו של ברק בטיעונים כלכליים שונים, הדבר יוביל לקטסטרופה כלכלית, וכו'. עכשיו מסתבר ששטייניץ מגדיל לעשות, מרחיב את יעד הגירעון עוד יותר מהצעתו של ברק. ומתעלם מהטיעונים שלו עצמו מלפני חצי שנה.

מיד עם פרסום ההודעה בדבר ההחלטה על יעד הגירעון החדש, והיה כאן תרגיל יחצני עלוב של אנשי החצר של ראש הממשלה, יצאו רוב הפונדמנטליסטים של הגירעון ו'שומרי החומות' של מסגרת התקציב, כנגד ההחלטה.  עבור הפונדמנטליסטים של הגירעון, הדוגלים באיסור על גירעון תקציבי, ההחלטה היא בגדר של חילול הקודש. ואילו לטעמם של מקדשי מסגרת התקציב, כמו נחמיה שטרסלר שיצא חוצץ כנגד נתניהו, צריך לעבור למשטר של צנע, לקצץ 14 מיליארד שקל, ולהעלות מסים.

גם הפונדמנטליסטים של הגירעון וגם 'שומרי החומות' של מסגרת התקציב, הם מאמינים אדוקים בדוגמות שהביאו למשבר, שבאופן שיטתי שחקו ושוחקות את סיכויי העתיד של הנוער ושל הדורות הבאים. הם שכחו שתפקידה של הכלכלה לשרת את האזרחים ולא להפך.

*אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר, ומרצה במכללה החברתית-כלכלית.

גירסה מקוצרת של המאמר פורסמה לפני מספר ימים ב- Ynet

עוד משהו על הבחירה הכלכלית נוכח הגירעון הממשלתי

במאמר שהתפרסם היום (2.7.12) בעיתון "כלכליסט" (ראו כאן) מביא שאול אמסטרדמסקי ראיון עם יורם גבאי, כיום יו"ר "פעילים" (חברה לניהול תיקי השקעות בבעלות בנק הפועלים) ובעבר הממונה על הכנסות המדינה. גבאי, כלכלן מקרו שקולו נשמע לעתים תכופות, מי שכותב בקביעות סקירות כלכליות עבור לקוחות בנק הפועלים והיה באחרונה חבר ועדת טרכטנברג, מביע בראיון דעות נחרצות על המצב הכלכלי ומדיניות הממשלה. 

מדובר בראיון - לא באמירה ספציפית. על שלושה נושאים מדבר גבאי: על השתלטות כלכלני האוצר על השירות הממשלתי (זוהי גם כותרת המאמר: "אנחנו, פקידי האוצר, השתלטנו על המדינה"), שהביאה את מנגנוני המשרדים הממשלתיים לידי חדלות-מעש, על הדילמה שעמדה בפני ראש הממשלה נוכח הגידול המסתמן בגירעון התקציבי ועל הפתרון בו נקט, ועל המלצותיו-הוא לגבי הטיפול הנדרש בתקציב הממשלה בטווח הארוך.

כתמיד, דבריו של גבאי מעניינים ומנוסחים היטב. לגבי הנקודה הראשונה - ריקון משרדי הממשלה מסמכות - דנו כבר בבלוג זה ברשימה שהתפרסמה ביום 22.2.2012 (ראו: "על הצורך להפריד פונקציות המצויות במשרד האוצר"). נקודה רלוונטית בהקשר זה היא הדיון הציבורי שהתעורר בעקבות פירסום מסקנות מבקר המדינה על אחריותו של שר האוצר למחדלי מערך כיבוי האש באירוע השריפה בכרמל. אי אפשר לפטור את הדרג הפיקודי מאחריות, אבל במהלך השנים (לטענת גבאי: מאז הצלחת המהלך לריסון האינפלציה - 1986) הפכו משרדי הממשלה לכפופים לאנשי האוצר, והאימפוטנציה היא השלכה סבירה של מצב זה של ניתוק בין סמכות לאחריות.

על הנקודה השנייה - סבירות הבחירה של ראש הממשלה בפיתרון של הגדלת תקרת הגירעון - דנו בבלוג זה ברשימה שהתפרסמה ביום 1.7.2012 (ראו: "הוויכוח על הגירעון התקציבי"). בימים האחרונים מתרבים בעיתונות מאמרים המכירים בהיגיון שבבחירה זו, גם אם תחת הסתייגויות מסוימות. מאחר שברור שהגירעון בפועל יחרוג מהתיקרה המתוקנת - אנו צפויים לראות בכל זאת העלאות מיסים, אם כי לא מיידיות ודרקוניות כפי שהיה נדרש לולא שינוי החוק.

לגבי הנקודה השלישית, גבאי טוען, כמו כלכלנים חברתיים אחרים, שרמת ההוצאות האזרחיות של הממשלה הצטמצמה בעשור האחרון והיא נמוכה כיום יחסית לממוצע מדינות OECD. זהו גם המסר הכללי של ועדת טרכטנברג. משום כך, ולאור הצרכים האזרחיים והחברתיים, סגירת הגירעון צריכה לדעתו לבוא מצד העלאת ההכנסות ממיסים. הוא מציע הצעות ספציפיות לגבי סעיפי מיסוי שיש לדעתו להגדיל. נקודה מעניינת היא שאיננו שומעים יותר על הצורך לממן את ההוצאה האזרחית ע"י קיצוץ תקציב הביטחון - אחד הנושאים הבולטים בדוח שפירסמה הוועדה.

הוויכוח על הגירעון התקציבי

מה הודיע ראש הממשלה?

ראש הממשלה הודיע בשבוע שעבר על החלטה כלכלית שקיבל. על רקע התחזיות על גידול צפוי של הגירעון הממשלתי בשנים הקרובות, ולנוכח ויכוח ציבורי שכבר החל להתלהט, אם על הממשלה להתמודד עם הגידול המסתמן של הגירעון ע"י הגדלת המיסים או ע"י הקטנת ההוצאות - הוא הודיע שבחר בדרך שלישית: לא להגדיל את המיסים ולא להקטין את ההוצאות, אלא לאפשר גידול של הגירעון הממשלתי מ- 1.5% ל-3% מהתוצר. המשמעות המספרית היא הגדלה של הגירעון מכ-15 מיליארד לכ-30 מיליארד ש"ח. מאחר שתקרת הגירעון הממשלתי נקבעה בשעתו (2010) בחוק - גם ההחלטה לשנות את תקרת הגירעון מחייבת חקיקה של הכנסת.

לא מדובר רק בשינוי נקודתי לגבי שנת 2013. החוק הקיים קבע תוואי יורד לגירעון: בשנת 2013 הוא היה צריך שלא לעלות על 1.5% מהתוצר, ובשנת 2014 - על 1.0%. מטרת חוק זה הייתה לגרום להתכנסות הדרגתית של הגירעון לרמה של 0%, ושל החוב הלאומי ל-60% מהתוצר, כמקובל במדינות החברות באיחוד האירופי. השינוי המדובר דוחה את הקץ: תקרת הגירעון המוצעת לשנים הקרובות תוגדל, תוואי ההתכנסות ייקבע מחדש, והמשק יגיע לגירעון של 1.5% מהתוצר רק בסוף העשור - שש-שבע שנות דחייה. 

קצת "מבוא לכלכלה"

ככלל, ממשלות אמורות לממן את הוצאותיהן ע"י גביית מיסים. מעבר לראייה התקציבית הפשוטה (תקבולים מול תשלומים), ישנו היגיון כלכלי: הממשלה, לצורך ייצור שירותיה, מחרימה משאבים ריאליים מהמשק הפרטי (כוח אדם, מוצרים); כדי שתוכל לקבל משאבים אלו לידיה הסקטור הפרטי צריך לוותר עליהם; הדרך לגרום לוויתור זה היא גביית מיסים, שכן מיסוי מותיר את משקי הבית עם פחות הכנסה פנויה, והם נאלצים בהתאם לוותר על צריכה פרטית. במודל פשטני זה אנו רואים שיותר צריכה ציבורית (שירותי ממשלה) פירושו פחות צריכה פרטית.

לא תמיד ממשלות מממנות את הוצאותיהן מגביית מיסים. היסטורית, צרכים חד-פעמיים חריגים (בדרך כלל מימון מלחמות) הביאו ליצירת גירעון ממשלתי. הממשלה מממנת אז את הוצאותיה באמצעות הלוואות מהציבור. אלא שמה שהיה מכשיר למימון של צרכים חריגים - הפך במהלך השנים לשיטה מקובלת: ממשלות מממנות חלק מהוצאותיהן באמצעות הגדלת החוב. במשך השנים נוצרו גם הסברים שונים לגבי יעילותה הכלכלית של שיטה זו ואולי גם לגבי מוסריותה.

הבעיה של מימון גרעוני היא שחוב יוצר נטל תקציבי לשנים הבאות: התחייבות לתשלום של ריבית והחזר קרן. משום כך, גידול היחס שבין החוב לתוצר (או לתקציב) יוצר בעיה תקציבית מתגברת. גם הרווח-לכאורה שנוצר מהגירעון (אי הצורך להכביד את המיסוי) הוא קצר-טווח: את הגירעון של היום צריך להחזיר בעתיד. כי זאת יש להבין: מימון ע"י חוב שקול לדחיית המיסוי מהשנה הנוכחית לשנים הבאות. אז אפשר אמנם להגדיל את החוב משנה לשנה מבלי להגדיל את משקלו היחסי (כלומר: כל עוד הוא אינו גדל בקצב מהיר יותר מהתוצר), אבל מדובר בצורך לנהל היטב את התקציב: מימון ע"י הגדלת החוב לא מספק לנו תשובת-פלא להגדלת הוצאות הממשלה.

העולם של שוקי הון פרטיים מגביר את האילוץ על מימון גירעון באמצעות הגדלת חוב: אם שוקי ההון סבורים שמדינה מסוימת יוצרת גירעון מוגזם ומגדילה את חובה מעבר ליכולתה הברורה לעמוד בנטל התשלומים, או אפילו אם היא מגלה סימנים להתנהלות כזו - התגובה תהיה ירידת מחירי האג"ח של ממשלה זו וגידול נגזר של שיעורי התשואה על החוב. כך קיים למעשה שוט בינלאומי פרטי על ממשלות להימנע מהגדלה חריגה של החוב. הדוגמא של יוון מדגימה את עוצמתו של שוט זה: ההנהגה היוונית ניסתה להתחמק מהצלפת השוט ע"י "טיפול" בנתונים הכלכליים המתפרסמים. מעבר לפעולת השווקים, במקרה של מדינות האיחוד האירופי אף קיימת הסכמה חוזית של המדינות החברות להגביל את החוב במונחי תוצר. הסכמה זו נובעת מהכרה כללית שיציבותה הפיננסית של מדינה נחלשת ככל שגדל החוב שלה.

בעצם, מדוע יש בכלל חוב? הרי ניתן היה לכאורה להגדיר כיעד מצב של פירעון מלא של החובות? ישנם מספר נימוקים מקובלים לתועלת שצומחת למשק מחוב ממשלתי: הקטנת שיעורי המיסוי, אמצעי לייצוב המשק ומניעת הצורך לשינויים חדים בהוצאות בתגובה לשינויים בהכנסות ממיסוי (ראה השפעות מחזוריות), אספקת אפיק חיסכון ארוך-טווח וחסר סיכון למשקי בית, הטלת חלק מהנטל הכרוך בהשקעות ממשלתיות בתשתית על הדור העתידי (שיישא בהחזר, מאחר שהוא זה שייהנה גם מפירות ההשקעה) ועוד. אבל גם אם יש סיבות לנחיצות חוב ממשלתי - יש מחיר להגדלתו מעבר לרף מסוים. לכן בעצם מדובר בחיפוש של שביל הזהב.

כללי התנהגות בסביבה כלכלית בעייתית

עד כאן עסקנו במציאות שלווה, שבה העולם יציב ואנו בוחרים תוואי לעצמנו משיקולים של אופטימיזציה. אלא שלעיתים, וזהו המצב כיום, העולם אינו יציב. כללי ההתנהגות צריכים לקחת בחשבון את אי-היציבות ואת הסיכון.

מה משתנה במה שראינו עד כאן? כאשר חלה ירידה מחזורית בפעילות, נפגע מייד צד ההכנסות ממיסוי. פגיעה זו נובעת מכך שההכנסות ממיסוי הן פונקציה של רמת הפעילות במשק. צד ההוצאות הוא באפיו קבוע ומושפע פחות ממחזור העסקים, ולכן האטה כלכלית יוצרת גידול אוטומטי בגירעון. אם הממשלה מגיבה להאטה בהגדלת הוצאות (גידול תשלומי אבטלה, הפניית תקציבים להאצת פעילויות מסוימות כמו השקעות בתשתית) - הגירעון גדל כתוצאה משילוב של השניים.

מה עושים - זה טוב או רע? הכלכלנים מתייחסים לתופעה זו כאל תופעה חיובית: "המייצבים האוטומטיים". הם רואים בירידת תקבולי המיסים בתקופות האטה כלכלית מכשיר אוטומטי להקלת נטל המס על הסקטור הפרטי, שיש בה כדי לשכך את חומרת המכה הנובעת מאותה האטה. משום כך הכלכלנים אינם מתייחסים לגירעון הממשלה כפשוטו, אלא מחשבים גודל שהם מכנים גירעון מותאם למחזור: זהו אותו גירעון שהיה מתקיים לולא ההאטה הכלכלית. בהתאם, הסטייה בפועל, שנובעת ממחזור העסקים - פחות מעניינת אותם.

התוצאה היא, לכן, שהאטה מחזורית מגדילה את הגירעון ומאיצה את קצב גידול החוב. זהו המצב הרווח בכלכלות המערב כיום, והוא מועצם ע"י הצעדים הכבירים שהממשלות עושות בארבע השנים האחרונות כדי להציל את המערכות הפיננסיות באמצעות הקלות מוניטריות.

מהי ההשלכה של מצב זה? בעולם לא יציב, עם איומים בסדרי הגודל הנוכחי, יש לנקוט במשנה זהירות. אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של משבר פיננסי עולמי, ואז יש חשיבות למצב שבו אנו נכנסים למשבר - עם נתונים כלכליים טובים, או לחילופין עם נתונים המעידים על קושי להתמודד עם ההתפתחויות. כפי שאנו רואים כיום, שוקי הון עצבניים אינם סלחניים למשקים החשודים בחוסר יציבות. זהו רגע נכון, לכן, "להתלבש חם" לקראת סערה אפשרית. הקפדנות של בנק ישראל, כפי שעולה מהתבטאויות של מנהלי הבנק המרכזי, משקפת גישה זו.

אזהרה לקורא

גם אם אתם קוראים סקירות כלכליות ומשתתפים בימי עיון כדי להבין את המצב הכלכלי העולמי ולשפר את יכולתכם לקבל החלטות נבונות - כדאי לכם להתאים ציפיות. כלכלה הוא מדע רך: למרות שהוא משופע במודלים מתמטיים ובשיטות אמידה סטטיסטיות מורכבות, הוא מתקשה לייצר תשובות כמותיות. ריבוי התחזיות המתפרסמות משקף צורך - לא יכולת. בניגוד לפיסיקאים, שיכולים לאמוד את הדקה שבה עצם שמיימי מסוים יחלוף בינינו לבין השמש - הכלכלנים לא באמת יודעים לחזות את שיעור האינפלציה או את שער האירו מול הדולר בשנה הקרובה. מה שנשאר הוא ניווט זהיר בלילה חשוך, וחלק מהחושך נובע מכך שסערה כמו זו שאנו נתונים בתוכה כיום עוד לא קרתה לנו בעבר. אין לנו מפות ניווט טובות. רק הערכות כלליות על כיווני תנועה סבירים.

מה קורה בישראל?

המשק הישראלי צלח את ארבע השנים האחרונות בהצלחה יתירה, יחסית. בגלל הצלחת-יתר של יחצ"ני הקברניטים הכלכליים נדמה היה לנו שכלל אין בעיה. אבל היא ישנה, גם אם היא הגיעה לתודעתנו במפתיע.

שילוב של מדיניות הקלות במיסוי, התחייבויות להגדלת הוצאה ממשלתית (בין השאר במענה לדרישות המחאה החברתית) והאטה כלכלית (ויותר מזה: טעות בתחזית ההכנסות ממיסים בשנת 2012), גרם לכך שבתקציב הממשלה נפער "חור". "חור" זה נפער כבר לגבי 2012, שבה צפוי גירעון של מעבר ל-5% מהתוצר, אבל הוא משפיע גם על השנים הקרובות. קשה קצת להבין, בגלל ריבוי הדיאלקטים הנהוג בישראל ("אוצרית", "בנק ישראלית", "למסית" וכו'), מהו גודלו המדויק של ה"חור", אבל מדובר ככל הנראה בבעייה תקציבית כבדה. אין מדובר בבעייה פרמננטית, מבנית, שירשנו מהעבר - זהו "חור" חדש. בשנת 2008 היה תקציב הממשלה בכלל מאוזן. 

אז מה ניתן לעשות? האפשרות לטפל ב"חור" מתחלקת לשלוש דרכים שאינן מוציאות זו את זו: 1) להקטין את תקציב ההוצאות; 2) להגדיל את ההכנסות ממיסים, למשל ע"י העלאת שיעור המע"מ ושיעור המס השולי על ההכנסה; 3) לאפשר גידול של הגירעון התקציבי.

אין פתרון נכון-תורתית לבעייה זו. לכל פתרון יש יתרונות וחסרונות. בעלי תפקידים שונים מציעים, שלא במפתיע, פתרונות העולים בקנה אחד עם אינטרסים הנובעים מתפקידיהם. מאחר שאין פיתרון "נכון" - ההחלטה נתונה לדרג הפוליטי. וטוב שכך: גם את התוצאות נדרוש מידם.

ראש הממשלה יתקשה לסגת מהבטחות שנתן נוכח המחאה החברתית של 2011. גם הדיבורים על קיצוץ בביטחון נראים קצת לא מבוססים על רקע ההתפתחויות השליליות בזירה המזרח-תיכונית: מספיק שנזכור שכל התלקחות ביטחונית בדרום מלווה מייד בדרישה ציבורית כלפי מערכת הביטחון להרחיב ולהאיץ את הכיסוי ע"י "כיפת ברזל" ואת המיגון והמיקלוט. סיפורי "ההתייעלות" של הסקטור הממשלתי כמקור לחיסכון תקציבי - אינם רלוונטיים לבעייה תקציבית מיידית. בכך נגמר, בערך, הסיכוי לטפל ב"חור" התקציבי באמצעות קיצוץ ההוצאות. סעיף המיסוי נראה אולי יותר מבטיח - העלאה של שיעור המע"מ, ביטול הפטורים ממס לקרנות השתלמות, העלאת שיעור המס על הכנסות גבוהות במיוחד, העלאת שיעור מס החברות - אבל גם כאן מדובר במהלך כ"כ קשה פוליטית וכ"כ מסוכן ומסובך לביצוע לקראת שנת בחירות שיש ספק לגבי היתכנותו. נותר לכן הפיתרון של גידול הגירעון.

ההכרזה של ראש הממשלה גונתה מייד מכל עבר. כל מי שרוצה דיור בר-השגה, חינוך חינם, הגדלת התמיכה במערכת הבריאות, העלאת השכר הציבורי, שמירה על הפנסיה, שמירה על הטבות למגזר החרדי, הקלות במיסוי לסקטור הפרטי, הגדלת תקציב הביטחון - כולם רוצים לקבל הכל חינם: אפילו בלי הגדלת הגירעון.

אז זהו, שאי-אפשר. והכרזת ראש הממשלה באה להעמיד מראה בפנינו: התייחסתי לכל מה שביקשתם, והנה התוצאה. כי יש בעיה אמיתית שחייבים להכיר בה: הצרכים מחייבים גידול בהוצאה, וההאטה הכלכלית יוצרת חולשה בהכנסות, והמצב הכלכלי העולמי נפיץ ויכולות להיות לו תוצאות שליליות על ישראל. ואין קסמים שניתן לבצע כדי להעלים את הבעיה. וגם הרעיון שמעלה נגיד בנק ישראל להגביל את הגירעון הממשלתי ב- 2.5% (במקום 3.0%, כהצעת משרד האוצר) אינו מהווה באמת התמודדות עם הבעיה. הבעייה קיימת, והיא אמיתית. ומה שקבע ראש הממשלה אינו פתרון בלתי אחראי, או התחמקות מקבלת אחריות: זהו פיתרון אפשרי. לאט-לאט נתרגל אליו, ואז אולי גם ניזכר ששר הביטחון ניסה כבר בשנה שעברה להציע פיתרון זה של הגדלת הגירעון כתשובה לצורך ליישב את דרישות המחאה החברתית עם צרכי הביטחון. 

ומה בכל זאת?

זה הרגע לומר דברים בנימה הפוכה לזו שננקטה עד כאן. ראשית, אנחנו לא רואים את ההכרעה האמיתית. מדובר במהלך מוקדם של הכרזות. אפשר לנחש שהגירעון התקציבי שיאושר בכנסת לא יהיה כפי שאנו שומעים היום. עוד לא הוצגה הצעת תקציב, ועוד לא החל המשא ומתן הפוליטי על חלוקת הנטל. לכן מוקדם מידי לנקוט בעמדות צדקניות על בעיית הגירעון. אנחנו רק בשלב התיאוריה.

יותר מכך: הגירעון בפועל - זה שיתקבל לאחר שגם המציאות תקבל זכות דיבור - יהיה שונה לחלוטין. הוא ישקף את ההתפתחויות הכלכליות (ואולי הביטחוניות) שיתרחשו בפועל מעכשיו ועד לסוף 2013.

לנו נותר רק לעקוב אחר ההתפתחויות. להבין שמימון גרעוני הוא רק פיתרון זמני: הוא דוחה את המיסוי לתקופה מאוחרת יותר, אבל בינתיים הוא מרע את מצבו של המשק מבחינת פגיעות למשברים כלכליים. לכן הוא פוגע בעוצמתו של המשק הישראלי וביכולתו למשוך משקיעים והשקעות זרים. הוא גם פוגע, בעקיפין, בעצמאות ישראל. זה לא אומר שזהו פיתרון רע - זה רק אומר שכמו כל פיתרון, יש לו מחיר. לכן צריך להבין את השאלות ואת התשובות שאנו שומעים. להתייחס לדילמות ולא לפרסונות. לדרוש מההנהגה שקיפות, ולדרוש מהתקשורת דיווח ענייני ומקצועי - לא סיסמאות, טשטוש הנושאים וליבוי היצרים.