רשימת אורח: פתרון פשוט לשוויון בנטל - פרופ' שי לין*

היו אלו בחירות חשובות מאד. הייתי מציע לשקול מיתווה פשוט לנושא השוויון בנטל: פיצוי הוגן של משרתים.

אין ספק שכיום יש עיוות חמור ביותר בחברה הישראלית הקשור לאי-גיוס חרדים אשר משמעותו אפליה כלכלית לרעה של המשרתים ותיקצוב מפלה (לטובה) של החרדים לעומת אחרים. למעשה, לדעתי:

1. אין סיכוי פוליטי להביא לשוויון בנטל למרות שזו סיסמא שמהדהדת
2. אין סיכוי מעשי לגייס חרדים לצה"ל כדבר שבשגרה
3. עלויות גיוס חרדים (למשל לפי "מיתווה פלסנר") או גיוסם בגילים מאוחרים, הן גבוהות כיון שהחרדים הנם בעלי משפחות, והמשכורות שישולמו להם על  ידי צה"ל תהינה גבוהות
4. שרות מקוצר או ייחודי (לא קרבי, למשל) של חרדים ינציח אפליה בחברה הישראלית
5. גיוס חרדים עלול לשנות את אופיו של צה"ל והמשמעת בצה"ל (כיון שתיתכן השפעה של רבנים על החיילים)
6. אפילו ללא הבעייתיות של אפליית המשרתים בצה"ל בשל הסכנה לחיים שבשרות הצבאי, המצב כיום הנו למעשה מס של שלוש שנים X משכורת חודשית ממוצעת המושתת רק על מגזר מסוים (אלו המשרתים בצה"ל)
7. בעיה מקבילה הנה הקושי לגייס מוסלמים. גיוס מתנדבים בדואים, מוסלמים או נוצרים ערבים, או גיוס חובה של דרוזים מהווה אף הוא אפליה כלכלית של אלו שמשרתים לעומת אלו שאינם משרתים.
8. הקמת מנגנונים שונים של שרות לאומי עלולה להיות יקרה, מורכבת, בלתי ניתנת לאכיפה מלאה, ללא פתרון של העיוות הכלכלי, ואף עלולה להגדיל את הפרוד  והאפליה בחברה הישראלית ואולי להוליך ליצירת מיליציות או צבאות שונים באופיים

יצויין שכבר נכתב רבות שצה"ל איננו צבא העם. בין היתר על ידי עופר שלח ("המגש והכסף") ויגיל לוי ("מצבא העם לצבא הפריפריות"). לדעתי יש פתרון פשוט, מיידי, ואלגנטי שישנה כליל את כללי המשחק ומשוואת הכוחות:

1. לא לגייס חרדים (או ערבים) ולא להקים מערך יקר של שרות לאומי
2. לשלם משכורת מלאה (ממוצעת - או אפילו חציונית) לכל חייל מתחילת הגיוס

תשלום משכורות הוגנות לחיילים בצבא החובה יביא לתוצאות הבאות, לדעתי:

1. תיפסק האפליה הכלכלית של אלו שמשרתים
2. רבים יותר ירצו לשרת בצה"ל (לדעתי גם יותר חרדים ויותר ערבים)
3. חיילים יוכלו להתבסס כלכלית בגמר השרות גם ללא עבודות יזומות בתחנות דלק...  המזכות אותם במענקי השחרור הקטנים-יחסית
4. חיילים עם בעיות כלכליות יוכלו לשרת טוב יותר, ימנעו בעיות משמעת ויקטן הצורך בפתרונות של מערך תנאי שרות (ת"ש) מסובך
5. לצה"ל ולמשרד הביטחון יהיה תמריץ לקיים צבא קטן יותר ולמנוע בזבוז כוח אדם
6. יהיה תמריץ לגייס (כגיוס חובה אבל לא גיוס חובה כללי) רק את אלו מהמועמדים לשרת שצה"ל צריך

מקורות מימון לתשלום המשכורות יימצאו ממש כמו שנמצאים מקורות מימון לתשלומים לתלמידי ישיבות, לישיבות ולממסד הדתי. התייעלות בצה"ל ומערך הגיוס תוכל לממן חלק מההוצאות. התחרות על מקורות המימון עשויה להקטין את התשלומים הפוליטיים למגזרים החרדיים על סוגיהם.

הצענו (פרופ' קליין ואנוכי) כך כבר בשנת 1998 במאמר בעיתון "הארץ". מאז פורסמו מאמרים הקוראים לתשלום משכורות לחיילי החובה (ראה למשל יעל פז-מלמד בשנת 2010). הוקם אתר אחד לפחות החותר לצבא מקצועי ("התנועה לצבא מקצועי").

הוגשו מספר הצעות לכנסת בכיוון כזה (למשל על ידי ח"כ אבישי ברוורמן) או הצעות דומות המדברות רק על תשלום חלקי. ח"כ מירי רגב הציעה לאחרונה (2011) תשלום של רק  1/2 משכר המינימום.

עקרונית ומוסרית ראוי  לדעתי תשלום מלא משך כל שנות השרות. אין המדובר בצבא מקצועי אלא יישמר העיקרון של גיוס חובה לצה"ל של אלו אשר צה"ל זקוק להם, כצבא חובה, אך עם תגמול הולם.

*פרופ' שי לין  הוא דיקן הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות באוניברסיטת חיפה

יש עתיד?

התוצאות המפתיעות של הבחירות יכולות להביא לשינוי דרכה של מדינת ישראל. זה יכול להיות המשך הגיוני, אחרי שמערכת בחירות שהייתה אמורה להיות משעממת ותוצאותיה צפויות מראש - הפכה לדרמה. בלי קשר לדעה פוליטית של הקורא, העובדה שהמחאה החברתית תירגמה עצמה להצלחה דרמטית של מפלגת "יש עתיד" יוצרת רקע לשינויים שעד לאחרונה לא נראו אפשריים.

קיץ 2011: המחאה

בקיץ 2011 פרצה, ממש משום מקום, המחאה החברתית. המשותף למשתתפים היה התחושה הכללית שהם מאבדים את המדינה. שישנם כוחות שגוררים את החברה הישראלית לכיוונים הרסניים: לפגיעה מתמשכת ברמת החיים, לאי-שיוויון כלכלי מחריף, להתפוגגות הסולידריות בקרב מרכיבי החברה, לכיוון פונדמנטליסטי, ללאומנות מתריסה, ולהתבדלות מהחברה המערבית המודרנית. התחושה הייתה שתחת הסחת הדעת שיוצרת ההתעסקות בשאלה הביטחונית הולכת ונמוגה הציונות המדינית והישגיה התרבותיים-חברתיים.

מהם מאפייני המחאה?

המחאה הייתה "רכה". היא הייתה בעיקר חילונית, צעירה, מקרב שכבות האוכלוסייה המבוססות. היא לא הייתה אלימה, לא קיצונית, לא כועסת, לא צינית: היא הייתה בעיקר מלאה דאגה לעתיד אופייה של החברה בישראל. בגלל אופיה ה"רך" היא זכתה לזלזול. ראו בה מחאה "שבעה", בכיינית, חסרת עוצמה, מין קייטנת-קיץ של צעירים משועממים. טענו שנכשלה. טענו שנתניהו חיסל אותה בציניות עם הקמת "ועדת טרכטנברג". ביכו אותה. לעגו לה בדיעבד כשהחל מבצע "עמוד ענן" וסדר היום הפך שוב לביטחוני.

מסתבר שכולם טעו: התוצאות של בחירות 2013 הם פרי המחאה.

הטעות של הקדמת הבחירות

תזמון הבחירות בישראל לא היה תוצאה של סוף קדנציה, וגם לא תוצאה של הצבעת אי-אמון על רקע המחאה. הממשלה "התנדבה" להקדים את הבחירות. הנימוק להקדמת הבחירות היה בכלל הצורך להעביר תיקונים בתקציב, על רקע הגירעון העצום שנפער בתקציב הממשלתי. נתניהו סבר שעדיף לו להצטייד ביחסי כוחות יותר מוצלחים מבחינתו לפני שיטפל בתקציב. אולי היה בהקדמת הבחירות גם שיקול של מימוש עוצמה אלקטורלית של נתניהו בנקודת-זמן נוחה, לפני שמתפתח משבר כלכלי ולפני שמתפתח משבר ביחסים עם ארה"ב ואירופה על רקע חילוקי דעות מדיניים. בדיעבד, מסתבר שמדובר בטעות איומה.

איזו מפלגה היא מפלגת המחאה?

הצטיירות כנושא הדגל של המחאה החברתית (שלכאורה נכשלה) הפכה למטרה למפלגות השונות. כולן ניסו לנכס אותה לעצמן, להוות את הביטוי הפוליטי שלה: החל מ"קדימה" שהתיימרה להוביל אותה, דרך מפלגת העבודה, שקלטה לשורותיה חלק ממנהיגי המחאה ושלצורך כך אפילו שינתה את סדרי העדיפויות והמסרים שלה, וכלה ב"התנועה" שדיברה על תקווה. בדיעבד, תוצאות הבחירות - שמשמשות כאן בתפקיד בדיקת רקמות - מעלות אפשרות שתנועת "יש עתיד" היא-היא הביטוי הפוליטי האפקטיבי של המחאה החברתית.

"יש עתיד" היא מפלגת המחאה החברתית

ההצבעה המפתיעה ל"יש עתיד" ממחישה את אופיה כמפלגת מחאה חברתית. שמה רומז שללא שינוי בסיסי בסדרי העדיפויות של המדינה - אין עתיד. שמהלך ההתפתחויות עד כה מוביל לסכנה קיומית ליישות הציונית. מוקדם לנתח את היסודות הדמוגרפיים של ההצבעה, אבל נראה שבניגוד לרושם הראשוני - אין מדובר דווקא במצביעים צעירים או בתושבי תל-אביב: המחאה הייתה מבוגרת יותר, מבוססת יותר כלכלית, מפוזרת יותר גיאוגרפית, הטרוגנית יותר מבחינת עמדה פוליטית. ייתכן לכן שמדובר בהצבעת-נגד, בהתקבצות חד-פעמית, ולא בתנועה רעיונית מגובשת, בת-קיימא. אבל גם כך המומנטום שנוצר ניתן לרתימה לצורך השגת שינוי מהותי במדיניות. וכך, בתקופה של וואקום פרסונלי בראשות המפלגות שיצר תחושה שאין לנתניהו אויב פוליטי אמיתי - הופיע פתאום מנהיג מפתיע: חסר-השכלה, חסר-ניסיון פוליטי וללא כל רקורד של עשייה, אבל עם יכולת לעורר השראה. וזוהי הרי המהות האמיתית של מנהיג פוליטי במדינה דמוקרטית.

מהי הבשורה?

האם הניצחון של "יש עתיד" טוב למדינת ישראל? תלוי בנקודת המבט הפוליטית, ובכל מקרה מוקדם להעריך. ובכל זאת, מעבר לשינויי הדגשים הצפוי עם הצטרפותה של מפלגת מרכז כשותפה חשובה בקואליציה, יש בהצלחתה של  "יש עתיד" ובתחלופה הנרחבת של חברי הכנסת בכל המפלגות כמה בשורות שהן מעבר לכאן ועכשיו.

יש בתוצאות הבחירות מסר דמוקרטי צלול: כוחו של הבוחר לקבוע את הכיוון בו תנוע המדינה; חשיבותה של הדמוקרטיה. יש בתוצאות אמירה שאין סיבה להיות פסימיים, כאילו המבנה הפוליטי אינו בשליטת העם, כאילו הדברים נחתכים מראש, דמוגרפית: ביכולתנו לשנות את שיווי המשקל בין גושים פרלמנטריים. יש בתמונת הנבחרים החדשים התחלה של שינוי אפשרי ביחס בין העם למנהיגיו: הפוליטיקה שייכת גם לצעירים - לא רק לזקנים ולעושי קריירה שנייה; פוליטיקה אינה מוגבלת לעסקנים מקצועיים ולא לאנשים חסרי חוט-שידרה ערכי - גם אנשים ערכיים יכולים להיכנס לפוליטיקה; צעירים ערכיים יכולים לא רק להשתתף בקביעת גורלו של העם - הם יכולים גם לשמש דוגמא ומקור השראה  (role model) לדור הבא של צעירים שיישאפו להצטרף לפוליטיקה ולהשפיע.

ואפשר גם לנקוט ביוזמה מדינית

הצטרפות "יש עתיד" לקואליציה אינה אמורה להביא לשינויים מהותיים במצע החברתי-כלכלי, שכן מדובר במפלגת מרכז שקרובה אידיאולוגית לליכוד. אבל מעבר לאג'נדה החברתית-כלכלית הצפויה של הממשלה החדשה, יש כאן הזדמנות ייחודית ל"יש עתיד" לשנות את גורלה של ישראל: להכתיב לקואליציה את דרך האמצע דווקא בנושאים מדיניים. להתחייב לנקיטת יוזמה ישראלית אמיתית לסיום הסכסוך הישראלי-ערבי. יוזמה זו צריכה לשאוף - כפי שניתן לצפות מממשלת איחוד לאומי - להשגת הסדר כולל במזרח התיכון שיהיה בחסות בינלאומית ושיתבסס על עיקרון של שתי מדינות לשני עמים, הכרזה על סיום הסכסוך וביטול כל התביעות ההדדיות, חזרה לגבולות 67', וכינון יחסים מסחריים ודיפלומטיים בין כל מדינות האיזור. המשמעות היא קבלת היוזמה של הליגה הערבית. מהלך כזה יכול להביא לעידן חדש. מהלך כזה יעניק משמעות מעשית לקואליציה ימין-מרכז בניגוד לקואליציה ימין-ימין. מהלך כזה יהפוך את תוצאות בחירות 2013 לנקודת מפנה משמעותית במקום ביטוי חסר-משמעות של מחאה.

הגירעון הממשלתי: מה יש בשולי האירועים?

בימים האחרונים התבשרנו כי הגירעון התקציבי של הממשלה הגיע בשנת 2012 לכ-40 מיליארד ש"ח - 4.2% מהתוצר - כפול מהגירעון של כ-18 מיליארד ש"ח (2%) שתוכנן בתקציב המקורי לשנה זו. הדבר גרם לריבוי כותרות, פרשנויות והאשמות בתקשורת. עולות כאן מיד שאלות: מה זה אומר? עד כמה זה רע? האם אנו צפויים לאור זאת לגזרות כלכליות לאחר הבחירות? כיצד קרתה טעות זו? האם ניתן היה למנוע אותה? וכמובן, השאלה הכי מעניינת בתרבות המקומית: מי אשם?

רשימה זו לא תעסוק (כמה מאכזב!) בתשובות לשאלות אלו. במקום זאת, אני מציע לחשוב על שאלה אחרת: מה מכל האירוע הזה באמת חשוב לנו, הציבור?

האם מקור הבעיה הוא פרסונלי?

על רקע הדיווחים שהתפרסמו על היקף הגירעון בפועל, נתקלנו בתגובה של ארבעה מראשי משרד האוצר לשעבר. פקידים אלו פתחו כולם באש לא על הדרג הפוליטי, אלא דווקא על מחליפיהם בתפקיד: אנשי האוצר הנוכחיים חלשים, הם התקרנפו, הם ויתרו לפוליטיקאים, אצלנו זה לא היה קורה, וכו'. מי שקורא דברים אלו אמור להשתכנע שמדובר בכשל פרסונלי: שהיו בעבר כמה גדולי-דור ששימשו כפקידים במשרד האוצר, והחליף אותם (לאסוננו) דור כושל. אני מציע שלא לעסוק בטענות פרסונליות אלו - הן מופרכות, והדיון נמוך מידי. לכל הדוברים - פוליטיקאים, פקידי אוצר לשעבר ובהווה - יש אינטרסים אישיים ושיקולים של חיסול חשבונות בדיון זה. אנחנו "נעבור ערוץ" כדי לחשוב מה באירוע הזה באמת צריך לעניין אותנו, הציבור.

רקע קצר: על חישוב הגירעון בעת הכנת התקציב

כאשר מכינים תקציב שנתי לממשלה עוסקים בשני הצדדים של התקציב: צד ההוצאות וצד ההכנסות. זוהי הבחנה מהותית, לא שאלה של סיווג טכני של תקבולים ותשלומים, שכן בעוד שצד ההוצאות נתון להחלטה שלנו - הכנסות הממשלה נקבעות ע"י גורמים שאין לממשלה שליטה עליהם. תקציב ההוצאות - גובה סך ההוצאה והתחלקותה בין הסעיפים השונים - נקבע לפי החלטות הממשלה והכנסת; זוהי המהות של תהליך אישור חוק התקציב. ההחלטה מכתיבה מה תהיה ההוצאה בפועל. היקף הגבייה של מיסים, לעומת זאת, נגזר מרמת הפעילות הכלכלית החייבת במס. מאחר שבמועד הדיון בהצעת התקציב איננו יודעים מה תהיה רמת הפעילות הכלכלית במשק (ולכן מה יהיה היקף התקבולים ממיסים) - התקציב מתבסס על תחזית כלכלית לגבי הגבייה. תחזית אינה מחייבת אף אחד: היא רק הערכה. סטייה מהתחזית, בהתאם, אינה מהווה הפרה של חוק התקציב.

ההערכה היא תפקידם של מומחים לנושא (בדרך כלל: אנשי רשות המיסים במשרד האוצר). למרות זאת, האחריות לתקציב אינה ניתנת לחלוקה: מי שמכין את ספר התקציב ומגיש אותו לאישור הממשלה והכנסת (קרי: אגף התקציבים במשרד האוצר) - אחראי גם לתחזית המיסים המופיעה בספר התקציב. אחריות זו נדרשת כי אחד הנתונים המשפיעים ביותר על התפתחות המשק ויציבותו הוא ההפרש בין ההכנסות להוצאות: הגירעון הממשלתי. לכן לא יכול להיות שמי שמגיש הצעת תקציב אינו נוטל אחריות לגירעון הנגזר ממנה.

הממשלה והכנסת עוסקות הרבה בדיונים על חלוקת התקציב בין היעדים השונים, וזה מובן מאליו: צריך להחליט כמה כסף להוסיף לתקציב החינוך, ובאותה נשימה להחליט באיזה סעיפים אחרים לקצץ כדי לאפשר הוספה זו, כי הרי גודל התקציב הכולל נתון. אבל מה קובע את גודל ההוצאה בתקציב? גודלו של התקציב המוצע שווה לסכום הכנסות הצפויות ממיסים (תחזית הנגזרת מרמת הפעילות הכלכלית הצפויה במשק) והגירעון. שני גדלים אלו ידועים מראש: למעט אם הממשלה והכנסת מחליטות לשנות את שיעורי המיסים - תקבולי המיסים נתונים; גם הגירעון בשנה מסוימת אינו נתון להחלטה: הוא נגזר מהמדיניות הרב-שנתית של הממשלה בנושא החוב הלאומי. מאחר שגודל החוב הלאומי הוא נתון קריטי בהערכת גורמי-חוץ את המשק - הממשלה מנסה לקבוע תוואי רב-שנתי יורד של החוב (יותר מדויק: של יחס החוב לתוצר), וניסיון זה מכתיב תקרה לגירעון בכל שנה.

כיצד אפשר, אם כך, לקבל החלטות על גודל ההוצאות בתקציב, כאילו מדובר בהחלטה שאינה תלויה בהכנסות? התשובה היא שחייבים לקבל החלטות על גודל התקציב וחלוקתו לסעיפים, כי החלטות אלו הכרחיות כדי לאפשר לממשלה לפעול. אם בדיעבד מסתבר שחלה טעות בתחזית ההכנסות - וטעויות הן דבר נפוץ ומתקבל על הדעת - נוצרת דילמה שיש לפתור: לחרוג מהגירעון שנקבע (ראו החלטת הממשלה לפני מספר חודשים), או להכניס שינויים בתקציב ליתרת השנה שיקזזו את השפעת ההתפתחויות החריגות בראשיתה.

מסקנות ראשוניות?

מרגע שחוק התקציב אושר ע"י הכנסת, צד ההוצאות בתקציב הוא קשיח: הממשלה כמעט שאינה יכולה, למעט במצבים קיצוניים, לשנות את תקציבה במהלך השנה. לכן נגזרות כאן כמה מסקנות. המסקנה הראשונה היא שחשוב מאד לדייק בתחזיות לגבי גובה הכנסות הממשלה ממיסים, שכן טעות בחיזוי "תצוף" במהלך השנה ותחייב להכניס תיקונים בתקציב ולשם כך יש להחזיר את התקציב לדיון בכנסת.  החזרת התקציב לכנסת אינה רק בלתי-יעילה, אלא היא גם יוצרת אי-ודאות לגבי פעילותה של הממשלה ופתיחה שלא-לצורך של המשא ומתן הפוליטי בנושא סדרי עדיפויות. משום כך נרצה שהחזרת התקציב לכנסת בגלל שינויים בהכנסות ממיסים תהיה תוצאה רק של אירועים שלא ניתן היה לצפות אותם - לא של רשלנות או חוסר מקצועיות בחיזוי ההכנסה ממיסים, או של הכתבה שרירותית של הדרג הפוליטי שיוצרת תקציב שאינו ניתן למימוש.

תחזיות המיסים בתקציב נשענות על ההערכות לגבי ההתפתחויות המקרו-כלכליות הצפויות במשק, תוך התמקדות בסעיפים שיש להם משמעות קריטית לגבי ההכנסות ממיסים. ההערכה הכלכלית צריכה להיות מקצועית, חסרת-פניות ושקופה לציבור. אם אפשר, עדיף היה שההערכה תעבור תיקוף ע"י גורמים מקצועיים בלתי-תלויים, ודיון ציבורי, כדי ליצור הסכמה רחבה לגבי הנחות העבודה שבבסיס התקציב. גופים כאלו הם, לדוגמא, המועצה הלאומית לכלכלה שבמשרד ראש הממשלה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, חטיבת המחקר של בנק ישראל, גופים פרטיים העוסקים בניתוח כלכלי כמו אלו המצויים בבנקים ובחברות הפיננסיות הגדולות, ואולי גם פרשנים כלכליים הפועלים בגופי התקשורת. כל הגופים הללו נאלמו באחרונה, וקולם אינו נשמע. יותר מכך: אנו שומעים כיום שההנחות לגבי קצב צמיחת המשק ב-2012 שבהן השתמש משרד האוצר היו אופטימיות יחסית להערכות של גופים אחרים, עובדה שהייתה צריכה לזכות לחשיפה ציבורית עוד במועד הדיונים לקראת אישור התקציב. בהעדר שקיפות נהיה חשופים לסיכון התיאורטי שיחסי כוחות לא שקולים בין הדרג הפוליטי לדרג המקצועי במשרד האוצר יאפשרו שהתקציב יתבסס על הנחות עבודה שאינן מקובלות על כלכלנים אובייקטיביים.

המסקנה השנייה היא שחייב להתקיים תהליך קבוע של בקרה במהלך השנה, בקרה שתהיה חשופה לציבור: פרט למעקב אחר ביצוע התקציב (כולל עידכון תחזית הביצוע ליתרת השנה), צריכה להתבצע גם הערכה מחדש של ההתפתחויות בסביבה הכלכלית. אם ההתרחשויות בפועל חורגות ממה שנצפה במועד האישור של התקציב - אזי המשמעויות, ובמידת הצורך עדכון נגזר של התקציב והגירעון, צריכים להיות נחלת הכלל. נדגיש: הנקודה אינה שתחזית הצמיחה של המשק אינה מתממשת בפועל - אלא שתחזית ההכנסות ממיסים אינה מתממשת ולכן תחזית הגירעון אינה מתממשת, וחשוב להבין מה מציעה הממשלה ומה מחליטה הכנסת כתוצאה מכך. נשים לב שבכירים לשעבר במשרד האוצר טוענים כיום שהסטייה מתוואי התקציב הייתה ידועה כבר בחודש ינואר 2012, וחוסר הטיפול בבעיה הוא שילוב של חולשה פוליטית של הממשלה (שהביאה כנראה להקדמת הבחירות) וחוסר תגובה נאותה מצד כלכלני האוצר. את זה איננו יכולים לקבל: לא את ההפקרה ע"י הדרג הפוליטי, ולא את חוסר הנאמנות מצד הדרג המקצועי במשרד האוצר.

טעות טכנית, או אי-הבנה של המציאות?

ממה שמתפרסם ניתן להבין שהגידול החריג בגירעון הוא תוצאה משולבת של גידול בהוצאות הממשלה וירידה בהכנסותיה, כשעיקר ההשפעה מיוחס לירידת ההכנסה. ירידת ההכנסה נובעת - כך נמסר לנו - מקצב צמיחה נמוך מזה שאומץ בתחזית הכלכלית שליוותה את דיוני חוק התקציב. בהעדר נתונים קשה להעריך עד כמה תרמו הסעיפים השונים לירידת ההכנסה ממיסים. מן הסתם, אנחנו רשאים לצפות מהגופים הכלכליים שיספקו תשובות משלהם לשאלה זו, ומהתקשורת שתבצע הערכה כלכלית עצמאית ולא תעסוק רק בדברור בעלי העניין.

עד כמה גובה הגירעון הוא בעייתי? חלק מהכותרות בתקשורת יצרו רושם שמדובר באסון. אין הדבר כך. חלק מהגידול בגירעון נובע באמת מההאטה הכלכלית במשק, ובכל המדינות קיימת תופעה רצויה של "מייצבים אוטומטיים" שפירושה שהאטה כלכלית מביאה אוטומטית להגדלת הגירעון הממשלתי ובכך משככת מעט את עוצמת ההאטה הכלכלית. חבל ליצור בהלה מיותרת בגין השפעות מחזוריות.

אבל יש כאן בעיה עקרונית, שאולי אינה מחזורית-גרידא: המשק הישראלי לא נקלע בשנת 2012 למיתון כלכלי בלתי צפוי שהיה יכול להצדיק את ההחטאה הניכרת בתחזית ההכנסות. אחרי הכל מדובר במשק שצמח בקצב נאה, וגם אם מדובר בהאטה מול שנת 2011 - קצב הצמיחה אינו נמוך משמעותית מזה שאומץ כתחזית לשנת 2012. לכן ההבנה מהו מקור הטעות מחייבת ירידה לעומק הפרטים. ייתכן בכלל שלא מדובר רק בטעות חיזוי, אלא שמדובר בבעיה כלכלית אמיתית, באי-הבנה של המציאות: ייתכן שאנו משלים את עצמנו, וששיעורי המיסוי הנוכחיים אינם יכולים לאפשר את גודל תקציב ההוצאה הנוכחי ובוודאי שלא את זה שנגזר מההבטחות הפוליטיות לטיפול בשאלות חברתיות בשנים הקרובות.

משיכת הון מדירה - המכשירים הפיננסיים

מה כל-כך חשוב בעצם האפשרות למשוך הון מדירה?

ברשימה הקודמת (ראו כאן) עסקנו באפשרות של משק בית למשוך הון מדירתו. משיכת הון מהדירה היא לכאורה מתן שם אחר, מקצועי יותר, לנטילת הלוואה נוספת - סוג של מכבסת מילים. אבל אין זה כך: האפשרות של נטילת הלוואה נוספת כנגד אותה דירה היא מהפך בתפיסת העולם של הלווה. פירושה הוא שמשק בית יוצא למרחב חדש של אפשרויות פיננסיות. במרחב הזה, צבירת ההון העצמי בדירה - הקטנה הדרגתית של חוב המשכנתא באמצעות תשלומים חודשיים של הלווה - היא מהלך רוורסיבילי: משק הבית יכול בכל עת למשוך בחזרה את ההון העצמי שצבר, בכפוף להסכמת הבנק. מדובר בזכות - לא בחסד: אמנם גם ללא שעבוד הדירה קיימות אפשרויות למשק בית ללוות כספים מבנקים, אבל כאן מדובר בזכותו לחלץ את הונו-שלו, מבלי שיידרש למכור לשם כך את דירתו. זהו מהפך תפיסתי, שמאפשר למשק הבית להיחלץ מראייה של השקעה ממונפת בדיור כמין השתעבדות אישית לבנק לשנים רבות. במקרה זה השעבוד אינו ההיפך מגאולה: הוא עצמו הגאולה. ויש כאן אף יותר מזה: אם משק הבית זכה לרווח הון על השקעתו (עליית מחיר הדירה) - הוא יכול כעת להחליט לחלץ רווח הון זה (או חלק ממנו) להגשמת תכניות כלכליות אחרות.

אבל איך בדיוק עושים זאת?

מידרג שיעבודים

נקודת המוצא היא מידרג השעבודים. ראינו ברשימה הקודמת שהעובדה שניתן לשעבד את הדירה בשיעבוד מדרגה שאינה ראשונה יוצרת מצב שבו זכויותיו של המלווה הראשון אינן מושפעות מכך שמלווה אחר נתן למשק הבית הלוואה נוספת כשהוא משתמש באותה דירה כבטוחה להחזר החוב. זה קרה כי הבנק השני אינו משעבד בעצם את הדירה עצמה - זו הרי כבר משועבדת למלווה הראשון - אלא את הערך הנקי הגלום באותה דירה. הבנק השני יקבל רק את הערך שיישאר ממכירת הדירה - אם יישאר - לאחר שייפרע החוב לבנק הראשון. התוצאה היא כמעט אי-תלות בין הבנק הראשון לשני; התוצאה היא שניתן גם להעמיד אשראים נוספים, ע"י מלווים שונים, כנגד אותה דירה. ברור גם שהלוואות אילו אינן תלויות זו בזו, למעט במקרה של חדלות-פירעון: הן משמשות למטרות שונות, הן לטווחי זמן שונים, ושיעורי הריבית עליהן יהיו שונים זה מזה שכן סיכון האשראי שבהן יהיה שונה בכל מקרה.

מוצרים פיננסיים המשמשים למשיכת הון מדירה בארה"ב

המוצר הפיננסי הבסיסי שמשמש למטרה זו הוא Home Equity Loan, כלומר הלוואה שכנגדה נרשם שיעבוד שני על הדירה. הלוואה זו דומה להלוואת משכנתא רגילה מבחינת התזרים השוטף: היא מכתיבה תשלום חודשי קבוע הכולל תשלום ריבית ותשלום בגין פירעון קרן. תקופת ההלוואה בהלוואות אלו קצרה יחסית להלוואות לרכישת דיור. מבחינת מאפייני הסיכון מדובר בהלוואה מסוכנת יותר מאשר ההלוואה לדיור: שיעור המימון השוטף בה רגיש יותר למחירי הדירות כי שינויים במחירי הדירות משפיעים משמעותית על הערך הנקי הגלום בדירה, לא קיימות לגביה תכניות סיוע פדרליות המפחיתות את סיכון האשראי, והניסיון הסטטיסטי מוכיח ששכיחותה של חדלות-הפירעון בהלוואות אלו גבוהה לעומת זו שבהלוואות לדיור. מאחר ששיעורי הריבית בשוק תחרותי מגלמים גם את סיכון האשראי – שיעורי הריבית המקובלים בהלוואות אלו גבוהים משיעורי הריבית על הלוואות לדיור.

מוצר פיננסי מתקדם יותר הוא  Home Equity Line Of Credit  -- הלוואת משכנתא בדרגה שנייה, שצורתה היא הקצאה של מסגרת אשראי. הרעיון של מסגרת אשראי הוא שסכום ההלוואה אינו ניתן בהכרח ללווה במהלך חד-פעמי ביום נטילת ההלוואה, אלא הוא עומד לשימושו מיום אישור המסגרת ולמשך תקופת זמן קצובה, בדרך כלל ארוכה (10 שנים).

מסגרת האשראי, או בכינוייה המקובל "קו אשראי", היא רעיון מהפכני כשמדובר במשקי בית. מרגע שהבנק מעמיד לטובת הלווה מסגרת זו, יש לו זכות למשוך סכומי כסף בהיקפים ובעיתויים הנראים לו, למשך תקופת חייה של המסגרת. בהלוואה זו אין החזר קרן שוטף, והלווה רשאי להקטין את יתרת החוב ולהגדילה מחדש בכל עת. מוצר זה מתחרה במידה רבה במוצר דומה שמציעות חברות האשראי; יתרונו של המוצר על-פני המוצר המוצע ע"י חברות האשראי הוא בגודל המסגרת, בתקופת המסגרת ובריבית הנמוכה-יחסית שנהוגה בו.

עולם חדש של אפשרויות

כניסתם של מוצרים פיננסיים המאפשרים משיכת הון מדירה הביאה לשינוי אופיו של שוק המשכנתאות בארה"ב. חלק ניכר מפעילות המשכנתאות אינו קשור עוד לעסקאות רכישת נדל"ן, אלא למימון השקעות אחרות של משקי הבית ובעיקר השקעה בנכסים צרכניים ומימון צריכה שוטפת. הבנקים למשכנתאות הפכו מבנקים המממנים רכישת בתים - לבנקים קמעוניים, המממנים את כלל ההשקעות של משקי הבית. גם אופי הדיאלוג בין בנקים למשכנתאות לבין לווים השתנה: לא עוד קשרים חד-פעמיים של מתן אשראי במועד רכישת הבית, אלא מערכת יחסים מתמשכת שבה הבנק למשכנתאות מלווה את הלקוח בהחלטות שונות ומגוונות בחייו.

עולם המושגים של משקי הבית השתנה גם הוא. בעולם "הישן" משק הבית צבר ערך נקי בתהליך פסיבי, כתוצאה מעמידתו בלוח התשלומים שנקבע בהלוואה, ואם התמזל מזלו - גם כתוצאה מעליית מחירי הבתים. הערך הנקי שצבר משק הבית היה מבחינתו הון "מת" -- לא הייתה לו אפשרות להשתמש בערך הנקי. בעולם "החדש" משק הבית חופשי להחליט אם להמשיך ולצבור ערך נקי בדירה, או לחילופין למשוך חלק ממנו למימון השקעות אחרות, או אפילו להגשים חלומות לגבי רכישת נכסי-צריכה. אחת הדוגמאות הבולטות לשימוש בערך הנקי, אותה כבר פגשנו בבלוג זה, היא משיכת ערך נקי בתקופה שלאחר הפרישה ממעגל העבודה – "המשכנתא ההפוכה". במוצר זה, כפי שראינו, קיימות וריאציות של קו אשראי ומשיכת קיצבה חודשית קבועה.

בשנים האחרונות אנו למדים מהניסיון האמריקני על מיגבלותיו של עולם חדש זה. היכולת למשוך הון מהבית גרם לכך שהחוב המצרפי של משקי הבית בארה"ב המריא, כשרוב השימוש היה למטרות צרכניות. בועת מחירי הבתים שהתפתחה בארה"ב גרמה לתחושת רווחה אצל משקי הבית, בגלל גידול מהיר של ההון הנקי הגלום בבתים ובגלל שהמוצרים הפיננסיים איפשרו להם למשוך את רווחי ההון שנוצרו ולהשתמש בהם להעלאת רמת חייהם החומרית. הבועה גם גרמה לתחושת ביטחון אצל הבנקים, שראו עלייה מתמשכת של ערך הביטחונות לאשראי והסכימו למשיכת ההון מהבתים. אבל דיון בלקחי המשבר הפיננסי אינו מעניינה של רשימה זו.

משיכת הון מדירה: ישראל

בישראל המצב שונה מאשר בארה"ב. השימוש במידרג שעבודים אינו נפוץ בישראל, כנראה בגלל סיבות היסטוריות. למרות שקיימים בישראל שעבודים מדרגה שנייה - השימוש בהם נדיר, והוא מותנה בקבלת הסכמה מהבנק הראשון. אני מזמין קוראים המכירים את הנושא לתרום רשימה מפרי עטם לבלוג זה לגבי הסיבות למצב זה בישראל.

בהעדר שימוש במידרג שעבודים, משיכת הון מדירה בישראל נעשית בדרך-כלל ע"י נטילת הלוואה נוספת מאותו בנק. במחצית הראשונה של שנות ה-90' נתן המפקח על הבנקים היתר ראשון לבנקים למשכנתאות להעמיד למשקי בית הלוואות שאינן למטרת רכישת דיור, ובלבד שהבטוחה כנגד הלוואות אלו תהיה דירת מגורים. בכך יצר המפקח על הבנקים פתח ראשון למשיכת הון מדירה. הבנקים למשכנתאות יצרו בעקבות קבלת היתר זה מוצר פיננסי חדש בעל שם מעט בעייתי: "הלוואת משכנתא לכל מטרה".

משיכת הון מדירות לא הגיעה בישראל לממדים משמעותיים. ניתן לחשוב על מספר הסברים לכך: שמרנות של האוכלוסייה המבוססת שיצרה רתיעה מנטילת אשראי, בעיקר אשראי למימון צריכה; גלי העלייה לישראל, שיצרו באותן שנים עומס תפעולי כבד על הבנקים למשכנתאות (ורווחי שיא) וגרמו להם לאבד עניין בפיתוח מקורות רווח חדשים; שמרנות של הבנקים למשכנתאות, שהיו באותה תקופה נטולי ידע אמפירי בנושא הערכת סיכוני אשראי של הלווה (הרפורמה שהעבירה את המשכנתאות מהמדינה לאחריות הבנקים הייתה בקושי בת שנתיים). ייתכן גם שברקע הדברים פעל אצל הבנקים ואצל המפקח על הבנקים הזיכרון של הכשל ההמוני שחל בנושא "הלוואות השיפוצים" - הלוואות למשקי בית שניתנו בסוף שנות ה-80' ויצרו נחשול של חדלות-פירעון בשנים שלאחר מכן.

כך או כך, משיכת הון מדירות מהווה תופעה שולית בשוק המשכנתאות בישראל, ומדובר בהחמצה של הבנקים למשכנתאות. למרות שהשימוש בדירות כבסיס לאשראי צרכני יכול היה להפוך את הבנקים למשכנתאות לבנקים קמעוניים המתחרים בבנקים המסחריים - קרה בישראל מהלך הפוך, ובתוך פחות מעשור נעלמו כמעט כל הבנקים למשכנתאות: הם נרכשו ומוזגו לתוך הבנקים המסחריים, אף כי בחלק מהמקרים נשמרו המותגים הקודמים לצרכים שיווקיים ("משכן", "טפחות"). בנוסף, מספר מהלכים שיזם המפקח על הבנקים בשנתיים האחרונות הגבילו עוד יותר את יכולתם של משקי הבית לנצל את דירותיהם כבסיס לנטילת אשראי "לכל מטרה". כתוצאה מכך, אנו רואים שמשקי הבית בישראל נוטים לנצל מקורות מימון יקרים יותר (הלוואות רכב מיבואנים, הלוואות מחברות כרטיסי האשראי והלוואות צרכניות מבנקים) לצורך השקעות.

משיכת הון מדירה

הערך הנקי הגלום בדירה

ברשימות קודמות שהתפרסמו בבלוג זה הכרנו את מושג "הערך הנקי הגלום בדירה" (Home Equity). הערך הנקי הגלום בדירה הוא ההפרש בין מחיר הדירה לבין יתרת חוב המשכנתא הרובץ עליה. בדוגמא מספרית: אם מחיר הדירה הוא 1.4 מיליון ש"ח ויתרת חוב המשכנתא הרובץ עליה היא 0.5 מיליון ש"ח - הערך הנקי הגלום בדירה הוא ההפרש, כלומר 0.9 מיליון ש"ח.

הערך הנקי הוא גודל הרכוש האמיתי של משק הבית, זה שייוותר בידיו אם ימכור את הדירה ויפרע את ההלוואה. הוא יכול להשתנות כתוצאה משני דברים: עליית ערך השוק של הדירה, ושינוי של יתרת החוב הרובץ עליה. הגדרת הערך הנקי הגלום בדירה מקבילה מושגית להגדרת ההון העצמי של חברה בע"מ, אבל אינה זהה לה: חברה בע"מ אינה רשאית לשערך את נכסיה לפי מחירי השוק לצורך המאזן. לאורך זמן חל בדרך כלל תהליך של גידול הערך הנקי הגלום בדירה, בגלל הנטייה של מחירי הדירות לעלות ובגלל הירידה הרצופה של יתרת החוב בהלוואות משכנתא. צבירה זו של ערך נקי משנה את מצבו של משק הבית, והיא מהווה בסיס לענף מתפתח של אשראי צרכני, כפי שנראה בהמשך.

ערך הלקוח בעיני הבנק

לגודלו של הערך הנקי הגלום בדירה אין השלכה יומיומית על מצבו של משק הבית, וחשיבותו מתגלה רק אם וכאשר משק הבית שוקל להשתמש בו. כשלעצמו, גידול הערך הנקי הינו תהליך טכני, אוטומטי, אבל הוא משנה את מצבו של משק הבית בעיני הבנקים: העובדה שמשק הבית עומד בתשלומי המשכנתא החודשיים מעידה על כך שהאמון שהבנק נתן בו כשהסכים להעמיד לו הלוואה - היה מוצדק; הלווה צובר מה שקרוי "היסטוריית אשראי חיובית". בנוסף, לאורך זמן יורד היחס שבין חוב המשכנתא (המתכווץ) לבין ערך הדירה (הגדל), כך שחוב המשכנתא הופך למסוכן פחות מבחינת האפשרות שהבנק לא יצליח לכסות אותו מהתמורה המתקבלת ממכירת הדירה. לכן, מבחינת הבנק המלווה (וכמובן גם מבחינת בנקים אחרים אם הלווה יפנה אליהם) משק הבית הולך ונעשה אטרקטיבי ככל שחולף הזמן. אטרקטיביות זו אינה משפיעה על הלווה כל עוד לא העמיד אותה למבחן, כלומר כל עוד לא פנה לבנק בבקשה לקבל אשראי נוסף.

התעוררות הצורך באשראי

נניח שמשק הבית הנ"ל עומד כעת בפני הוצאה כספית ניכרת. הוצאה זו יכולה להיות קשורה לרכישת נכסים, למימון אירוע משפחתי, לסיוע לבן/בת למימון רכישת דירה משלהם, וכו'. על משק הבית לשקול כיצד לממן אותה. הוא יכול לבחור לממן את ההוצאה ע"י הקטנת נכסיו האחרים (משיכה מפיקדונות בבנקים, "שבירת" תוכניות חיסכון, מכירת ניירות-ערך), או לחילופין ע"י הגדלת סך התחייבויותיו, כלומר נטילת הלוואה נוספת.

אצל רוב משקי הבית שיש להם הלוואת משכנתא לא קיימים נכסים פיננסיים פנויים בהיקף שיספיק להם כדי לממן הוצאות משמעותיות חדשות. הדבר אינו נובע רק מקירבת-זמן למועד שבו נטלו את המשכנתא, אלא אולי גם מנטייתם של משקי בית להשתמש בחסכונותיהם השוטפים להקטנת חוב המשכנתא ע"י סילוקים מוקדמים: בגלל שהריבית על המשכנתא גבוהה בדרך כלל מהתשואה על נכסים פיננסיים, ובגלל שמשקי הבית מתייחסים בחשדנות לחוב המשכנתא (משהו שניתן אולי לכנות "משכנתופוביה")  - יש נטייה להשתמש בחיסכון השוטף קודם כל להקטנת החוב ורק אחר-כך להשקעה בנכסים פיננסיים. לכן, למימון ההוצאות החדשות נזקקים רוב משקי הבית לאשראי נוסף מהבנקים.

מדוע דווקא משכנתא?

עקרונית, משקי בית יכולים לקבל אשראי נוסף מסוגים שונים: הם יכולים לקבל הלוואות צרכניות ספציפיות ("הלוואות רכב"), הם יכולים לפרוס תשלומים לספקים, הם יכולים לקבל מהבנק (או מחברת האשראי) זכות למשיכה בעיתוי הנוח להם ("קו אשראי"), והם יכולים לקבל אשראי לא בנקאי במסגרת החיסכון הפיננסי שלהם (הלוואות לעמיתי גמל וכו'). אבל יש להם עוד אפשרות: מאחר שלגבי רוב משקי הבית הנכס העיקרי המצוי ברשותם הוא הדירה שבבעלותם, זו שכבר משועבדת לבנק להבטחת פירעון ההלוואה לרכישתה – טבעי שתיבחן האפשרות שהאשראי יינתן כנגד שעבוד אותה הדירה, כלומר בצורת הגדלת הלוואת המשכנתא או נטילת הלוואת משכנתא נוספת כנגד אותו הנכס.

מהו היתרון של משכנתא נוספת על-פני סוגים אחרים של אשראי? נקודה אחת היא שמבחינת הבנק מדובר בסיכון נמוך: הוא מקבל שיעבוד של הדירה כבטוחה לפירעון החוב, ומצבו עדיף לעומת הלוואות שאין להן בטוחה נכסית (Unsecured Loan). העובדה שהסיכון בהלוואה זו נמוך תתורגם לטובת הלווה: הלוואת המשכנתא הנוספת תמיד זולה יותר (במונחי שיעור ריבית) מאשראי אלטרנטיבי. הנקודה השנייה היא נטל שוטף נמוך: העובדה שאת המשכנתא הנוספת אפשר לפרוס לטווחים ארוכים משמעותית מהטווחים הנהוגים בהלוואות אחרות פירושה שגובה התשלום החודשי יהיה נמוך משמעותית.

משכנתא נוספת: "פארי פאסו"

כיצד ניתן לשעבד דירה אחת להבטחת פירעונן של שתי הלוואות שונות? אפשרות אחת, המקובלת בישראל, היא רישום שני המשכונות – זה המבטיח את פירעון ההלוואה הראשונה וזה המבטיח את פירעון ההלוואה השנייה – כשהם מוגדרים כבעלי מעמד שווה ("פארי פסו"). לפי שיטה זו, במקרה שבו הלווה אינו עומד בתשלומי ההלוואות יכולים הנושים למכור את הנכס המשמש כבטוחה ולהשתמש בתקבולים לפירעון שתי ההלוואות. אם התקבולים ממכירת הדירה לא יספיקו לכיסוי הסכום המצטבר של שני החובות – ייפגעו שני הנושים במידה יחסית שווה.

הבעיה בשיטה זו נעוצה בכך שהיא יוצרת לפעמים עירוב לא יעיל של סיכוני אשראי. שתי הלוואות שהן בהיקפים שונים, ניתנו בתקופות שונות ושימשו למטרות שונות – הן בעלות מאפייני סיכון שונים. בשיטת ה"פארי פסו" - הסיכון מתנהג כמו בתופעת הכלים השלובים, כך שהסיכון בהלוואה הראשונה (שהוא בדרך כלל סיכון נמוך) מושפע מהסיכון בהלוואה השנייה. נתאר לעצמנו מצב שבו ההלוואה הראשונה ניתנה למימון רכישת הדירה והיא משולמת כסדרה כבר מספר שנים, ועתה בא הלווה לבנק אחר ומבקש ממנו להעמיד לו הלוואה לצורך השקעה מסחרית או מיחזור חובות (לדוגמא: רכישת זיכיון להפעלת חנות-רשת, רכישת משאית, קונסולידציה של חובות קצרי-טווח, וכו'). הבנק המעמיד את ההלוואה השנייה יבקש אמנם מהבנק שהעמיד את ההלוואה הראשונה להסכים לשעבוד הדירה "פארי פסו", אבל זהו מהלך שאינו סביר: בהסכמתו זו יגרום הבנק הראשון לעליית סיכון האשראי בהלוואה שכבר נתן, וללא שהוא יכול לדרוש מהלווה פיצוי בגין הגדלת הסיכון.

שיטת ה"פארי פאסו" נפוצה בישראל על רקע הנוהג של הממשלה להעמיד הלוואות סיוע למשקי בית שהוגדרו כ"זכאי משרד השיכון", ולהשתמש לשם כך בבנקים למשכנתאות. הבנקים שימשו בכך "מפיצים" או סוכנים של הממשלה, ולא נטלו על עצמם סיכון אשראי. אלא שלבנקים היה תפקיד נוסף: הם העמידו לטובת אותם "זכאים" הלוואות נוספות מכספם ("הלוואות משלימות"). כדי שהבנקים יסכימו להעמיד הלוואות משלימות אלו הם נדרשו ליצור להלוואות הממשלתיות ולהלוואות הבנקאיות-פרטיות מעמד שווה במקרה של חדלות-פירעון.

הסדר זה אינו מתאים למציאות שבה משק בית שיש לו משכנתא על דירה מנסה ליטול הלוואה נוספת מבנק אחר, שכן הסדר פארי-פאסו עלול לפגוע במלווה הראשון. לכן הבנקים רשאים לסרב לבקשת הלווה לתת למלווה השני מעמד שווה לצורך העמדת אשראי, ואז בדרך-כלל יצטרך הלווה לבצע קונסולידציה (אירגון מחדש) של חובותיו: לא ליטול הלוואה נוספת כנגד הנכס, אלא להמיר את ההלוואה המקורית בהלוואה חדשה, גדולה יותר. מהו, אם כך, היתרון של הסכם שיעבוד פארי-פאסו? שהוא מאפשר לזכאים לשמור על ההלוואה הראשונה (שניתנה, אולי בתנאים נוחים במיוחד) גם כאשר הם זקוקים לאשראי נוסף.

משכנתא נוספת: מידרג שעבודים

הפתרון הטבעי לבעיה של לווה שיש לו כבר הלוואת משכנתא ומעוניין להשתמש בדירה כביטחון למשכנתא נוספת הוא יצירת מידרג של שעבודים. בדוגמא לעיל, הדירה תהיה משועבדת לטובת הבנק הראשון במשכנתא מדרגה ראשונה, בעוד שלטובת הבנק השני תירשם משכנתא מדרגה שנייה. התוצאה תהיה הפרדת סיכונים כך שסיכון האשראי של הבנק הראשון אינו מושפע מהעובדה שהלווה נטל כעבור שנים הלוואה נוספת, מבנק אחר, למימון השקעה מסחרית: אם הלווה לא יעמוד בהתחייבויותיו רשאי הבנק הראשון לממש את הדירה ולגבות את החוב כלפיו; הבנק השני יוכל לגבות את החוב המגיע לו רק לאחר שהבנק הראשון בא על סיפוקו.

מה בעצם ממשכנים לבנק במצב של מידרג שעבודים?

כאשר משק בית רוכש דירה בעזרת הלוואת משכנתא, הדירה הנרכשת ממושכנת לטובת הבנק להבטחת הפירעון של החוב. אבל מה קורה כאשר הלווה נוטל הלוואה נוספת כשאותה דירה משמשת אותו כבטוחה במעמד של משכנתא מדרגה שנייה? העובדה שמדובר במשכנתא שנייה, כלומר משכנתא שהיא במעמד נחות לעומת המשכנתא הראשונה במקרה של חדלות-פירעון, רומזת לנו שהבנק השני אינו יכול לראות כאילו הדירה כולה משמשת כבטוחה: העובדה שהוא יכול לממש את הבטוחה רק לאחר שהבנק הראשון כיסה את כל יתרת חובו של הלווה פירושה שמדובר כאן בבטוחות שונות לשתי הלוואות המשכנתא.

המשמעות של מידרג שעבודים היא מיקוד סוגיית האשראי בערך הנקי, ולא בערך הדירה. הבנק שהעמיד את הלוואת המשכנתא הראשונה מתייחס לבטוחה שערכה הוא הערך המלא של הדירה: אם ערך הדירה הוא 1.5 מיליון ש"ח והיא ממושכנת בדרגה ראשונה להבטחת הלוואה של 900 אלף ש"ח, נאמר ששיעור המימון הוא 60% ויחס הביטחונות לחוב הוא 167%. בניגוד לכך, הבנק שהעמיד את הלוואת המשכנתא השנייה אינו מתייחס למחיר הדירה המלא: אם הוא מעמיד הלוואה בגודל 300 אלף ש"ח והשעבוד הוא בדרגה שנייה, הבטוחה שהוא רואה בפניו היא ההפרש בין ערך הדירה לבין המשכנתא הראשונה, כלומר הערך הנקי (600 אלף ש"ח). שיעור המימון מבחינתו הוא 50% ויחס הביטחונות הוא 200%. בכך, ובניגוד לשיטת הפארי-פאסו, מצבו של הבנק הראשון אינו משתנה בגלל העובדה שהלווה נטל עכשיו חוב נוסף: הדירה כולה ממשיכה להיות משועבדת לו.

משיכת הון מדירה

אנו רואים כאן שלכאורה הלווה משתמש בערך הנקי כמנוף להשגת אשראי נוסף. אבל כאן קרה דבר נוסף: לפני שהלווה נטל את ההלוואה הנוספת, הערך הנקי הגלום בדירה היה 600 אלף ש"ח (ההפרש בין ערך הדירה לגודל החוב הרובץ עליה); לאחר שנטל את ההלוואה הנוספת, הערך הנקי הגלום בדירה הוא 300 אלף ש"ח (ההפרש בין מחיר הדירה לבין סכום החוב הכולל הרובץ עליה). כלומר: הלווה לא השתמש בערך הנקי כמנוף להשגת אשראי נוסף - הוא משך מחצית מהערך הנקי הגלום בדירה.

מדובר, בעצם, במהפכה. לא עוד הלוואות משכנתא כשיטה המוגבלת למימון רכישת דיור - היכולת ליצור מידרג שיעבודים הופכת למעשה את הדירה לבסיס תמידי לקבלת אשראי בנקאי, ואת הלוואת המשכנתא למכשיר למשיכת הון עצמי מהדירה. משק בית יכול למעשה בכל נקודת זמן לפנות לבנק כדי ליטול הלוואות. בניגוד למיתווה הפשוט של משכנתא, שלפיו הלווה מקטין בהדרגה את חובו לאורך זמן - הלווה יכול כעת גם להגדיל את חובו לבנק ע"י נטילת הלוואות נוספות כנגד הדירה. הערך הנקי הגלום בדירה אינו חייב לגדול לאורך זמן - משק הבית יכול לבחור להקטין אותו ע"י נטילת הלוואות. הערך הנקי הגלום בדירה הוא אפוא מקור כספי העומד לרשות משק הבית לשימושים שונים.

אפשר כעת להגדיר אחרת את מצבו של משק בית. נניח שמשק הבית מהדוגמא הקודמת (מחיר הדירה היה 1.5 מיליון ש"ח, וחוב המשכנתא המקורי היה 0.9 מיליון ש"ח) משלם את תשלומי המשכנתא כסידרם במשך כמה שנים, שבתקופה זו עלה ערך הדירה מ-1.5 מיליון ש"ח ל-2.0 מיליון ש"ח, ושחוב המשכנתא שלו הצטמצם ל-0.5 מיליון ש"ח. במונחי הערך הנקי הגלום בדירה נאמר שהוא צמח מ-0.6 מיליון ש"ח ל-1.5 מיליון ש"ח. כיצד ישתמש משק הבית בתוספת ההון העצמי שצבר? הדבר תלוי בהחלטותיו. השינוי "התרבותי" הוא בכך שהוא אינו חייב לראות את עצמו שמי שיש לו חוב משכנתא של 0.5 מיליון ש"ח שהוא צריך להמשיך לשלם בגינו עוד X שנים, אלא הוא יכול לראות עצמו כבעל מקורות נזילים בסך 0.75 מיליון ש"ח (בהנחה שהבנק יאפשר לו למשוך מחצית מהערך הנקי). זוהי נקודת-ראות חדשה מבחינת משק הבית, וחופש חדש עבורו לצורך קבלת החלטות כלכליות. זוהי נקודה למחשבה לכל אותם אומללים-בעיני-עצמם שאני נתקל בהם תכופות, שבוחרים משום מה לראות את עצמם כמשועבדים בעצמם לבנק לטווח ארוך.