התעוררנו היום לקרוא בעיתונים שפרופ' יעקב פרנקל חזר בו מהסכמתו להתמנות לתפקיד נגיד בנק ישראל. האירוע כולו מעורר כמה מחשבות על הדרך שבה אנו נוהגים בשליחי ציבור.
יעקב פרנקל נעלב מהמסע הציבורי נגדו. זו זכותו. אבל נחשוב לרגע באיזו מציאות הוא חשב לשרוד. שר האוצר הנוכחי, שהוכתר בעבר בתואר "המאמי הלאומי" ובעקבות הישגו הגדול בבחירות גם נחשב לרגע לבשורה של הפוליטיקה החדשה ולראש הממשלה העתידי - פותח לדעתי כל בוקר את העיתונים ולא מאמין למקרא הדמות הנשקפת אליו: שקרן, חסר-השכלה, חסר-כישרון, מתחזה לפוליטיקאי חדש, חסר-עקרונות, צבוע, להטוטן-דמגוג, ועוד. הוא אפילו אשם אישית (וזה הרי ידוע) במשבר התקציב שאליו נקלע שלא בטובתו ברגע שבחר באומץ לעמוד בראש משרד האוצר. כל החלטה שלו היא "גזירה" על העם היהודי, וכל הצלחה של פוליטיקאי חסר-אחריות לטרפד את הצעת התקציב ותוך הצהרה חגיגית על עקרונות-כביכול של חופש וצדק חברתי היא "סיכול הגזירה" - יאיר לפיד הוא ממש המן הרשע. אני שואל את עצמי לעיתים מניין הוא שואב כל בוקר את תעצומות הנפש לעמוד מול אתגרי היום, וזאת כשהוא יודע שהוא כמעט חסר-אונים לשנות את יחסה של התקשורת אליו: הוא מתעורר בבוקר אשם, ומן הסתם יעלה על יצועו בלילה כשהוא אשם בעוד משהו שלא ידע על קיומו כשהתעורר בבוקר. ומאחר שרובנו בכלל לא יודעים מושג וחצי מושג על מיהו יאיר לפיד - מה שהתקשורת מספרת לנו הוא הסיפור שכנראה נאמץ. והסגנון הצהבהב והממתיק סוד של התקשורת מבטיח שכולנו נרגיש שאנחנו באמת מכירים אותו מקרוב ויודעים במה מדובר.
אבל למה לנו לעסוק ביאיר לפיד, והרי במרחק נגיעה ממנו יושב השטן הגדול - ראש הממשלה נתניהו. מי שמתקרב כבר להישג של ראש הממשלה שכיהן את התקופה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, הוא בעינינו חדל-אישים, נהנתן קיצוני, אידיאולוג-לכאורה אבל צבוע וחסר ערכים בפועל, חסר חוט שידרה, דמגוג מושלם, שבוי בידי מורשתו האידיאולוגית של אביו, פודל של אשתו, מעורר אי-אמון בקרב הקהל ברגע שהוא פותח את פיו, פחדן, בלתי אמין במצבי לחץ. בעיני חלק גדול מהציבור הוא מין אסון, מין עונש שנענשנו מסיבה לא ברורה (לרב עובדיה יוסף הפתרונים). הוא אפילו לא נהנה מהספק: הוא לא היה קצין בסיירת מטכ"ל, לא כלכלן ממוסד אקדמי מפואר, הוא לא אורטור מבריק, הוא לא פוליטיקאי מחונן שמצליח לנווט בין משברים ולשרוד בראשות מפלגה סוערת וגועשת, הוא לא היה שר אוצר מוצלח - הכל סיפורים. בכלל: הוא הבחירה הכי גרועה לראשות הממשלה, עד שנגיע לבא אחריו.
אז זהו כנראה היחס שמקבלים אצלנו מנהיגים. ולא דיברתי עוד על אהוד ברק, שלמעט קומתו הפיסית הטרגדיה של דמותו הציבורית מזכירה את סיפורו של שאול המלך, הנבחר שהפך למושא שנאה של ספר התנ"ך.
אז מה חשב לעצמו יעקב פרנקל? שהוא יזכה ליחס שונה? שתמונתו תתנוסס בחומוסיות כמו תמונותיהם של אלופי צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים? ואם כן, למה הוא חשב כך - בגלל שהתקנא בהצלחתו המטאורית (והבלתי מובנת כשלעצמה) של סטנלי פישר לרכוש את אמון הציבור כולו? והרי הוא אדם חכם ומנוסה? ואם הוא מגלה כזו רגישות - האם בכלל היה סביר שייטול על עצמו תפקיד של נגיד בנק ישראל? מה זה פה - השירות הפסיכולוגי? אצלנו צולבים מנהיגים - זו קורת הרוח היחידה שיש לנו מלעקוב אחרי התקשורת. והתקשורת יודעת שזה מה שטוען את הסוללות הלאומיות שלנו, ולכן היא אינה עוסקת בנושאים אלא בעיקר באישים, ועוד יותר בצילומי תקריב אל חסרונותיהם.
אז אולי זה נסלח שעם שנרדף אלפיים שנה ועבר את השואה מתנקם במנהיגיו: זה הפורקן שלו. אבל יש לנו בעייה: צריך גם לדאוג לעתיד מדינת ישראל. צריך לסגור את המצלמות והמיקרופונים המכוונים כיום לחייהם הפרטיים של המנהיגים ולכוון אותם לנושאים החשובים באמת: פתרון הסכסוך במזרח התיכון, בניית חברה צודקת וביסוס כלכלה איתנה. אז הרווחנו משהו כעם מההתנכלות המרושעת למנהיגים? האם נתניהו מתפקד יותר טוב כקברניט לנוכח גלי האהבה העוטפים אותו? האם יאיר לפיד מתמודד ביתר הצלחה עם הבעיות הכלכליות? ואולי זה לקח צדדי שאפשר להפיק מהפרשה המוזרה של יעקב פרנקל.
יעקב פרנקל נעלב מהמסע הציבורי נגדו. זו זכותו. אבל נחשוב לרגע באיזו מציאות הוא חשב לשרוד. שר האוצר הנוכחי, שהוכתר בעבר בתואר "המאמי הלאומי" ובעקבות הישגו הגדול בבחירות גם נחשב לרגע לבשורה של הפוליטיקה החדשה ולראש הממשלה העתידי - פותח לדעתי כל בוקר את העיתונים ולא מאמין למקרא הדמות הנשקפת אליו: שקרן, חסר-השכלה, חסר-כישרון, מתחזה לפוליטיקאי חדש, חסר-עקרונות, צבוע, להטוטן-דמגוג, ועוד. הוא אפילו אשם אישית (וזה הרי ידוע) במשבר התקציב שאליו נקלע שלא בטובתו ברגע שבחר באומץ לעמוד בראש משרד האוצר. כל החלטה שלו היא "גזירה" על העם היהודי, וכל הצלחה של פוליטיקאי חסר-אחריות לטרפד את הצעת התקציב ותוך הצהרה חגיגית על עקרונות-כביכול של חופש וצדק חברתי היא "סיכול הגזירה" - יאיר לפיד הוא ממש המן הרשע. אני שואל את עצמי לעיתים מניין הוא שואב כל בוקר את תעצומות הנפש לעמוד מול אתגרי היום, וזאת כשהוא יודע שהוא כמעט חסר-אונים לשנות את יחסה של התקשורת אליו: הוא מתעורר בבוקר אשם, ומן הסתם יעלה על יצועו בלילה כשהוא אשם בעוד משהו שלא ידע על קיומו כשהתעורר בבוקר. ומאחר שרובנו בכלל לא יודעים מושג וחצי מושג על מיהו יאיר לפיד - מה שהתקשורת מספרת לנו הוא הסיפור שכנראה נאמץ. והסגנון הצהבהב והממתיק סוד של התקשורת מבטיח שכולנו נרגיש שאנחנו באמת מכירים אותו מקרוב ויודעים במה מדובר.
אבל למה לנו לעסוק ביאיר לפיד, והרי במרחק נגיעה ממנו יושב השטן הגדול - ראש הממשלה נתניהו. מי שמתקרב כבר להישג של ראש הממשלה שכיהן את התקופה הארוכה ביותר בתולדות מדינת ישראל, הוא בעינינו חדל-אישים, נהנתן קיצוני, אידיאולוג-לכאורה אבל צבוע וחסר ערכים בפועל, חסר חוט שידרה, דמגוג מושלם, שבוי בידי מורשתו האידיאולוגית של אביו, פודל של אשתו, מעורר אי-אמון בקרב הקהל ברגע שהוא פותח את פיו, פחדן, בלתי אמין במצבי לחץ. בעיני חלק גדול מהציבור הוא מין אסון, מין עונש שנענשנו מסיבה לא ברורה (לרב עובדיה יוסף הפתרונים). הוא אפילו לא נהנה מהספק: הוא לא היה קצין בסיירת מטכ"ל, לא כלכלן ממוסד אקדמי מפואר, הוא לא אורטור מבריק, הוא לא פוליטיקאי מחונן שמצליח לנווט בין משברים ולשרוד בראשות מפלגה סוערת וגועשת, הוא לא היה שר אוצר מוצלח - הכל סיפורים. בכלל: הוא הבחירה הכי גרועה לראשות הממשלה, עד שנגיע לבא אחריו.
אז זהו כנראה היחס שמקבלים אצלנו מנהיגים. ולא דיברתי עוד על אהוד ברק, שלמעט קומתו הפיסית הטרגדיה של דמותו הציבורית מזכירה את סיפורו של שאול המלך, הנבחר שהפך למושא שנאה של ספר התנ"ך.
אז מה חשב לעצמו יעקב פרנקל? שהוא יזכה ליחס שונה? שתמונתו תתנוסס בחומוסיות כמו תמונותיהם של אלופי צה"ל אחרי מלחמת ששת הימים? ואם כן, למה הוא חשב כך - בגלל שהתקנא בהצלחתו המטאורית (והבלתי מובנת כשלעצמה) של סטנלי פישר לרכוש את אמון הציבור כולו? והרי הוא אדם חכם ומנוסה? ואם הוא מגלה כזו רגישות - האם בכלל היה סביר שייטול על עצמו תפקיד של נגיד בנק ישראל? מה זה פה - השירות הפסיכולוגי? אצלנו צולבים מנהיגים - זו קורת הרוח היחידה שיש לנו מלעקוב אחרי התקשורת. והתקשורת יודעת שזה מה שטוען את הסוללות הלאומיות שלנו, ולכן היא אינה עוסקת בנושאים אלא בעיקר באישים, ועוד יותר בצילומי תקריב אל חסרונותיהם.
אז אולי זה נסלח שעם שנרדף אלפיים שנה ועבר את השואה מתנקם במנהיגיו: זה הפורקן שלו. אבל יש לנו בעייה: צריך גם לדאוג לעתיד מדינת ישראל. צריך לסגור את המצלמות והמיקרופונים המכוונים כיום לחייהם הפרטיים של המנהיגים ולכוון אותם לנושאים החשובים באמת: פתרון הסכסוך במזרח התיכון, בניית חברה צודקת וביסוס כלכלה איתנה. אז הרווחנו משהו כעם מההתנכלות המרושעת למנהיגים? האם נתניהו מתפקד יותר טוב כקברניט לנוכח גלי האהבה העוטפים אותו? האם יאיר לפיד מתמודד ביתר הצלחה עם הבעיות הכלכליות? ואולי זה לקח צדדי שאפשר להפיק מהפרשה המוזרה של יעקב פרנקל.
