מהו סדר הפעולות בבחירת התמהיל של הלוואת משכנתא?

אנשים שפונים אלי בנושא ייעוץ לנטילת משכנתא מונעים בעיקר ע"י הצורך לבחור תמהיל של הלוואת משכנתא. הצורך לקבל החלטה זו גורם להם לחרדה, לתחושה של חוסר-אונים: הם מרגישים צורך לקבל ייעוץ; הם מרגישים שאין להם את הידע הדרוש לקבלת החלטה. עד כדי כך חזקה השפעתה של המבוכה, שהיא הסיבה הכמעט-יחידה לעצם החיפוש אחר ייעוץ: לא השאלה של קביעת תקציב הרכישה, לא השאלה של אפשרויות המימון (כמה הון עצמי וכמה אשראי), לא השאלה של תכנון לוחות התשלומים במהלך העיסקה (תכנון עיתוי התקבולים ממכירת הדירה הקיימת, במקרים מסויימים, וסינכרון מול התשלומים לרכישת הדירה החדשה), לא השאלה של תכנון תזרימי סביר לטווח הארוך (מהו נטל סביר), לא השאלה של אי-ודאות תעסוקתית והיערכות מתאימה להתממשות תרחיש בלתי-צפוי -- רק שאלת התמהיל "הנכון".

וכך, רוב האנשים שפונים אלי נמצאים בשלבים האחרונים של תהליך נטילת ההלוואה ומציגים עיסקה כמעט גמורה: הם כבר רכשו דירה (או נמצאים בשלבים סופיים של הכנת החוזה לחתימה), הם כבר מכרו דירה (או נמצאים בשלבים מתקדמים של סיכום תנאי החוזה), הם כבר פנו לבנק(ים) וקיבלו אישור להלוואה, וכו'. ברשימות שונות בבלוג זה הבעתי את דעתי שהם עושים טעות: כדאי לכל אחד לקבל ייעוץ משכנתאות, וייעוץ זה צריך להינתן בשלב מוקדם יותר של התהליך, שבו נופלות החלטות אסטרטגיות חשובות, ולא רק בסוף התהליך, בהקשר המוגבל של בחירת התמהיל. אבל מדובר בטעות נפוצה: אנשים לא יודעים שהם אינם יודעים.

עם כל שנאמר עד כאן, בהנחה שמשק הבית נמצא כבר בצומת הזו למרות העצה לעיל -- להלן חמש תובנות לגבי בחירת התמהיל.

1.  מדוע בכלל פקיד הבנק מציע לכם תמהיל בעת הגשת הבקשה?

כשאתם פונים לבנק להגיש בקשה להלוואת משכנתא, הפרוצדורה מול פקיד הבנק מתחילה בדרך-כלל בבניית הלוואה ספציפית לצורך הבקשה: סכומים, חלוקה לסוגי הלוואה, קביעת ריבית ופריסה של התשלומים. לא צריך להתבלבל, ולא לתת לפרמטרים של ההלוואה המבוקשת (סכומים, ריביות, תקופות) להטעות אתכם: מדובר כאן בפרוצדורה ראשונית בלבד, הנחוצה לבנק כדי לבדוק את המשמעות התזרימית של ההלוואה - היחס בין התשלום השוטף לבין הכנסות הלווים - שמספק אינדיקציה כללית ליכולתו של הלווה לעמוד בנטל התשלומים.

זה היה יכול להתנהל אחרת: אם ניקח פריסה סטנדרטית של הלוואה ל-25 שנה, ושיעור ריבית של 4%, אזי כל 1 מיליון ש"ח של הלוואה פירושו 5,278 ש"ח של תשלום חודשי, או 63,340 ש"ח בסיכום שנתי; אם, לדוגמא, הבנק מגביל את הנטל השוטף שהוא מוכן לאפשר ללווה ל-30% מההכנסה נטו - אזי פירושו של דבר שההכנסה השנתית נטו הנדרשת לצורך נטילת הלוואה זו לא תקטן מ-211,135 ש"ח. המשמעות היא, אם נעשה את החישוב, שהבנק קובע שההלוואה המקסימלית שהוא מוכן להעמיד למשק בית לא תעלה על פי 4.7 מהכנסתו השנתית נטו. זה כמובן אינו פוגע באפשרותו של הבנק לאשר הלוואות שאינן עומדות בתנאי זה: זהו שיקול שלו. אבל זה נתן לנו כלי פשוט להבין מהו גודל ההלוואה המקסימלי שהבנק יהיה מוכן להעמיד לנו בתנאים רגילים (כפוף, כמובן, לביטחונות מתאימים).

אז למה הבנקים בישראל עושים את החשבון הפוך וגוזרים את גודל ההלוואה המקסימלי מהתשלום החודשי המקסימלי? זה בעיקר עניין של נוהג שהשתרש. היתרון שלו הוא בכך שהלווה מבין באמצעותו את ההשלכה התזרימית של גודל ההלוואה ו"מבין" את שיקולי גודל ההלוואה מנקודת ראותו של הבנק: גם הוא לא היה רוצה ליטול על עצמו התחייבות חודשית גדולה מידי. הבעיה שמתלווה כאן לפרוצדורה היא שהלווה נדרש לכאורה לקבל החלטות על הרכב ההלוואה ופריסתה בשלב מוקדם מידי של התהליך, כתנאי מוקדם לכאורה לעצם הגשת הבקשה: הוא לא סתם מגיש בקשה להלוואה - הוא מגיש בקשה ספציפית להלוואה, כולל תמהיל מבוקש. וייתכן שהוא עדיין אינו בשל לכך: הוא לא למד עדיין את הנושא.

אני מציע להירגע: לא מדובר בבקשה סופית. כל מה שהבנק מבקש הוא לאסוף אינפורמציה רבה ככל האפשר בשלב של האישור העקרוני. לכן קיימת הפרוצדורה הנפוצה של בניית הלוואה ספציפית במחשב כבר בפגישה הראשונה עם פקיד הבנק, שלב הגשת הבקשה. פרוצדורה זו היא רק סימולציה - אין סיבה להקדיש לה יותר מידי אנרגיה נפשית. ויש כאן עוד משהו: הנוהג של בניית הלוואה במפגש הראשון עם פקיד הבנק מקורו בעיקר ברצון של הבנקים להיות יותר אפקטיביים במכירות, להקטין את הסיכויים שלקוח פוטנציאלי יחמוק מידיהם. לכן לקוח "בוסרי" מוצא את עצמו נגרר בניגוד לרצונו להגשת בקשה כבר בשלב מוקדם, ובמסגרתה לקבלת החלטות על תמהיל. אל תתנו לזה לדכדך אתכם: לא קרה כלום.

2.  לא הבנק מציע תמהיל - אתם בוחרים תמהיל

פגשתי אנשים שמוציאים מתיקיהם דפים ועליהם מבנה ההלוואה שהם "ביקשו". מאחר שהבנק ממהר לבחון את הבקשה ומשיב לרוב בחיוב - הלווים הפוטנציאליים מחזיקים כעת במה שהבנק "אישר להם", לרבות התמהיל. "הבנק אישר לי את התמהיל…" או:  "הבנק הציע לי את התמהיל…"

נא לקרוא שוב את כותרת הפיסקה: לא הבנק קובע מהו התמהיל של ההלוואה - זוהי החלטה שלכם, למעט באותן נקודות שבהן בנק ישראל התערב וקבע סייגים הכובלים את הבנקים ואת הלווים (לדוגמא: חלק ההלוואה בריבית משתנה). לכן זו לא החלטה של הבנק אם ליטול 30% מההלוואה בריבית משתנה או כל החלטה דומה - זו החלטה שלכם. שימו לב שבמכלול הדפים שתחתמו עליהם - אתם תחתמו גם על כך שהבנתם הכל והחלטתם בעצמכם על התמהיל. אז אנא!

3.  ההצעה של תמהיל "שליש-שליש-שליש"

אני פוגש הרבה אנשים שסבורים שהבנק מציע להם לחלק את ההלוואה בין שלושה מסלולים בחלקים שווים. הם סבורים שזוהי החלטתו של הבנק, או למצער המלצתו. התשובה הנכונה היא שלא מדובר כאן על החלטה או על המלצה מצד הבנק, אלא על נקודת מוצא לצורך חישוב: מאחר שכפי שאמרנו הבנק בוחן את הבקשה להלוואה על בסיס הרכב הלוואה ספציפי - הוא צריך להניח הנחה מסוימת שתאפשר לו להמחיש באמצעות סימולציה את לוח הסילוקין ואת המשמעות התזרימית של ההלוואה. הוא צריך להניח בחירה מסויימת, והוא מניח הנחה נייטרלית: מין חלוקה שווה בין מסלולים.

אין סיבה לייחס חשיבות מיוחדת לתמהיל הנייטרלי, המחלק את ההלוואה להלוואות-משנה שוות-משקל. ההחלטה היא שלכם, ותוכלו לקבל אותה - לטוב או לרע - בשלב מאוחר יותר. למשקי בית שונים יש טעמים שונים וצרכים שונים, ולכן יתאימו להם תמהילים שונים. נקודת המוצא אינה כובלת אתכם -- היא רק מאפשרת לבנק להמחיש משמעויות.

4.  סדר הדברים: באיזה שלב של הגשת הבקשה יש לבחור תמהיל?

העובדה שהגשת בקשה להלוואת משכנתא כרוכה בדרך-כלל בהגשת בקשה ספציפית, לרבות תמהיל ספציפי, גורמת ללווים לחשוב שההחלטה על התמהיל צריכה להתרחש בשלב מוקדם ככל האפשר של תהליך נטילת ההלוואה. הדבר אינו כך: תוכלו להגיש בקשה ראשונית להלוואה ולקבל אישור עקרוני מהבנק, להמשיך בתהליכים המשפטיים הכרוכים ברכישת דירה ובמכירת דירה, להגיע להסכמה עם כל הצדדים (כולל הבנק) לגבי לוח התשלומים/תקבולים הכרוך בעיסקה ומועדי שחרור הכספים ע"י הבנק, להמציא לבנק את כל המסמכים הדרושים לו לצורך השלמת הבדיקות וביצוע ההלוואה, ורק אז לקבל החלטה סופית לגבי התמהיל הרצוי לכם. בחירת התמהיל אינה תנאי מוקדם לכל התהליכים האחרים: היא מנותקת מהם. ברור ששינוי התמהיל ביחס למה שהבנק אישר לכם יחייב את הבנק לתקן את פרטי הבקשה ולאשר אותה מחדש, אבל ברוב המקרים מדובר בפרוצדורה - לא ממש בהערכה מחדש.

5.  סדר הדברים: בחירת תמהיל מול קביעת שיעור הריבית בהלוואה

הבעיה העיקרית עם החשיבה שהבנק הוא שיקבע את התמהיל בהלוואת המשכנתא אינה נעוצה דווקא בעצם השאלה אם מבנה ההלוואה מתאים לצרכיכם או שהבנק פועל כאן משיקולים שלו שמנוגדים אולי לאינטרסים שלכם, כפי שניתן היה לחשוב. הבעיה היא במקום אחר: בנקים שונים עשויים "לאשר" לאותו לווה תמהילים השונים זה מזה, ואולי גם תקופות הלוואה שונות; הלקוח, שחשב אולי לבחור בנק על-סמך השוואה של ההצעות שבידיו, או לפחות לנהל משא-ומתן מול הבנק שלו בהסתמך על הצעות נגדיות - נותר עכשיו במצב שהוא מתקשה להשוות בין ההצעות: יש כאן תפוחים ואגסים.

הפתרון לבעיה זו הוא שיש לקבל החלטה על מבנה ההלוואה המבוקש לפני שמנהלים משא-ומתן לגבי הריבית; אחרת - מנהלים כמה סיבובי סרק בניסיון להשוות בין ההצעות. זה לא יעיל, זה לא אפקטיבי, וזה מוביל לאובדן המיקוד בתהליך. לכן יש צורך לקבל החלטה בשלב כלשהו מהי בדיוק ההלוואה שאתם מבקשים ליטול: סכום כולל, חלוקה למסלולים, תקופה לכל חלק מההלוואה. רק לאחר שיהיה לכם מושג ברור מה אתם רוצים לקבל - אפשר לפנות לבנק מתחרה לקבלת הצעה. העיקרון הוא לבצע מעין מכרז בין הבנקים: זהו מבנה ההלוואה שאנחנו מעוניינים ליטול - נא תנו לנו הצעה מתאימה.

רשימת אורח: הערות לרשימה "מלחמת יום הכיפורים: תם ולא נשלם" - ד"ר יאיר דוכין*

להלן מספר הערות לרשימתו המקיפה והמעניינת של דורון "מלחמת יום הכיפורים: תם ולא נשלם". הרשימה כוללת מיגוון נושאים, שחלקם עדיין מדממים, חלקם מעלים שאלות, שעדיין לא קיבלו תשובות ברורות ובחלקם טמונות אזהרות חריפות באשר לעתיד המדינה. ברצוני להרחיב את הדיון במספר נקודות שהוצגו ברשימה.

גודל הסד"כ הסדיר

דורון מציג את פרדוקס חטיבת השריון הסדירה היחידה של צה"ל עד מלחמת ששת הימים (חטיבה 7), שצמחה אחרי מלחמת ששת הימים ל- 3 חטיבות שריון סדירות (7, 14, 401) וזאת כאשר האויב התרחק מהותית בעקבות כיבוש סיני, הגדה והרמה.

פרדוקס זה הועלה על ידי האלוף מתי פלד בדיון מטכ"ל בשנת 1968, אולם כשבוחנים לעומק את ההחלטה על הגדלת הסד"כ הסדיר מסתבר שאין כאן כלל פרדוקס, שכן גודל הסד"כ הדרוש נגזר גם מכוונת הדרג המדיני וגם מסעיף יחסי הכוחות. קודם למלחמת ששת הימים כוונת הדרג המדיני ויחסי הכוחות אפשרו החזקה של חטיבת שריון סדירה אחת (+תוספות פיקודיות שונות), בהתחשב באפשרות לגיוס מילואים. לאחר מלחמת ששת הימים, ההגדרה של קו התעלה, נהר הירדן ו"הקו הסגול" ברמה, כ"קווי עצירה" לצה"ל - נטרלה למעשה את מרכיב הקרקע וחייבה את צה"ל להחזיק סד"כ בסדר הגודל המותאם ליחסי הכוחות העדכניים. ככל שצבאות סוריה ומצרים התעצמו - נדרשה התעצמות מקבילה סדירה של צה"ל, כי במצב החדש פרק הזמן שנדרש להבאת כוחות המילואים לסיני, למשל, היה כמובן ארוך יותר מאשר להביאם לנגב.

הקשר בין סעיף ה"כוונה" לבין ההיערכות הטקטית

בסעיף זה לא ארחיב אלא אציין שהכישלון הטקטי החמור (לדעתי כמובן) של הפיקוד העליון של צה"ל ממחיש את הקשר החיוני בין הגדרה ברורה של כוונות הדרג המדיני (הדרג האסטרטגי) לבין ההיערכות וההפעלה הטקטית של הכוחות. היות ולא נוסחו הגדרות ברורות לכוונות הדרג המדיני באשר לשטחים הכבושים והן נשארו מעורפלות (ברמה של "קריצות" ורמזים) - לא הוסקו המסקנות הטקטיות הנכונות. כתוצאה מכך הניהוג הטקטי הוביל לאסון המעוזים ולאסון של חטיבה 14 שהוקרבה (אנשים וכלים) בליל ה- 6 לאוקטובר, בלי שהשפיעה כמעט על צליחת הצבא המצרי. גם חזית רמת הגולן הופעלה ללא יד מכוונת אמיתית והלחימה הבלתי מתואמת התבססה, בציר הפריצה העיקרי של הצבא הסורי, על גבורה ספורדית של מפקדים זוטרים וחיילים.

נקודה זאת חייבת לדעתי לשמש תמרור אזהרה חריף להנהגה בישראל, שכן כוונות הדרג המדיני היום אינן יותר ברורות (לי לפחות) מאשר היו אז.

גודל סד"כ ותפעולו

בין 1967 ל- 1973 הקימה ישראל סד"כ סדיר ומילואים גדול וחזק, אם כי בלתי-מאוזן בעליל, בעיקר במרכיב הארטילריה. אולם רמת ההפעלה הטקטית של סד"כ זה בדרגים של פיקודים ואוגדות הייתה נמוכה ביותר. ניהול הכוחות התאפיין בהתרוצצות חסרת-תכלית של כוחות בסדר גודל של אוגדה, תוך שחיקה של האנשים והכלים. חוסר השליטה על הנעשה בצירי התנועה בלט לאורך כל המלחמה. תנועת הכוחות לקראת הצליחה, למשל (המהלך האסטרטגי המכריע בחזית המצרית), התבססה בחלקה הגדול על "ניסים" ותושייה מקומית של מפקדים זוטרים. הלקח הברור הוא שכוח גדול שמופעל גרוע מאבד חלק גדול מהאפקטיביות שלו.

האם צה"ל למד מכך שיש לשפר משמעותית את כושרם של מפקדים בכירים להניע כוחות גדולים? מסופקני. מלחמת לבנון השנייה חשפה שוב אומץ לב של זוטרים ורמה ירודה של מפקדים בכירים. מבחינה זאת האזהרה שניתנה ע"י ועדת החקירה (וינוגרד) אמרה, כרגיל, את דברה, דהיינו, מצאה אשמים אך לא נכנסה לניתוח יסודי של התפקוד הלקוי של המפקדים הבכירים במלחמה והסיבות לכך.

לסיכום

אני מסכים עם קביעתו של דורון שבמלחמת יום הכיפורים היה מדובר בטובי אנשינו (לא כולל האלוף גורודיש שעל איכותו כמפקד ובודאי על אישיותו והתנהגותו יש לי השגות), שכשלו באופן חמור. עובדה זאת חייבה, אז ולדעתי גם היום, חקירה מדוקדקת כדי לנסות להבין את הסיבות והתהליכים שהובילו לכך. חקירה כזאת, שלא נעשתה עד כה, צריכה להיות שונה לחלוטין מחקירה נוסח 'ועדת אגרנט' (שבעיקרו של דבר חיפשה אשמים כדי לשכך את זעמו של הציבור), שכן כישלון ההנהגה הצבאית והמדינית של ישראל היה תוצאה של תהליכים וסיבות ולא אירוע מנותק מנסיבות. המפקדים/מנהיגים של היום אינם טובים יותר, אך הבעיות הניצבות לפתחנו כיום נראות מורכבות יותר. האם הדרגים העליונים השונים מוכנים יותר לאתגרים הניצבים מולם? קשה לדעת. 

* ד"ר יאיר דוכין הוא יועץ כלכלי בנושאי נדל"ן ומרצה במרכז האקדמי.

חמש תובנות מוצעות ממלחמת יום הכיפורים

לאור התגובות הרבות לרשימה על מלחמת יום הכיפורים שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר, מצאתי לנכון להוסיף רשימה זו לבלוג. מטרתה של רשימה זו להציג את חמש התובנות העיקריות שאני מציע להפיק מסיפור אותה מלחמה.

הערה ראשונה: על המודיעין במלחמת יום הכיפורים

דוח ועדת אגרנט קיבע בתודעה הציבורית את המסקנה שבמלחמת יום הכיפורים ארע מחדל נורא: המחדל המודיעיני. לפי הסיפור שנתקבע, לא זו בלבד שעיני ראשי המודיעין טחו מראות את המציאות בגלל היותם לכודים ב"קונספציה" (קרי: הנחה שמצרים לא תצא להתקפה על ישראל כל עוד לא נתמלאו תנאים מסוימים ובראשם עליונות אווירית), אלא שהם מנעו מישראל את ההתרעה הדרושה כדי להיערך למיתקפה המצרית-סורית ולכן גרמו לצה"ל להיות קרבן להפתעה ולסבול אבידות כבדות במלחמה.

המודיעין לא כשל באיסוף המידע, אלא בהערכת כוונות. כל העובדות המודיעיניות הנחוצות הובאו בפני מקבלי ההחלטות, אבל אליהם נוספה ההערכה החד-משמעית של ראשי המודיעין שאין מדובר כנראה במלחמה: הביטוי "סבירות נמוכה" קנה לו פירסום בהיסטוריה של ישראל. הקברניטים קיבלו את הערכת אמ"ן למרות סימני השאלה שהוצבו בפניהם, ולמרות שלא היו מחוייבים לקבל את הערכתו זו. הם גם הצליחו בדיעבד לתלות את האשם בראש אמ"ן: "הוא אמר". כאילו שאין להם תפקיד ולא שיקול דעת עצמאי, כאילו הוסתר מהם כל המידע והם שמעו רק את המשפט "סבירות נמוכה".

התוצאה של מסקנה זו של הוועדה הייתה השתרשותה של היתממות כללית, של צביעות. כאילו שיש אפשרות שמקבלי החלטות יקבלו גישה מלאה לחומרי מודיעין גולמיים, כאילו בכוחם לעבור בעצמם על ים המידע ולבצע הערכה מקצועית משלהם, כאילו אפשר בכלל לקיים הערכת מודיעין נקייה מהנחות (קונספציות), כאילו סביר לצפות לקבל מהמודיעין תשובות החלטיות ('המצרים יתקיפו ביום שבת בשעה 13:50') ולא הערכות לגבי סבירות האירועים. בשנים שלאחר מכן העיתונות נהגה לתקוף את המודיעין על כך שלא חזה נקודתית אירועים שונים (לרבות יוזמת השלום של אנואר סאדאת) - תפקיד המודיעין בעיני העיתונות הפך להיות הגדת עתידות.

הדבר אינו כך: המודיעין אוסף מידע ומנסה לגבש ממנו הערכה של יכולות ושל כוונות האויב. המטרה היא לתת התרעה. הוא עושה כמיטב יכולתו לספק גם הערכה של סבירות לתרחישים. הוא אינו יודע מה יקרה - הוא מעריך. הציפיות להתרעה מושלמת הן ציפיות סרק, לא רק בגלל שלא הכל ידוע אלא גם בגלל שתפקיד האויב הוא להסתיר את כוונותיו ומהלכיו ולהונות את המודיעין. ולפעמים זה אפילו מצליח. אז אחרי כל האכזבה מהמודיעין צריך לזכור שגם בעתיד יש סיכוי לכך שישראל תופתע, והדבר לא יקרה בגלל שמישהו במודיעין אשם בכך. וזה משהו שצריך לזכור גם אחורה, כשנזכרים בחתירה הבלתי-מתפשרת למצוא אשמים במחדל המודיעיני, וגם קדימה, כשמתכננים מהלכים וטועים לחשוב שאנחנו נכנסים לתחום שאנחנו יודעים בדיוק מה יקרה בו, לתחום של ודאות.

והנקודה האחרונה היא הוויכוח על הפעלתם/אי-הפעלתם של 'האמצעים המיוחדים' בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים. ממה שראינו וקראנו בשבועות האחרונים עולה שהדרג הצבאי והפוליטי התייחסו לאמצעים המיוחדים כאל 'תעודת הביטוח של ישראל'. לכן הם הסכימו לקבל את הערכתו של אמ"ן שהמלחמה לא תפרוץ בימים הקרובים, ולכן הם בחרו שלא לתגבר את הכוננות הצבאית בהתאם. משום כך התלהט הוויכוח הציבורי בשבועות האחרונים לגבי שאלת "האמצעים המיוחדים". אז יש כמה דברים שאפשר לחשוב כאן: האחד, שזהו ניסיון טיפשי להפוך את הכישלון המערכתי של ישראל במלחמת יום הכיפורים לכשל נקודתי; השני, שבעצם מה שהיה "תעודת הביטוח" של ישראל הפך בדיעבד להיות מקור המחדל הפוליטי-צבאי של ויתור על היערכות צבאית מתאימה - הסתמכות על נורית בקרה שלא עבדה הפכה להיות סיבה להחמרת האסון; השלישי, שכדאי לחשוב על כך שגם בעתיד איזשהו אמצעי פלא יכזיב, וסיפור המודיעין תמיד יהיה סיפור של עבודה סיזיפית של ניתוח והערכה ומושגים של סבירות נמוכה וגבוהה ולא סיפור מופלא של ידיעה בודדת שתביא לנו את 'המספר הזוכה'.

הערה שנייה: על מוכנותו של צה"ל למלחמה

באיחור, וכשהוא מופתע, התייצב צה"ל למלחמה. ואז הסתבר שמדובר בצבא שאינו מוכן למלחמה. הוא לא התכונן כלל למלחמה כזו. הוא הפך בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים לצבא בט"ש שהתמחה בסיורי מערכת, בשיטור בשטחים המוחזקים ובשגרת חיי מוצבים במסגרת מלחמת ההתשה. למקרה של מלחמה אמיתית, הוא בנה את עצמו להתקפה, למרות שמו ומתוך הגדרה לא ברורה של מטרת מלחמה: הקים מסגרות טנקים רבות, צבר אלפי טנקים ורכש מטוסים, ובנה מערכת צבאית לא מאוזנת, דלת-חי"ר ודלת-ארטילריה. מין צבא התקפי, של תנועה, של מלחמת בזק. מצד שני, הוא לא התאמן מספיק. הוא לא הכין תכניות הגנה למקרה שהתרחיש שסבירותו נמוכה - אכן יתממש. ובעיקר: הוא זלזל ביכולתם הצבאית של צבאות האויב, והתעלם מהאימונים שלהם, מאמצעי הלחימה שלהם (נ.ט., נ.מ.) ומתכניות ההתקפה שלהם. הוא האמין שהאויב יישבר במהלך הראשון, ולכן תוצאות המערכה תיקבענה ע"י תכניותיו-הוא. כפי שניתן לראות מהסרטים ששודרו בטלוויזיה בשבועות האחרונים, תחושה של ביטחון עצמי פשתה בקרב הפיקוד הבכיר, והושמעו התפארויות ע"י ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הם היו עיוורים למציאות. ההתבטאות של הרמטכ"ל בתרגיל השיריון הגדול של 1973 ש"צה"ל ערוך למלחמה ואם תפרוץ - ינצח בה" - היא רק עדות עגומה לניתוק מהמציאות. הכרזתו של הפוליטיקאי החדש אריאל שרון חודשיים לפני המלחמה שהצבא המצרי איננו מסוגל לחצות את תעלת סואץ ולתקוף את כוחות צה"ל בסיני - היא ממש טרגדיה, בהתחשב בכך שמדובר באחד מטובי המצביאים של צה"ל.

אבל לא מדובר רק בהפקרה בתחום בניית הכוח וההיערכות. מדובר גם בהשתלשלות האירועים מרגע שצה"ל החל להעלות את דרגת הכוננות, כשגבר החשש לבואה של התקפה מצרית-סורית על אף הערכות אמ"ן. ההיערכות לא היוותה תשובה למה שמפניו באמת חששו: מיתקפה כוללת. הפקודות שניתנו למפקדים הטקטיים התייחסו לאירועים לא ברורים: יום קרב, חידוש מלחמת ההתשה, כוננות ספיגה, התקפה על מוצבים בודדים לצורך מחטף. "מלחמה" לא הייתה בלכסיקון, וגם לא ניסיון לפרט על מה מדובר בתרחיש מלחמה: במה הכוחות עשויים להיפגש בתרחיש זה. הטשטוש הלך וגבר כלפי מטה: בחטיבות הסדירות ובמוצבים לא היו מודעים כלל למהות העלאת דרגת הכוננות. בהתאם, תכניות מוכנות-מראש לא הופעלו, כוחות לא נפרסו, מחסנים לא נפתחו, דרגים לוגיסטיים לא נכללו בכוננות, אלמנטים שהיו אמורים לחבור למערך הסדיר לא גוייסו.

כשמסתכלים בדיעבד על כל אלו מפליאה הסתירה בין מה שידעו במטכ"ל לבין מה שנמסר למפקדים בשטח. הסתירה בין ההכרזה על דרגת הכוננות הגבוהה ביותר ביום ו' 5.10 לבין השלווה ששררה בשטח עד שפרצו הקרבות. נראה שהפקודות זרמו בסגנון "טלפון שבור": ככל שהן ירדו כלפי מטה עצמתן נחלשה והן איבדו מיקוד. זה מעלה שאלה למה בכלל צה"ל קורא "כוננות" מעבר לביטולי חופשות שבת של כמה יחידות סדירות.

הערה שלישית: על בחירת שר ביטחון ומצביאים

אחד הסיפורים שצפו מחדש בשבועות האחרונים הוא כיצד שר הביטחון דיין פונה למפקד חיל האוויר ביום הראשון למלחמה ומורה לו להפסיק את התכנית להשמדת מערך הטילים המצרי ולהתמקד במקום זאת בחזית הצפונית. לפי התיאור, כשמפקד חיל האוויר שומע את הדברים וחושב לרגע, אומר לו שר הביטחון: "אין לך מה לחשוב - זוהי פקודה!". אין מדובר כאן בהוראה של הרמטכ"ל - מדובר בפקודה ישירה של שר הביטחון, שהוא דרג פוליטי, למפקד חיל האוויר. מדובר בדרך בלתי סבירה לנהל צבא בעת מלחמה. ומדובר כאן בשר ביטחון אגדי, ששלושה חודשים מאוחר יותר עתיד לתאר בפני ועדת אגרנט את תפקידו במלחמה כנותן עצות מיניסטריאליות בלבד - הכל כדי להתחמק מאחריות לכישלון הצבאי ולהשאיר אותו בתחומו של הדרג הצבאי.

משה דיין היה דמות כריזמטית. פירסומו כמצביא היה כנראה חסר-בסיס: כך תרומתו השולית במלחמת העצמאות, וכך התנהלותו המוזרה כרמטכ"ל במלחמת קדש ב-1956. כוחו היה ביכולתו לעורר אמון בציבור, עד כדי כך שדעת הקהל כפתה על ראש הממשלה אשכול למנות אותו כשר ביטחון ימים אחדים לפני מלחמת ששת הימים. הוא לא השתתף בהכנות למלחמת ששת הימים ולא בתכנון. אבל הוא קטף את כל הקרדיט על ההצלחה והפך לגיבור-על. דמותו נסכה ביטחון בעם, ולכן כשלונו לא נמחה ע"י הניסיון המגושם של ועדת אגרנט להפריד בין הדרג הפוליטי לדרג הצבאי: דיין עצמו היה למעשה גם הדרג הצבאי.

משה דיין הוא המקרה הראשון בישראל שתפקיד שר הביטחון נמסר לאיש צבא, לרמטכ"ל לשעבר. מאז הדבר הפך לנורמה. התוצאה היא שבין ראש הממשלה, בעל הסמכות העליונה בנושא ביטחון ישראל, לבין הרמטכ"ל - נמצא רמטכ"ל נוסף (לשעבר). ולא סתם מדובר במצביא, אלא במצביא שעבר לפוליטיקה. שר הביטחון חייב "לחצוב" לו מרחב מחייה. וכך הוא גם משמש מבחינת הצבא כרמטכ"ל-על, שכוחו בהיותו דרג צבאי מעל לרמטכ"ל וביכולתו להשפיע על המינויים העתידיים בצמרת הצבא, וגם משמש מבחינת ראש הממשלה מין 'פילטר' שמרחיק את ראש הממשלה מתפקידו ואחריותו בהיבט הביטחוני. נשאר עוד להוסיף כמה צילומים מחמיאים במסדרים צבאיים וכמה רמזים שהתפקיד מחייב את המועמד להיות רמטכ"ל לשעבר, והמתכונת מוסדה. הבעיה היא רק מערכת היחסים האנושית: בין הרמטכ"ל יעלון ושר הביטחון מופז שררו יחסים גרועים; בין הרמטכ"ל אשכנזי ושר הביטחון ברק שררו יחסים גרועים; וגם בין הרמטכ"ל אלעזר ושר הביטחון דיין שררו יחסים גרועים. אז מעבר לטעות של המודיעין ולחוסר המוכנות של צה"ל קיבלנו עכשיו גם מבנה פיקודי מטושטש, עם ארבעה-חמישה רמטכ"לים המשתתפים בדיונים, ועם 'קליקות' של גנרלים המושכות את ראש הממשלה לכיוונים שונים. וכך גם נראו הדיונים במהלך המלחמה, וכך נראו מלחמות הגנרלים שההיסטוריה מעט גימדה אותן והציגה אותן כבעיה אישית של שרון וגורודיש. המגיפה הייתה הרבה יותר רחבה והרבה יותר מזיקה.

האם מדינת ישראל צריכה להמשיך במסורת לפיה בתפקיד שר הביטחון משמש גנרל? נראה לי שזהו נוהג שהגיע זמן להפסיקו, ולעבור לשר שאינו רמטכ"ל מוסווה. זאת למרות הכישלון הציורי של עמיר פרץ. מנהיג הוא מנהיג, ואחריותו של מנהיג פוליטי אינה צריכה להתעמעם עקב כך שהוא ממנה גנרל לשר ביטחון או רופא לשר הבריאות או פרופסור לשר החינוך: זוהי אחריות טוטאלית. לכן התפתלויותיה של ראש הממשלה מאיר לאחר המלחמה כאילו היא לא יכלה לחלוק על הגנרלים שלה הן בושה לרעיון הדמוקרטי של שלטון העם.

אבל ישנה עוד בעיה שצצה במלחמת יום הכיפורים. מפקדי האוגדות באותה מלחמה היו אלופים, לרוב אלופים שכבר פרשו משירות פעיל. כך נוצר מצב שמפקדי האוגדות של פיקוד דרום ראו עצמם בכירים מאלוף הפיקוד. ואולי עוד דבר: הם לא העריכו את יכולתו כאיש צבא. "ברן" חשב שגורודיש אינו מתאים כלל לתפקיד אלוף, ושרון היה עד חודשיים לפני המלחמה מפקדו של גורודיש. העניין התפוצץ מייד, וגרם לבזבוז זמן ואנרגיה מיותרים (מאבקים של בר-לב ודדו נגד דיין לסילוקו של שרון באמצע המלחמה, מינוי מפקד חזית מעל לאלוף הפיקוד, תיאום לקוי של מהלכים בין הכוחות, ועוד).

זה הכל נראה כיום סיפור לא רלוונטי, שכן מפקדי האוגדות הנוכחיים הם תתי-אלופים בשירות קבע. אבל זה כן רלוונטי: מפקדי הגייסות כיום (מסגרות בסדר גודל על-אוגדתי) הם אלופים במיל', והם בכירים היסטורית מאלופי הפיקודים להם הם כפופים. אנו צפויים תיאורטית לאפשרות של שידור חוזר. כדאי היה לשמור על פירמידה פשוטה של פיקוד, ולא מצבים בלתי פורמאליים שבהם גנרל מסויים אינו רואה עצמו כפוף לזה שממונה עליו. צריך למצוא דרך שהמינויים השונים ייעשו בהסכמה של המפקד הישיר, ולא במסגרת 'סידור עבודה' שאינו על דעתו של המפקד הממונה.

הערה רביעית: התפכחות מחלום הכוח

מלחמת יום הכיפורים גרמה למדינת ישראל להתעורר למציאות חדשה. צה"ל הצליח אמנם לסיים את המלחמה בתוצאה צבאית מעוררת כבוד, אבל יש לזכור שמדובר כאן במידה מסוימת של צירוף אירועים: החלטתו הגורלית של סאדאת לצאת למיתקפה נוספת בסיני ביום 14.10, שחשפה אותו בפעם הראשונה באותה מלחמה לעליונות של צה"ל בקרבות תנועה ולעליונותו המוחלטת באוויר. עד לאותו מהלך מצרי - צה"ל לא הצליח להכריע את המערכה.

נקודת הזמן שיש להקפיא ולשחזר בדמיוננו, כעבור 40 שנה, היא המצב הסטטי שהיה ביום 13.10.73. צה"ל נפגע קשות באנשים ובציוד. כל מאמציו לסלק את צבא מצרים מתוך סיני העלו חרס. המחשבה על מהלך צבאי שישנה את תוצאות המלחמה הטרידה את ממשלת ישראל, אבל תש כוחו של צה"ל. האופציה של צליחת התעלה להשגת הכרעה נראתה מהלך מסוכן מידי. ישראל הציעה לאמריקנים לפנות לאו"ם בהצעה להפסקת אש שהייתה מנציחה את הצלחת המהלך המצרי והסורי. 'רכבת אווירית' אמריקנית החלה באותו יום להביא לישראל מטוסים, טנקים, תחמושת ואפילו אפסניה, מאחר שצה"ל הגיע לנקודה מסוכנת מבחינת אבידות ומחסניה של ישראל התרוקנו. זוהי הנקודה לשחזור. זוהי נקודת ההתפכחות, וזוהי הנקודה שאנו צריכים לשחזר בדימיוננו - לא את השלב הבא, שבו צה"ל הצליח לנצל טעות מצרית ולשפר במהלך מוצלח את התוצאה הסופית של המערכה כולה.

רגע לפני כן, ביום 13.10.73, היה ברור: ישראל הקיצה מחלום למציאות שהיתה מעבר לכל דמיון. לא מדובר בסיוט חולף, לא רק בתוצאה של מחדל מודיעיני, לא רק בהפתעה אסטרטגית: טעינו, ועכשיו ברור שישראל אינה מעצמה כפי שחשבנו, וצה"ל אינו הצבא העשוי ללא-חת שציירנו בדמיוננו. ישראל איננה יכולה לנהל מדיניות חוץ עצמאית כמו מעצמה. היא אינה יכולה לכפות את רצונה בכוח על שכנותיה. היא אינה יכולה לפעול ללא גיבוי מלא של מעצמה בינלאומית. היא חייבת להגיע להסכם מדיני עם שכנותיה ועם ערביי ארץ ישראל. אין לה את הבחירה שחשבה בין ביטחון (שטחים) לבין שלום (החזרת שטחים) - יש רק פתרון יחיד, של הסכם שלום עם שכנותיה שהוא גם מקור הביטחון, והוא יהיה כרוך בוויתור על שטחים. נותר רק לחתור אליו.

מבחינה זו, למלחמת יום הכיפורים יש ערך חינוכי: היא ההתפכחות מהאופוריה שנגרמה בשל הניצחונות הקלים של מלחמת ששת הימים. היא זו שסללה את הדרך להסכמי שלום ולנסיגה מסיני. ומי שלא הבין - באו שתי מלחמות לבנון כדי להזכיר גם מקץ דור כי ישראל אינה יכולה לבנות על כוחה הצבאי כאלטרנטיבה להסכמים מדיניים. ואולי גם למדנו שהעתיד אינו ידוע לנו, ושדברים עשויים להתפתח לכיוונים שונים מאלו שאנו מניחים.

הערה חמישית: על צבא העם

צה"ל בנוי על שלד סדיר ועל גוף עיקרי המושתת על גיוס מילואים. זהו כורח, בגלל שצרכי הביטחון המוגדלים אינם מאפשרים הסתפקות בצבא מקצועי קטן, אבל זהו גם מקור עוצמה לצה"ל ולחברה הישראלית.

ביסוס צבא על אזרחים פירושו מאבק מתמיד על שימור הרמה המבצעית, כי לא מדובר בחיילים מקצועיים במשרה מלאה וכי יש להיאבק בהשפעת הגיל של חיילי המילואים. התוצאה צריכה להיות הקפדה על אימון. מי שצופה בהתפתחות צה"ל לאורך זמן יכול להבחין ברמה הבלתי מספקת של אימונים, בשחיקה של איכות חיילי המילואים, ובקבלה בהסכמה של העובדה שאי אפשר לסמוך על חיילי המילואים מעבר לגיל מסויים. וגיל זה הולך ופוחת. התוצאה היא שמשקלו של מערך המילואים הלוחם בצה"ל הולך ויורד. הנטייה היא לשמור על צבא סדיר גדול, והביטוי הוא שירות סדיר ארוך מידי.

השתתת כוח האדם על מילואים מציבה דרישות כבדות - זה מובן. צריך להשקיע באימונים לשימור היכולת. צריך להתמודד עם כוח אדם שיש לו בעיות משקיות ומשפחתיות מטרידות. צריך להתמודד עם כוח אדם שיש לו חשיבה מוסרית ופוליטית עצמאית ועלולה להיות לו הסתייגות ממדיניות צה"ל בנושאים שונים, מרמת הניהול ועד להתנהגות כלפי אוכלוסיית השטחים. צריך להתמודד עם כוח אדם שיש לו ביקורת על כך שחלק הולך וגדל מהאוכלוסיה אינו נושא בנטל הביטחוני בזכות הסכמים פוליטיים. צריך להתמודד עם בעיות מורכבות של בריאות ורווחה של חיילים. ועוד ועוד.

אבל זהו המודל שבחרנו, ומודל זה מעצים אותנו כחברה: עלינו לפתור את כל הבעיות בינינו לבין עצמנו כתנאי לקיומו של צבא מלוכד ובעל מוטיבציה. מבחינה זו, התבססות על חיילים סדירים או על חיילים מקצועיים היא בריחה מהשאלות - לא פתרון יעיל.

שותפות גורל בצה"ל מחייבת גם שותפות במערכת האזרחית. היא מחייבת מדיניות חברתית שתבטיח שיוויון הזדמנויות. היא מחייבת שאי-השיוויון בהכנסות וברכוש לא יגיע לקיצוניות. היא מחייבת מערכות בריאות וחינוך שתאפשרנה לכולם קיום מכובד. שהרי אם אין סולידריות, אם אנחנו חיים בחברה של תחרות כלכלית ללא גבולות ואין אחריות הדדית ודאגה לפרט - מהו הבסיס לדרישה שיוויונית כשמדובר בסיכון חיים? שהעשירים והמצליחים והמקושרים ילכו למלחמה: הרי ממילא כל פירות הארץ שלהם. וזה אומר שצריך היה לא רק להטות את הכף בחזרה לכיוון של חיזוק מדינת הרווחה, אלא שצריך היה גם להבטיח למשרתים שכר הוגן גם בתקופת שירות החובה, כדי שלא להאריך מידי את תקופת אי-ההשתכרות של אלו שאינם יכולים להישען כלכלית על משפחותיהם.

ועוד נקודה קטנה. בקרב על החרמון ב-1973 התבלטה מציאות מוזרה שקיימת תמיד בצה"ל, של חיילים שבפועל פטורים מהגנה על חייהם. למי שאינו מודע לסיפור החרמון: כיתה של חיילי "גולני", כ-12 לוחמים, היו אלו שנועדו להילחם בחיילי הצבא הסורי שפשטו על המוצב; היתר - כמה עשרות חיילים -  אינם מוגדרים בעיני עצמם כחיילים: הם נכנעים והולכים לשבי. בתואנה של היותם טכנאים או בעלי מקצועות כאלה ואחרים, אנשים אלו חונכו במסלול הצה"לי שלהם לחשוב שאין זה מתפקידם להשתתף בקרב - מישהו אחר יעשה זאת עבורם. מנהג זה לא רק שאינו סביר - הוא גם אינו מתקבל ערכית. הוא אינו סביר כי אין מדובר בחסרי יכולת לאחוז בנשק ולהגן על עצמם: אנשים אלו יכולים להיות בחייהם הפרטיים ספורטאים, לוחמי קראטה או מתנחלים הנושאים על גופם נשק חם להגנה עצמית בכל אשר ילכו בחייהם האזרחיים, ואז השאלה היא מה טעם מצא הצבא להכריז עליהם כפטורים מהגנה עצמית; הוא אינו מתקבל ערכית כי מיהו שקבע כי הלחימה באויב היא אחריותו של אותו חייל "גולני", בעוד שבן גילו המשרת איתו במוצב אינו צריך להשתתף בקרב? התוצאה היא ששני מחבלים חוטפים אוטובוס (קו 300) מלא חיילים שכולם "לא משתתפים", וכן הלאה. הלקח היה צריך להיות שכל חייל בצה"ל יעבור אימון טירונות שיאפשר לו בעת הצורך להשתתף בקרב בצורה אפקטיבית, ולפחות להיות מסוגל להגן על עצמו ועל משפחתו. והכוונה כמובן גם לחיילות. גם זה חלק מסולידריות ומהיותנו חלק מ"צבא העם".

מלחמת יום הכיפורים: תם ולא נשלם

השנה אנו מציינים 40 שנה לאירוע הטראומטי ביותר בחייה של מדינת ישראל: מלחמת יום הכיפורים. ישראל של ספטמבר 1973 אינה קיימת עוד: היא נמחקה באחת, בתרועת צופרי אזעקה בצהרי יום הכיפורים, ומי שחווה את המעבר הטראומטי מאור לחושך - לא ישכח אותו. לא דווקא את המלחמה עצמה - היא רק הייתה מלחמה נוספת בשרשרת המלחמות של ישראל, גם אם הקשה שבהן - אלא את אובדן התום, הגאווה והאמונה של הפרט באחריותה של הנהגת המדינה. מדינה פורחת בת 26, גאה על הישגיה החומריים, האנושיים והביטחוניים, מאמינה בצדקת דרכה המדינית וסמל להצלחה בעיני העולם בעקבות הנצחון הצבאי האדיר במלחמת ששת הימים - היא התעוררה יום אחד והבינה שהיא חיה בחלום: הכל היה אילוזיה. המצב הביטחוני היה אילוזיה, העתיד הוורוד היה אילוזיה, וכל מי שהיה צריך להנהיג - הכזיב.

מאז, יש לנו מדינה אחרת: צינית, מפוכחת, חוששת, מקשיבה בחשדנות למנהיגיה. מתגעגעת לימים בהם העתיד נראה בטוח, בהם היינו צודקים, ויכולנו לסמוך על מנהיגינו. הכל קרה, לדעתי, במלחמת יום הכיפורים. מה הדבר הנורא שקרה באותה מלחמה, ששינה את פניה של ישראל?

חורבן בית שלישי

הדיון במלחמת יום הכיפורים זכה השנה, די במפתיע, להבלטה יתירה בתקשורת. לכאורה זה בגלל המספר העגול. ייתכן גם שדור הלוחמים של אותה מלחמה נמצא כיום בשלב של פרישה ממעגל העבודה,  ובאופן טבעי מבטו מופנה לאחור והוא חוזר במחשבותיו לאותם ימים. אבל ייתכן שהעיסוק במלחמת יום הכיפורים מקורו אחר: לא מדובר רק בזכרונות מקרב או ממצב - מדובר במלחמה שניפצה את הגאווה הישראלית ופגעה לנצח באמונו של הציבור במנהיגיו. מדובר בטראומה ציבורית, מעבר לטראומה האישית של יחידים. מדובר בפצע שעדיין פתוח. בחוויה נפשית שטרם סיימנו לעבד אותה.

בפירסומים האחרונים הועלה תכופות זכר דבריו של שר הביטחון האגדי, משה דיין, שנתקף ייאוש למראה השבר הצבאי בחזיתות השונות בימים הראשונים של המלחמה ודיבר על סכנה לחורבן הבית השלישי - המפעל הציוני. מצטטים אמנם את דבריו בנימת זלזול, דברי אדם שאיבד את עשתונותיו, אבל בדיעבד ייתכן שהוא לא טעה: ישראל של ערב יום הכיפורים אינה קיימת עוד. סידרת ההצלחות המדהימה של כמעט מאה שנות המפעל הציוני - חברתית, תרבותית, כלכלית, צבאית, מוסרית - נפסקה במלאת 26 שנים למדינה. זהו עכשיו בית אחר. או אולי בכלל תקופת דמדומים.

חשבון הנפש

למלחמת יום הכיפורים יש תכונה ראויה לציון: 40 שנה לאחר שפרצה היא אינה מתועדת עדיין ממלכתית, במחקרים רשמיים. אין לה מפות רשמיות, אין לה היסטוריה ממלכתית שמציגה את ניהול המלחמה ומהלך הקרבות, והיא כמעט ואינה נלמדת. רוב התיעוד הקיים לגביה הוא סיפורי קרבות פרטיים של לוחמים, וספרים המביאים גירסאות של גנרלים המנסים להבטיח את מקומם בהיסטוריה. בשנים האחרונות נוספו כמה מחקרים פרטיים על חלק מהקרבות (ראו למשל את סיפורה של חטיבת הטנקים 188 ברמת הגולן - "על בלימה", סיפור מבצע "אבירי-לב" לחציית התעלה ע"י אוגדה 143 - "הצליחה", סיפור המערכה בסיני - "הסדיר יבלום?" ועוד). וכך, למרות שכולם חשים שמלחמה זו "מכוסה" במידע - נותרו ממנה רק סיפורי קרבות מיוחדים ואולי גם כמה תובנות/סיסמאות: "מחדל", "קונספציה", "הפתעה", "ניצחון צבאי". העיסוק המרובה של התקשורת השנה במלחמת יום הכיפורים אינו יכול להסתיר את העובדה שסיפור מלחמת יום הכיפורים עדיין לא סופר. חשבון הנפש האמיתי - למרות מה שאתם אולי חושבים - טרם נעשה.

כיצד נגדיר תקופה היסטורית?

ישנו פרק היסטורי אחד רצוף, שהחל במאי 1967 והסתיים במארס 1979. במאי 1967 הכריז שליט מצרים, נאצר, על סגירת מיצרי טיראן לאניות ישראליות, סילוק משקיפי האו"ם מגבול רצועת עזה והכנסת צבא מצרי לשטח המפורז בחצי האי סיני - לראשונה מאז הסכמי 1956. ישראל הכריזה בתגובה (אולי נמרצת מידי) על גיוס כללי של כוחות המילואים, המתינה כשלושה שבועות לראות אם מהלכים מדיניים יכולים להחזיר את הגלגל לאחור, ויצאה בסופו של דבר למלחמה נגד מצרים. 12 שנים מאוחר יותר, במארס 1979, הסתיים פרק זה בחתימת הסכם שלום בין מצרים לישראל שבמסגרתו הסכימה ישראל לנסיגה מלאה של כוחותיה מחצי האי סיני, לרבות פינוי הישובים היהודיים מפיתחת רפיח ומדרום סיני.

אנו נוהגים אמנם לחלק את ההיסטוריה הזו לשני פרקים נפרדים - מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים - אבל אין מדובר כאן בשני פרקים נפרדים, כפי שנראה היה בקירבת זמן לאירועים: מלחמת יום הכיפורים הייתה למעשה השלב השני (ובדיעבד: הבלתי נמנע) של מלחמת ששת הימים. המהלך שהחל בתקיפת צה"ל ב-1967ובכיבוש שטחים ואחזקתם לא הסתיים אלא ב-1979, כשהמצב (מבחינת מצרים) הוחזר לקדמותו. אם נחשוב על כך, ייתכן בכלל שהמהלך שהחל ב-1967 עדיין לא הסתיים: הוא יסתיים (אולי) רק כאשר המצב יוחזר לקדמותו מבחינת כל הגורמים, כולל סוריה וערביי ארץ ישראל, והגבולות יחזרו  למקומם ב-1967. למרבה המבוכה, ייתכן אפילו שזו בכלל מחשבה אופטימית ושאיחרנו את המועד: שהמהלך של 1967 כלל איננו רוורסיבילי.

כיצד נראו הדברים לפני המלחמה?

התחושות ששררו בקרב הציבור לאחר מלחמת ששת הימים היו שונות לגמרי: דומה היה כאילו מלחמת ששת הימים הייתה בכלל השלב המסיים של מלחמת העצמאות, שבסופה נקבעו קווי שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק"). התחושה הייתה שאותם קווי שביתת הנשק היוו פתרון לא יציב ולא בטוח לישראל (ראו את ההטרדות הבלתי פוסקות של הצבא הסורי את יישובי עמק החולה, ואת המצוקה של ישובי פרוזדור ירושלים בגלל מעשי החבלה של אירגון ה'פתח'), והביאו לכן ל"סיבוב" נוסף. כיבוש סיני, הגדה המערבית ורצועת עזה איפשר לישראל, לפי אותה תפיסה, שני פתרונות אלטרנטיביים לסכסוך: שליטה מלאה בשטח ("ביטחון"), או החזרת השטחים הכבושים לידיים ערביות במסגרת הסכם מדיני ("שלום").

ההעדפה הישראלית הנגלית (מושג חשוב בכלכלה) הייתה ל"ביטחון": חוסר אמון בהבטחות הערביות, אי-קבלת תנועות השחרור הפלסטיניות כמייצגות יישות מדינית ממשית ובת-קיימא, וחיבה מתגברת לאחיזה בשטחים המוחזקים משיקולים דתיים-לאומיים, מלווה במפעל התנחלות שהקיף למרבה ההפתעה גם את חצי האי סיני וגם את רמת הגולן (מדוע?). אופציית ה"שלום" לא ירדה אמנם מהפרק, אבל החשיבה הייתה שהשטחים הכבושים הם קלפי מיקוח טובים מספיק כדי שיאפשרו לישראל להשיג תמורתם הסכם שלום אידיאלי. לכן אופציית ה"שלום" הפכה להיות בעיקר חלום רחוק, אוטופיה.

על רקע התחושות בציבור, ההנהגה הפוליטית של ישראל היססה להיענות להצעות למשא ומתן מצד גורמים בינלאומיים. ברקע ההיסוס פעלו לא רק הרצון להכתיב את תוצאות המשא ומתן, אלא גם ההערכה שאין לישראל לחץ זמן לפתרון המצב הביטחוני: הזמן הרי פועל לטובת ישראל. ובינתיים, ישראל נהנתה מפריחה כלכלית שמקורה בגלי עלייה מחד וביתרונות של השתלבות כלכלת השטחים בזו של המשק הישראלי מאידך. אז מה עושים? מכתיבים תנאים מוקדמים ו"מחכים לטלפון". לא יטלפנו? לא צריך!

חלק מהתחושה שהזמן פועל לטובת ישראל נבע מתמונת המאזן הצבאי. לאחר המכה המשפילה שספגו צבאות ערב מידי צה"ל ב-1967 נראה היה שהאיזור הפך להיות פחות-מסוכן לישראל: יתרון צבאי מוחלט לצה"ל, שתוגבר גם עכשיו במרחב חדש ועצום-ממדים לצורך הגנה על הישוב (סיני, הגדה המערבית ורמת הגולן - שטח הגדול פי שלוש(!) משטח ישראל של גבולות 67') ובציוד צבאי אמריקני חדיש. התחושה הייתה שכל הקלפים הם בידי ישראל. סולקה הסכנה הקיומית של מדינת ישראל.

התעצמות צבאית

נקודה מעניינת קשורה לגידול בכוחו של צה"ל לאחר 67'. אם באמת הלקח של מלחמת ששת הימים הוא שצבאות ערב הם צבאות כושלים, ואם עליונות החימוש האווירי האמריקני היא כה ברורה, ואם נוספו עכשיו מרחבים המרחיקים את האויב מעריה של ישראל - סביר היה לצפות שהניצחון הצבאי ויחסי הכוחות יאפשרו לקצץ בעוצמת צה"ל ובהיערכותו: אחרי הכל, ההיערכות הצבאית לפני 67' הייתה הרי ללא היתרון של מרחב ספיגה ובמצב פחות אופטימי מבחינת הערכת יחסי הכוחות (זכרו את המועקה של 'תקופת ההמתנה' של מאי-יוני 67', את עבודות הביצורים בעורף ואת ההערכות שעימות צבאי יגרום לצה"ל כעשרת אלפים אבדות). אלא שמה שקרה הוא ההיפך הגמור: צה"ל הגדיל את כוחו היבשתי (מספר האוגדות הוכפל בין 67' ל-73'), הרחיב את המסגרות הסדירות (נוספו חטיבות שיריון סדירות), האריך את משך שירות החובה מ-26 ל-36 חודש, הפך את שירות המילואים לנטל ממשי על האוכלוסייה האזרחית כשהוא משתמש לראשונה בחיילי המילואים לפעילות ביטחון שוטף לשמירת השטחים המוחזקים,  והכפיל ויותר את עוצמת חיל האוויר שלו.

אם נחשוב על כך, בשנים אלו הופרה אחת מהנחות היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל, לפיה צה"ל מתבסס בעיקר על כוחות מילואים הנקראים למלחמה ותפקידו של הצבא הסדיר הוא רק להוות גרעין לאימונים ותחזוקה וכוח לשמירה שוטפת על הגבולות. במקום זאת, הוקם מערך קבוע גדול. הצבא הסדיר הגדול נתן בפעם הראשונה לממשלה אפשרות לצאת למלחמה מבלי להזדקק לגיוס מלא של המילואים כתנאי (ראו את תכניות צה"ל לגבי הגנת סיני ורמת הגולן, ראו את מלחמות לבנון - הראשונה והשנייה).

כשלון צבאי

ההתקפה הצבאית על ישראל ביום הכיפורים של 1973 טרפה את הקלפים. בדרום, צבא מצרי חסר-מוניטין ולא מוערך, מונהג בידי מדינאי שנחשב למנהיג אפור וחסר יכולת-שליטה, עשה את הבלתי אפשרי: הוא צלח את מכשול המים בכוח עצום ולאור היום, והוא השלים את משימת ההשתלטות על הגדה המזרחית של תעלת סואץ בלוח הזמנים שקבע לעצמו ועם שבריר בלבד מהיקף האבדות אותן צפה מראש. צה"ל, שהציבור ראה בו את "הצבא הטוב בעולם" - הופתע, הוצא משיווי משקל ואיבד את עשתונותיו, עמד מנגד חסר-אונים במהלך כיבוש השטח ממזרח לתעלה, וספג אגב כך אבדות כבדות. בצפון, צבא סורי - בלתי מוערך אף הוא (ראו את מסקנות צה"ל מההיתקלויות היבשתיות עם הצבא הסורי ב-1970  ומההיתקלות האווירית עם חיל האוויר הסורי כשבועיים לפני המלחמה) - שטף בסערה את חלקה הדרומי של רמת הגולן ונעמד בסוף היום הראשון על המורדות לנהר הירדן כשהוא מאיים על יישובי הגליל.

בשנים שחלפו מאז אותה מלחמה ניסה הציבור בישראל, כנראה לשווא, להתמודד עם תחושת השבר בעקבות הכשלון הצבאי. הועלו טענות על כך שצה"ל הופתע. הועלו טענות על כך שבסופו של דבר צה"ל ניצח: ראו את כיתור הארמיה השלישית המצרית ואת כיבוש המובלעת הסורית לאחר סילוק הצבא הסורי משטחים שכבש בתוך 'הקו הסגול'.

יבושם למבקשים להתנחם. אני מציע לחשוב על שאלה זו בצורה אחרת. כולנו יודעים כיום (והיינו צריכים לדעת אז) שמטרות מצרים במלחמה לא היו להשמיד את ישראל או אפילו לכבוש את חצי האי סיני, אלא להכריח את ישראל באמצעות מהלך צבאי לצאת ממצב של סטטוס-קוו ולהגיע למשא ומתן מדיני שמטרתו החזרת שטח סיני לידי מצרים. כדי להשיג מטרה זו, ומתוך מודעות לעליונות הישראלית באוויר ובקרבות תנועה, תיכנן הצבא המצרי מהלך קרקעי מוגבל: לחצות את התעלה ולכבוש רצועה של עד 10 ק"מ מעבר לה, רצועה שמאפשרת לו עדיין להיות מוגן מחיל האוויר הישראלי בעזרת מטריית הטילים שמיקם ממערב לתעלה. הוא לא חשב לנצח את חיל האוויר הישראלי, ולא לנצח את השיריון הישראלי בקרב תנועה. לאור מטרה זו, שהייתה ידועה לאמ"ן אבל נראה שלא הופנמה בפיקוד צה"ל, התיאור הנלהב שמסר מפקד חיל האוויר הישראלי לטייסיו ביום השני למלחמה - כפי שנחשף בתקשורת לראשונה בשבועות האחרונים -  ש"במקרה של כשלון התקפת-הנגד הישראלית אין אף כוח שיחצוץ בין הצבא המצרי לבין תל אביב" - הוא מופרך: הצבא המצרי לא התכוון כלל להגיע אל 'הקו הירוק'. המטרה השנייה, החשובה לא פחות, של הצבא המצרי, הייתה למחוק את ההשפלה הנוראה שגרם לו הכשלון הצבאי של 1967.

הצלחה במלחמה נמדדת בהשגת יעדי המלחמה, ומבחינה זו מצרים השיגה את מטרות המלחמה במלואן. מנגד, מטרת ישראל הייתה הגנתית: למנוע הצלחה מצרית לחצות את התעלה ולהשתלט על שטחי סיני, ובכך לשמור על המצב שהקלפים נותרים כולם בידי ישראל. נראה שישראל לא הצליחה להשיג את מטרות המלחמה שלה. החל מהיום השלישי למלחמה, שבו "נפל האסימון" לממשלת ישראל שאין מדובר הפעם ב"יום השביעי של מלחמת ששת הימים", ניסתה ישראל להפעיל את קשריה בארה"ב כדי להשיג הפסקת אש מיידית שתאפשר לה להתאושש מהמהלומה הצבאית שספגה. הניסיון להשיג הפסקת אש שיקף הכרה לא רק בהישג המצרי, אלא גם בכך שקצרה ידו של צה"ל לשנות את המצב. המחשבה על ניצחון צבאי נמוגה.

שבר

מלחמת יום הכיפורים יצרה משבר אמון בהנהגה בקרב הציבור. בסרט "שומרי הסף" שהוקרן בשנה האחרונה מספר עמי איילון - לשעבר ראש השב"כ - על סיפור ששמע מאביו בילדותו, לפיו יש  במשרד ראש הממשלה בירושלים חדר קטן בסוף המסדרון שבו יושב איש זקן שחושב מה טוב לישראל, ועל ההתפכחות שהייתה לו כשגילה שנים רבות לאחר מכן שאין שום איש זקן שחושב באמת על מה טוב לישראל.

סיפור זה ניתן להכליל: המהלך המדיני הציוני נעשה תמיד בראיית הקולקטיב, ותמיד מאחורי הקלעים. זוהי גם המסורת ההישרדותית של ההנהגה היהודית לדורותיה. בקרב הציבור התפתח אמון כמעט עיוור ביושרם, כישרונם ומסירותם של המנהיגים - "הגדוילים", בלשון התקופה. ואכן, מלחמת ששת הימים היוותה הוכחה לכל אזרח מודאג שענייניו נמצאים בידיים טובות: מי יכול היה בכלל לשער בימים הקודרים של 'תקופת ההמתנה' שכך יימחצו צבאות האויב, שזה יהיה גודל הניצחון הצבאי. והנה באה מלחמת יום הכיפורים ושברה את האמון הזה בהנהגה: מסתבר, להוותנו,  ש"הם" לא יודעים מה הם עושים, "הם" סתם אנשים שנטלו לעצמם תפקידים למעלה מכישוריהם, מתקשטים בתארים ודרגות ואינם מתאימים כלל לשאת בעול. וכשהולך ומתחוור גודל הכישלון - "הם" רק מנסים להתחמק מאחריות לתוצאות מעשיהם ולהאשים אחרים. ואז, עם שטיפח במשך שנים אמון במנהיגיו - נכנס לתגובה הפוכה: אין הנהגה, אין על מי לסמוך. מעבר זה יצר מציאות השונה לחלוטין מזו שלפני המלחמה - מציאות צינית, מציאות פסימית. הגאווה בהישגי המפעל הציוני הועמה. השימוש בסמלים הציוניים - הדגל, ההימנון, החגים הציוניים (יום העצמאות, ט"ו בשבט) - הפך בהדרגה להיות נחלתו של הימין הלאומי, וגם אצלו יותר כהטחה בפניהם של הפלסטינים מאשר כגאווה ציונית אמיתית.

מי אשם, לעזאזל?

במלחמה זו פיתחנו תכונה לאומית מטרידה: חתירה לחיפוש אשמים לכל אסון. להקריב קורבנות אדם כדי לטהר את עצמנו מאשמה: אנחנו בסדר - "הם" אשמים. המיגרעת הגדולה של הניסיון להשליך את האחריות לכישלון על אנשים ספציפיים היא שאין בה הרבה מעבר לנקמנות. לא מדובר בהפקת לקחים לעתיד - מדובר בחיפוש מועמד ללינץ'. מנגד, נוצרת התנהגות משפטית מתגוננת של מנהיגים שמנסים להציל את עצמם במקרה של כשל - לא להציל את הציבור מהרעה, ובוודאי שלא להכריז על נטילת אחריות לכשלון. משפט ההיסטוריה הוא עכשיו זירה לעורכי-דין ומשפטנים. מנהיגים שומרים חומר בכספות כדי להגן על עצמם במקרה של כשל.

הצורך למצוא "אשם" בכישלון הצבאי מצא את פורקנו במימצאי ועדת החקירה הממלכתית - "ועדת אגרנט" - שהוקמה בניגוד לרצונה של הממשלה וכמענה ללחץ הציבורי (הפגנת היחיד של מוטי אשכנזי שהפכה להפגנת המונים). ואז כולנו ניזונו מהסיפור הדרמטי על המחדל המודיעיני: כיצד טחו עיניהם של אנשי המודיעין מראות את המובן מאליו בגלל "קונספציה", שגרמה להם שלא לראות נכוחה את הסימנים המעידים בשטח. ואכן, ועדת החקירה הממלכתית מצאה את אמ"ן אשם עיקרי ב'מחדל יום הכיפורים': ביקרה את אמ"ן על התנהלותו והביאה להדחת בכירים באמ"ן ולהקמת גוף ממלכתי נוסף, עצמאי, להערכת מודיעין.

האמנם בכל אשם המודיעין?

לכל מי שחושב שהכשלון של מלחמת יום הכיפורים מקורו באנשים לא מוכשרים - אני מציע להתפכח: מדובר בטובי העם, בטובי המנהיגים, בטובי המצביאים ובאנשי מודיעין מחוננים. אנחנו היום איננו חכמים יותר מהם, וייתכן שאילו היינו במקומם היינו עושים כמותם. בכלל, חוכמה שלאחר מעשה אינה מלמדת אותנו את הלקחים החשובים. ולגבי אשמת המודיעין, אחרי כל כך הרבה שנים אפשר לשאול את עצמנו כמה שאלות, והפעם עם יד על הלב: האם באמת הכישלון הצבאי-מדיני הנורא של ישראל ב-1973 נובע מהאיחור בהתראה על פתיחת המלחמה? האם תוצאות המלחמה היו באמת שונות אילו הוקדמה ההתראה? ועוד: האם באמת לא ראה המודיעין את המתרחש בשטח? ואם ראה - האם הוא הסתיר זאת מהקברניטים?

נסו לאמץ סט מחשבות אחרות מאלו שהורגלנו אליהן בארבעים השנים האחרונות. המודיעין הישראלי כן ידע על הכוונות המצריות לצאת למלחמה ולעשות זאת בתיאום עם הסורים, והוא התריע על כך; המודיעין מסר לידי פיקוד צה"ל את תכנית המיתקפה המצרית המדוייקת (כוחות, מקומות חצייה, שלבים ולו"ז) מספר חודשים (6-7) לפני המלחמה; המודיעין כן העריך נכונה את תכנית הפריצה המשוריינת הסורית ברמת הגולן, את היחידות שישתתפו בה  ואת מיקומה; כל הסימנים המתריעים - הכוננות, צבירת הכוחות קרוב לאיזורי ההתקפה, ריכוז אמצעי החצייה המצריים לקראת המלחמה, קירוב המטוסים הסוריים לגבול לצורך ההתקפה על ישראל -  זוהו ע"י מערך המודיעין ודווחו במלואם לקברניטים. לא היה מחסור בהבנה אצל הפיקוד הצבאי ואצל הדרג המדיני לגבי הכוונה לתקוף ולגבי היווצרות הסימנים המתריעים. לא היה מחסור במידע על ההתרחשויות בשטח - הוא זרם כלפי מעלה ללא הפסקה.

אם כך, אז אולי בכלל אנו ניזונים מסיפור מומצא, כאילו היה חסר מודיעין למקבלי ההחלטות? האם באמת המודיעין כשל בכך שלא אמר לנו בדיוק מה הולך לקרות, או שזו בכלל אשליה מסוכנת שתפקידו של המודיעין הוא לנבא את העתיד, שהרי כל כמה שנים אנו מאשימים את המודיעין במחדל נוסף כשאנחנו מופתעים? ואולי כל הסיפור שסיפרה ועדת אגרנט כאילו ההפתעה הייתה נמנעת אילו הקברניטים היו נחשפים לחומרי הגלם, ולא רק לתמצית והערכות אמ"ן - הוא סיפור שאין לו בסיס במציאות?

קרה דבר אחר: לא טחו עיני אף אחד מלראות - רק להבין. היכולות וההיערכות בשטח היו ברורות לכולם - השאלה הייתה הערכה של הכוונות. ההערכה שמצרים לא תצא למלחמה במועד המיידי הייתה הערכה של ראש אמ"ן, וזאת למרות הנתונים לגבי ההכנות בשטח שהביא בפני הקברניטים, נתונים העומדים בסתירה להערכה שמסר. זו הייתה טעות שלו בהערכת כוונות, וטעות אפשרית. לרוע המזל, דעתו האישית (שנתמכה ע"י כמה מראשי המודיעין) אומצה ע"י ההנהגה המדינית, שרק היא אחראית להחלטה הצבאית לצאת למלחמה או לא.

מדוע אומצה הערכת אמ"ן שמצרים לא תצא למלחמה, ובעיקר משהלך וגדל הספק לאור האירועים בשטח בימים שלפני המלחמה? אולי בגלל דמותו הסמכותית במיוחד של אלוף אלי זעירא והאמון שנתנה בו ראש הממשלה מאיר? אולי בגלל אירועי אפריל 1973 שבו המודיעין הישראלי טען שמצרים לא תצא למלחמה, בניגוד להערכותיהם של גופי הערכה שונים בארץ ובעולם, והסתבר שצדק (בדיעבד אנו יודעים שאמ"ן צדק במקרה: סאדאת פשוט החליט לדחות את מועד ההתקפה המתואמת)? ואולי אומצה הערכת אמ"ן בגלל שזו הייתה גם ההערכה המדינית של ההנהגה הישראלית?

צריך לזכור את חלוקת התפקידים התורתית בין הקמ"ן למפקד: הקמ"ן מביא למפקד את הנתונים ואת המלצתו לגבי פרשנותם. הוא אינו מקבל ההחלטות ואינו האחראי להערכת המצב, אלא רק להערכת המודיעין. המפקד הוא זה שמקבל או דוחה את פרשנותו של הקמ"ן, והוא שאחראי להערכת המצב. במקרה של מלחמת יום הכיפורים קיבלו הקברניטים את הערכתו של ראש אמ"ן; משהסתבר בדיעבד שההערכה הייתה מוטעית -  'תלו' את הקמ"ן ושחררו מאחריות את הקברניט.

מה נותר לא סגור?

אז ועדת החקירה הממלכתית באה חשבון עם פיקוד אמ"ן, וזה בסדר, אבל כדאי שאנחנו - לטובתנו וממרחק זמן נוח של ארבעים שנה - נהיה יותר ביקורתיים: המודיעין שימש כאן שעיר לעזאזל שהיה נחוץ כדי להרגיע את חמת זעמו של הציבור. לתוך אש המזבח הושלכו רמטכ"ל, אלוף פיקוד (שמונה לתפקידו רק חודשיים לפני המלחמה, וגם זאת שלא לפי סבב המינויים המתוכנן), ומפקדים בכירים באמ"ן. וחמת הזעם הציבורית אמנם שככה לזמן-מה, אבל היא לא כבתה: כשהיא התחדשה (אמרנו כבר מוטי אשכנזי)  - הושלכו לאש גם ראש הממשלה ושר הביטחון. שלוש שנים מאוחר יותר - ב-1977 - נזרקה גם מפלגת העבודה (לאופוזיציה).

מקץ 40 שנה נותרו רק החיילים של אותה מלחמה, שהטראומות האישיות שלהם מניבות עדיין זרם של ספרים וסרטים, וכמה אנשים פרטיים שמנסים לתעד ולנתח היסטורית קטעים נבחרים מאותה מלחמה. ורק מדינת ישראל נותרה אילמת: אין תיעוד רשמי וגלוי של מהלך המלחמה. וכך לא למדנו כלום מעבר ל'וועדת אגרנט', נשארנו טפשים: "קונספציה", "מחדל", "הפתעה", "כיתור הארמיה השלישית המצרית", "ניצחון ישראלי". כבר קלטנו אמנם שהעיוורון לא היה רק בתחום המודיעין, אלא בעיקר בתחום המדיני. הבנו שהדרג המדיני טעה בגדול בהבנת ההתפתחויות באיזור, טעה בהערכת המצב, וגרר את ישראל למלחמה מיותרת.

אבל נותרה עוד שאלה: מה גרם לכישלון הצבאי? האם הוא היה הכרחי, או שהוא היה תוצאה של מחדל צבאי בהכנת הצבא למלחמה ובניהול המלחמה? כי גם אחרי 40 שנה, מישהו לא נשפט היסטורית על המחדל הצבאי שהיה במלחמה זו: פיקוד צה"ל. ואיתם ננסה לבוא חשבון עכשיו. לא אישית - הם עצמם אינם חשובים עוד - אלא למען עצמנו. כי הסיפור האחרון על המלחמה ההיא, שלא סופר עדיין במלואו, הוא המחדל האגמ"י של פיקוד צה"ל.

מה זה קשור למודיעין?

באחד מימי העיון שהתקיימו לציון 40 שנה למלחמה אמר אחד הדוברים בערך כך: בבוקר שבת, 6 באוקטובר 1973, ידע כל העולם על כך שמלחמה עומדת לפרוץ במזה"ת באותו יום. האמריקנים ידעו, הרוסים ידעו, מדינות ערב ידעו, מדינות באירופה ידעו, ממשלת ישראל ידעה, הפיקוד הבכיר של צה"ל ידע. היה רק ציבור אחד שלא ידע: המערך הקרבי של צה"ל, זה שהיה אמור להיות הצד המותקף בתוך כמה שעות. וכך, בבוקר יום הכיפורים אמר מפקד גדוד הטנקים הקדמי בסיני - גדוד 9 - לקציניו כי צפויה 'התשונת', כלומר מין גירסה מוקטנת של מלחמת ההתשה, שתתבטא בעיקר בהרעשה ארטילרית ואולי פעילות קרקעית מוגבלת של כוחות חי"ר. בהתאם, הגדוד פעל במפוזר, כמחלקות טנקים עצמאיות, מול מה שנתפס על-ידם כאירועי צליחה ספוראדיים, עד שהגדוד כולו הושמד. ברמת הגולן, מפקדי הכוחות של חטיבת השיריון 188, שעליה נשענה הגנת הרמה, ידעו בצהרי יום הכיפורים כי צפוי 'יום קרב'. כך הם התייחסו להרעשה הארטילרית ולקרב עם הטנקים הסוריים - הם לא ידעו שהם נמצאים במלחמה. במעוזים שעל התעלה, שחציים היו נטושים משיקולי חיסכון בכוח אדם שמקורם בתקציב הביטחון, היו חלק גדול מהלוחמים אנשי יחידות שאינן קרביות; הם לא ידעו על הצפוי להם, ואף אחד לא הכין תכנית לפנותם לקראת המיתקפה המצרית.

כיצד קרה שהידיעה שכוחות מצרים וסוריה עומדים לתקוף את ישראל בו-זמנית - ידיעה מוחלטת שהיתה בידי פיקוד צה"ל כבר לפנות בוקר - לא הועברה למערך הלוחם ולא תורגמה להיערכות מתאימה? ברור הרי שלא מדובר כאן על בעיה מודיעינית, אלא על כשל בתרגום ידיעה ודאית לסידרת פעולות הנגזרת מתכניות הגנה קיימות. מדוע מפקדי המעוזים שעל התעלה והמוצבים ברמת גולן חשבו שהם נערכים למשהו אחר ממה שידעו כבר הממשלה וצה"ל? מדוע לא פונו המעוזים, שלא היה להם תפקיד תפקיד מתוכנן במקרה של ניסיון צליחה מלא ע"י הצבא המצרי?  וכיצד זה קרה, אם נקבל את העדות של הספר "על בלימה", שהקרב ברמת הגולן התנהל במהלך יום הכיפורים עד לשעה 18:00 ללא נוכחותם של אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה, כאשר ההתרעה על פריצת המלחמה באותו יום כבר הגיעה לרמטכ"ל לפנות בוקר? כל זה איננו סיפור שקשור למודיעין. ההתרעה ניתנה כבר - היא לא הועברה לכוחות, והם לא נערכו לקראת האירועים. כוחות צה"ל לא היו ערוכים ביום הכיפורים לפי התפיסה הצה"לית המתוכננת של הפעלת הכוח. זהו כבר סיפור של ניהול המלחמה.

בהעדר התרעה

בשנת 1971 התקיים כנס של קציני חטיבת המילואים 80 של הצנחנים. לכנס הוזמנו שני דוברים מכובדים. הראשון - אלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי (גנדי) - הציג למאזינים הערכת מצב שכותרתה "חמש סיבות מדוע לא סביר שתפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב בשנים הקרובות". הדובר השני - הקצח"ר דאז רפאל איתן (רפול) - התייחס בפתיחת דבריו להרצאת קודמו. הוא אמר כי למרות הערכת המצב המנומקת שהשמיע אלוף הפיקוד, יש לזכור שאסור במזה"ת לבנות על כך שנדע מתי תפרוץ מלחמה, ולכן תפקידו של המערך הלוחם של צה"ל הוא להבטיח שבכל מקרה שבו תפרוץ מלחמה - עם התרעה מלאה או בלעדיה - צה"ל ינצח בה.

אני מספר את הדברים רק כי לאחר מלחמת יום הכיפורים האחריות לכישלון הצבאי הוטלה כולה על המודיעין. כאילו לא קיימת אפשרות שלא תינתן התרעה. כאילו לא היה ברור לצה"ל כי עליו לעמוד למבחן לא רק אם הדברים יתפתחו כפי שחשב מראש, אלא בעיקר אם הדברים יתפתחו בניגוד למה שחשב. כאילו יכולתו של צה"ל להגן על ישראל מותנית בקיומו של מודיעין התרעתי. מכיון שצה"ל ציפה לקבל התרעה של 48 שעות לפחות (כך הבטיח המודיעין), והדברים התגלגלו אחרת - נראה היה שיש לצה"ל תרוץ טוב לכשלונות החמורים של הימים הראשונים. אין לו. אין לצה"ל שום התנייה על מחוייבותו לשמור על ביטחון המדינה.

תכניות הגנה?

בספטמבר 1973, העריך אמ"ן שהמצרים והסורים לא יצאו למלחמה נגד ישראל בעיתוי קרוב. הוא היה ער לחלוטין להתפתחויות בשטח. הוא יישב את הסתירה בין ההיערכות וההכנות בשטח לבין ההערכה שלו שהמלחמה אינה צפויה בטווח המיידי בטענה הבאה: את הסימנים בדרום הוא ייחס לתרגיל מצרי גדול ('תחריר 41'), ואת אלו שבצפון - לחשש סורי מהתקפה ישראלית. למקרה שיסתבר שהערכה זו של אמ"ן מוטעית - הכריז צה"ל על כוננות חלקית, שרמתה הועלתה יום לפני המלחמה. תרחיש המלחמה שראה צה"ל, אם אכן תפרוץ בניגוד להערכות המודיעין, היה של צליחה של חמש דיוויזיות מצריות בתעלת סואץ. תכנית הצליחה היתה בידי צה"ל, והוא היה אמור להכין תשובה לאפשרות זו.

צה"ל לא באמת נערך להגנת סיני. תכניות ההגנה שהוכנו על ידיו מאז 1968 לא כללו הכנות הנדסיות של שטח סיני הנדרשות לבלימת צבא תוקף. הוא לא חשב שיש צורך בכך: אחרי הכל מדובר בצבא נחות, שניתן לבלום אותו בקלות. צה"ל התכונן למלחמה הקודמת: הוא רצה לחזור על הישגי מלחמת ששת הימים. הוא לא השקיע מחשבה בהגנה, שנראתה לו מיותרת - הוא חשב על התקפה. התרחיש שהתכונן לו במקרה של התקפה מצרית היה בלימה מהירה שלה ואחריה ביצוע התקפת נגד אל מעבר לתעלה, לתוך מצרים. בהתאם, תרגילי הגנה של מפקדות שהתקיימו בשנים שלפני המלחמה בוצעו תוך זלזול ביכולתו של האויב: כוחות צה"ל "הצליחו" בתרגילים לבלום בקלות את ההתקפה המצרית ועברו מייד לצליחה למערב התעלה לצורך הכרעה. הבלימה המהירה הייתה אמורה להישען על חיל האוויר ועל הכוחות הסדירים שהיו מוצבים בסיני, כשהמעבר להתקפה היה צריך להישען על אוגדות המילואים. ואכן, נתון להלך רוח זה, אלוף הפיקוד עסק כבר ביום הראשון של המלחמה בתכנון הצליחה של צה"ל לתוך מצרים.

כשהמילואים יגיעו…..

בימים הראשונים של המלחמה, כשהסתבר שהצבא המצרי מצליח לחצות את התעלה בכוח עצום, ושהמערך הסדיר של צה"ל בסיני אינו מצליח למנוע זאת, החלה מבוכה. מאחר שהכוחות הסדירים נשחקו במאמץ הבלימה - פיקוד צה"ל חיכה בקוצר רוח להגעתם של אוגדות המילואים, אלו האמורות להפוך את הקערה על פיה. כוחות המילואים זרמו לחזיתות, אחד-אחד, ללא לוגיסטיקה תעבורתית מתאימה וללא ציוד מתאים. ברגע שהצטברו גם אוגדות המילואים, ביום השלישי למלחמה, הופעלה תכנית התקפה מטכ"לית שנועדה לסלק את הצבא המצרי מסיני ולנצל את ההצלחה מייד כדי לחצות את התעלה. התקפה זו נכשלה לחלוטין, תוך אבדות כבדות לצה"ל.

בסוף היום השלישי למלחמה, 8 באוקטובר, עמד צה"ל במצב מוזר: עמדו לרשותו כל הכוחות המתוכננים, הוא פעל לפי מה שחשב שצריך להספיק כדי 'לטאטא' את הצבא המצרי משטח סיני, ולמרות זאת הסתבר שהוא אינו מצליח. צה"ל ניצב מול מציאות חדשה, שבה הוא אינו מסוגל להכריע את הצבא המצרי. מצב זה של 'תיקו' נמשך כשבוע - עד ל-14 באוקטובר - יום שבו דווקא הצבא המצרי הניע כוחותיו להתקפה מזרחה ונחל תבוסה ששינתה את יחסי הכוחות ואיפשרה לראשונה נקיטה במהלך לצליחת התעלה.

האם גם זהו סיפור על קוצר ידו של המודיעין? לא: זהו סיפור על מחדל בתכנון הצבאי, בהכנת הצבא למלחמה, ובניהול המלחמה. זהו סיפור על כשל בפיקוד הבכיר של צה"ל.

בלגן

לא נוסיף כאן הרבה דוגמאות. פיקוד צה"ל לא הכין את הצבא למציאות. ביוהרתו הוא העריך שהוא יוכל בקלות לבלום את הצבאות התוקפים, והתמקד במעבר מהיר מהגנה להתקפה: חזרה למלחמת ששת הימים. גם בניית הכוח אחרי מלחמת ששת הימים שיקפה תפיסה זו שההכרעה תושג במלחמת תנועה: בניית הכוח התמקדה כמעט בלעדית בחיל האוויר ובמסגרות טנקים. הזלזול באויב היה פרי זחיחות הדעת שנגרמה בשל הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים.

משפרצה המלחמה התמוטט התרחיש היחיד שצה"ל התכונן לקראתו. התמונה הכוללת של צה"ל במהלך המלחמה הייתה של צבא באנדרלמוסיה: מערכים לוגיסטיים לא פעלו כנדרש; מחסני הציוד של צה"ל היו במצב ירוד ולא היו מוכנים למלחמה; טנקים נסעו לחזית על שרשראות, ועם ציוד לחימה חסר; כוחות לוחמים שיצאו לקרב לא קיבלו את הציוד התקני שלהם; לא התקיים כלל שיתוף פעולה בין חיל האוויר לבין כוחות היבשה, עובדה שמנעה מחיל האוויר לבצע את תפקידו המתוכנן במניעת הצליחה המצרית, ובמטכ"ל לא ידעו במשך כמה ימים את מיקומם המדויק של כוחות צה"ל - "קו כוחותינו".

הבלגן לא הסתיים בהמשך המלחמה. השליטה בצירי התנועה בסיני היתה כ"כ ירודה שכוחות לוחמים נאלצו להיאבק ביניהם על זכות השימוש בצירים; חטיבת הצנחנים שהייתה אמורה לצלוח את התעלה ב-15 באוקטובר לא קיבלה רכב קרבי עד לרגע המתוכנן ליציאה לצליחה, והגדוד היחיד ממנה שחצה באותו לילה עשה זאת בזכות יוזמה פרטית של "סחיבת" זחל"מים מיחידות אחרות; פניקה בפיקוד הבכיר גרמה לשינויי תכניות תכופים, לראייה שגויה של המצב, למהלכים צבאיים לא מוצלחים, ולריבוי אילתורים; השינויים התכופים, כמו במלחמת לבנון השנייה כעבור שלושה עשורים, יצרו תחושה של אובדן שליטה ברמת הפיקוד וטיפחו חרושת שמועות שכירסמה באמון החיילים במפקדיהם; דיווח שקרי פשט בפיקוד הצבא כלפי מעלה; מלחמות גנרלים האפילו על שיקולים של ניהול המערכה.

אלוף מוטה גור, שהיה באותה עת נספח צה"ל בוושינגטון, נהג לספר לאחר המלחמה את הסיפור הבא. תפקידו היה, בין השאר, לעדכן את עמיתיו האמריקניים לגבי תמונת שדה הקרב. הוא העביר את דיווחי צה"ל לאמריקנים במהלך שלושת הימים הראשונים של המלחמה, עד שהאמריקנים נתקלו במידע שגרם להם להטיל ספק ברמת הדיוק של דיווחים אלו. לאור זאת הם הזניקו מטוסי ריגול משלהם כדי לקבל תמונה בלתי-תלויה על מצב הכוחות. לאור מה שעלה מהצילומים האוויריים אמרו הנציגים האמריקנים למוטה גור שדיווחי צה"ל אינם מהימנים. הם עידכנו אותו לגבי תמונת הקרב, והיא הייתה חמורה בהרבה מבחינת צה"ל ממה שניתן היה להסיק מהדיווחים הישראליים.

מה כן עבד, ומה צריך לעשות?

כשהפיקוד הבכיר של צה"ל הכזיב, כשתמונת הקרב התערפלה (קראו את יומני המלחמה ולא תאמינו), כשהמבוכה גרמה לאובדן דרך ומלחמות הגנרלים שיתקו מהלכים צבאיים בגלל הקושי לתאמם בין הכוחות - נותרה רק משענת יחידה למדינת ישראל: המפקדים ברמות הביניים, מפקדי הפלוגות והגדודים וטייסי חיל האוויר,  והחיילים הלוחמים. צה"ל הצליח להפוך את הקערה על פיה, למרות שלא הצליח למנוע מהמצרים להגשים את מלוא מטרות המלחמה שלהם, וזה היה רק בזכות מסירותם ואומץ ליבם של החיילים והמפקדים. והמחיר האישי ששילמו אלה היה כבד מאד.

האם הם יעשו זאת גם בעתיד? אנו חוזרים להנחות היסוד של תורת הביטחון: צה"ל הוא צבא העם, ועוצמתו מבוססת על היותו צבא העם. כוחו בקרב אינו נמדד בציוד ובמסגרות, והביטוי האמיתי שלו אינו המערך הסדיר הבולט לעין או מערך הקבע המנופח שלו,  אלא בטיבו של מערך המילואים.

יש לכך כמה מסקנות, שלא נאריך אלא רק ננקוב בהן. חשיבות הגרעין הסדיר של הצבא קטנה משנוטים לחשוב, והיה צריך לשקול לקצץ את מנגנון הקבע ולקצר את שירות החובה כדי למקד אותו בהכשרה צבאית ובקיום השלד הקבוע. בהתאם, מי שמתכוון באמת להתבסס על צבא מילואים, ומבין שרוב המערך הלוחם מצוי בחיי היומיום במקומות העבודה - צריך להקפיד לאמן אותו ולהשקיע מאמצים בשמירת איכותו ומקצועיותו הצבאית. מדינת ישראל לא תינצל בזכות יחידות עילית קטנות שאנשיהן נבחרו בפינצטה, אלא בזכות מאות אלפי האזרחים שייקראו לדגל לעת מלחמה.

נקודה אחרונה היא שמירה על מוטיבציה: צבא העם יכול לתפקד רק במציאות של סולידריות, של שותפות גורל, של ערבות הדדית, של תחושה של קהילה מאחדת. מציאות של שונות ופערים - עשירים ועניים, מועדפים ומופלים, חיים ברווחה וחסרי-דיור, יורשי-הון וחסרי רכוש, אזרחים מלאים וחסרי זכויות אזרחיות, משלמי מיסים וחיים על חשבון אחרים - לא תומכת בסולידריות אלא מפוררת אותה. ביום פקודה לא נמצא את צבא העם, ממש כפי שכיום קשה כבר לאתר את משרתי המילואים.