המועמדים לנשיאות ומחסור הדירות בישראל

תמונה ראשונה: מקהלה של כלכלנים מכריזה כבר מספר שנים שהבעיה בתחום הדיור בישראל היא בתחום ההיצע: אין מספיק דירות בישראל. מכאן עולה שצריך לחוש ולסגור את הפער: לבנות במהירות דירות חדשות. מאחר שבניגוד לדעה המקובלת אני סבור שאין בישראל מחסור בדירות - המקהלה הזו של כלכלנים מתסכלת אותי. אפילו בנק ישראל - מוסד שיש לי כלפיו הערכה מיוחדת (גילוי נאות: עבדתי במחלקת המחקר של הבנק קרוב ל-10 שנים)  - הצטרף למקהלה ומצביע בפירסומיו השונים על הצורך בהאצת קצב הבנייה של דירות.

תמונה שנייה: בתקופה שקדמה לבחירות האחרונות לנשיאות עלתה תופעה מעניינת: המועמדים (וכנראה גם פוליטיקאים שלא היו מועמדים) מחזיקים במספר דירות כל אחד.  זה בסדר גמור (נניח שזה כשר מבחינה חוקית): בסיטואציה של עלייה מתמשכת של מחירי דירות וריבית נמוכה ששוחקת את התשואה הצפויה מנכסים פיננסיים - אפשר בהחלט לקבל החלטה להחזיק חלק משמעותי מההון העצמי כשהוא מושקע במסלול הנדל"ן (מעבר לבעלות על הדירה המשמשת למגורי המשפחה), ואולי אפילו להיכנס לפוזיציה ולהשתמש למימון ההשקעה באשראי בנקאי (משכנתא).

אבל בואו נחבר עכשיו את שתי התמונות. אין בישראל מחסור בדירות לכלל הציבור - הן חסרות רק לחלק מהציבור. הן נמצאות בידי החלק האחר של הציבור. 

להלן מספר נקודות למחשבה.

1. לא חסרות כיום דירות בישראל 

אני מאמין שלא חסרות כיום דירות בישראל. מדוע מאמין, ולא קובעע? כי אין דרך ישירה (שאני מכיר) שמאפשרת לקבוע אובייקטיבית אם קיים מחסור בדירות, ואם כן - מהו שיעורו. במצוקתם, חלק ממשקי הבית חולקים ביניהם דירות; מצד שני, משקי בית מבוססים מחזיקים במספר דירות, וחלק מהדירות בישראל אפילו עומדות ריקות. באין דרך ישירה להצביע על אינדיקציה למחסור דיור - הדרך המקובלת שבה משתמשים היא דרך עקיפה: משווים בין התוספת למצבת משקי הבית בתקופת זמן מסויימת לבין מספר הדירות החדשות שנוספו למלאי באותה תקופה. גישה זו יכולה לסייע לנו להעריך אם קצב הבנייה עונה על צרכי האוכלוסייה - מושג ערטילאי כשלעצמו - אבל לא לקבוע אם קיים חוסר או עודף של דירות.

אבל אם אין דרך חד-משמעית כדי לקבוע אם אמנם יש או אין מחסור דירות בישראל - מדוע אנו שומעים מכל עבר את ההצהרות שחייבים להאיץ את קצב הבנייה של דירות חדשות? התשובה היא שתחושת המחסור מקורה בתהליך של עליית מחירי הדירות שפוקד את ישראל כבר חמש-שש שנים. התהליך נובע מכך שהביקוש לרכישת דירות גובר על ההיצע. החוויה, מבחינת חסרי-הדיור, היא שהדירות "בורחות" מהישג ידם.

2. עליית מחירי הדירות נובעת מגידול של הביקוש לרכישת דיור לצורך השקעה 

לכאורה, העלייה המהירה של מחירי הדירות בישראל מצביעה על מחסור. אלא שהמילה מחסור כאן היא מטעה: לא מדובר במחסור אוביקטיבי, ולא בשינויים דמוגרפיים שארעו בשנים האחרונות והגדילו את צרכי הדיור של האוכלוסייה (ראו לדוגמא את גל העלייה ממדינות בריה"מ-לשעבר). מדובר בגידול של הביקוש להשקעה בדיור. הנקודה שראוייה לציון כאן היא ששכר הדירה - שהיה אמור "להמריא" בגלל מחסור-לכאורה בדיור - עלה בשנים אלו במידה פחותה ממחירי הדירות, מה שהביא לירידת שיעור התשואה מהשכרה. זו אינדיקציה לכך שהבעיה איננה מחסור בדיור אלא אולי עודף ביקוש לנכסי השקעה: הציבור רוצה לעבור מנכסים פיננסיים להשקעה בדיור. המעבר הזה גורם לעליית מחירי הדירות וירידת שיעורי התשואה.

3. התהליך המתקיים בישראל הוא התגברות אי-השוויון במונחי דיור 

למרות שמספר דוברים מתעקשים שקצב הבנייה המצטבר בעשור האחרון היה נמוך מהתוספת המצטברת של משקי בית חדשים (אפילו מושמעים נתונים על 100 אלף דירות חסרות), נראה לי שיותר משמדובר במחסור כללי - מדובר בשאלה של התחלקות מלאי הדירות. לחלק מהאוכלוסיה אין דירה בבעלותו, ולחלק אחר יש מספר דירות כ"א. זהו תהליך שמתרחש בישראל לאורך זמן: המבוגרים הופכים לבעלי דירות להשכרה, והצעירים - לשוכרי דירות. הסיפור על המועמדים לנשיאות המחיש תופעה זו, אבל מן הסתם כולנו ערים למגמה. נדמה לי שנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על התוצאה האמיתית של תופעה זו: אחוז משקי הבית המתגוררים בדירה שבבעלותם נמצא בירידה בשנים האחרונות.

4. גידולו של הביקוש להשקעה בדיור נובע מהתפתחויות בשוקי ההון ואינו קשור לשאלות של דיור 

מדוע המבוגרים משקיעים יותר מבעבר בדירות מגורים? האם זהו אפיק השקעה סביר למי שלקראת הגיל השלישי זקוקים בעיקר לנזילות והיו אמורים להישאר בתחום ההשקעות הפיננסיות? נראה שמשקי הבית המבוגרים פונים יותר להשקעה בדירות כי הם מנסים להגן על חסכונותיהם הפנסיוניים מפני שחיקה. הריבית הנמוכה של השנים האחרונות משגעת אותם: הם רגילים לחיות בעולם שיש בו תשואה ריאלית חיובית גם להשקעות פיננסיות חסרות-סיכון, והעולם הזה "נעלם" בשנים האחרונות.

גם אפיקי השקעה אחרים הופכים למסוכנים: ירידת הריבית בישראל  "ניפחה" את מחירי האג"ח, והחשש הממשי מפני נפילת מחירי האג"ח בשנים הקרובות  (אג"ח חסרות-סיכון, לכאורה!) מפחיד (בצדק) את המשקיעים. ההשקעה במניות גם היא נחשבת לאלטרנטיבה מסוכנת לאור מחירי המניות הגבוהים. אז מה עושים? משקי הבית המבוססים פונים להשקעה בנדל"ן, בעיקר דירות למגורים. הם חשים שהשקעה זו בטוחה יותר ("מחירי דירות אף פעם לא יורדים!") וגם נושאת הכנסה שוטפת סבירה (יחסית למקובל בהשקעות הפיננסיות) בצורת תקבולי שכ"ד.

5. הבעיה שנוצרת בשל כך אינה בעיה כלכלית 

אין בתהליך הזה של התגברות אי-השיוויון בהתחלקות הדיור שום בעיה כלכלית: משקי הבית המבוססים הם בעלי הון עצמי משמעותי (בניגוד לחלק ניכר ממשקי הבית הצעירים) ויש להם נגישות טובה יותר לשוק האשראי. לכן יש להם יתרון יחסי בהשקעה בנדל"ן: הם יכולים לקחת על עצמם סיכונים קטנים יותר במונחי שיעור מימון ויחס שירותי חוב להכנסה. המערכת הפיננסית נמצאת לכן בעמדה פחות מסוכנת. היא אוהבת אותם, את המבוגרים. גם הרגולטור אוהב אותם: הוא קבע לפני כשנה שיעור מינימלי של הון עצמי בהלוואות משכנתא לחסרי-דיור, ובכך דחק אל מחוץ לשוק חלק מהצעירים והקל על משקי הבית המבוססים להצטייד בדירות להשכרה.

6. אבל יש בעיה חברתית 

בחברות המערביות מאמינים שבעלות עצמית על דיור היא תופעה חיובית. הנימוקים לתפיסה זו הם בדרך-כלל חינוך אזרחי לנטילת אחריות להתנהלותו הכלכלית של משק הבית, הגברת תחושת השייכות של משק הבית לקהילה המיידית שבקרבה הוא מתגורר, וטיפוח סולידריות בכלל החברה. לכן ממשלות נוקטות בצעדים המעודדים רכישה של דיור גם ע"י קבוצות אוכלוסייה חלשות-יחסית, ובגיל צעיר דווקא. לכן שיעור משקי הבית המתגוררים בבית בבעלותם עולה לאורך זמן ברוב העולם. אז נכון אמנם שבעלות על דיור אינה מטרה קדושה, והיא אינה מתאימה לכלל האוכלוסיה, והיא גם אינה מצדיקה חלוקה שרירותית של קרקעות מדינה בנוסח הדרישות שאנו פוגשים בישראל בזמן האחרון.  ונכון גם שהניסיון האמריקני שהחל בשנות ה-90' להגדיל באופן גורף את שיעור הבעלות הסתיים באסון, כנראה בעיקר מבחינתן של קבוצות האוכלוסייה שהיוו יעד ל"סיוע". אבל עדיין יש הצדקה למדיניות ממשלתית שמאפשרת לקבוצות אוכלוסיה רחבות להגיע לדיור בבעלות עצמית. בהקשר זה מה שקורה בישראל בשנים האחרונות הוא בהחלט החמרה של בעייה חברתית, מה גם שהממשלה "נעלמה" כבר לפני יותר מעשור מעולם הסיוע לחסרי-דיור.

7. אין הצדקה להפוך את ההשקעה בנדל"ן למקלט-מס 

במציאות הקיימת, התשואה על השקעות פיננסיות חייבת במס בשיעור 25%. בניגוד לכך, התשואה על השקעה בדיור זוכה להטבות-מס. התשואה מהשכרה חייבת במס שולי בשיעור 10% מעבר לסף די גבוה של פטור (כיום כ-5,000 ש"ח לחודש), ורווחי ההון הנובעים מעליית ערך הדירה (שבח) פטורים ממס אחת לארבע שנים. יש אולי הסבר פרטני לכל אחד מהדברים, אבל התוצאה הכוללת היא שהשקעה בדיור להשכרה זוכה להטבת מס יחסית להשקעה בנכסים פיננסיים. אין הצדקה להטבה זו. אם בכלל - היינו צריכים להפלות השקעה זו לרעה כדי לקזז, ולו חלקית, את התופעה החברתית של התרחקות הבעלות על דיור ממשקי בית צעירים.

8. אפשר היה לנקז חלק מהביקוש לדיור ע"י הנפקת אג"ח ממשלתי הצמוד למדד מחירי הדיור 

אם באמת חלק מהביקוש לרכישת דיור הוא ביקוש שמטרתו להגן על החיסכון הפנסיוני מפני שחיקה, דרך אפשרית (שכבר הוצעה בבלוג זה בעבר) היא שהממשלה תנפיק אג"ח ארוכת-טווח הצמודה למדד מחירי הדיור. קיומו של אפיק השקעה כזה ינקז משוק הדיור ביקוש שלא היה צריך להיות בו מלכתחילה, יקטין את התנודות הספקולטיביות בשוק הדיור (ובכך גם יקטין את הסיכון המחזורי הקיים בו), יקטין את הצורך לבנות דירות במהירות כדי לספק "רעב" זה, ואולי גם יכריח את הממשלה לקבל אחריות ליציבות מחירי הדירות (שהרי עלייה של מדד מחירי הדירות תחייב את הממשלה להקצות משאבים לתשלום הפרשי הצמדה למחזיקי האג"ח).

9. מחירי הדירות בתל-אביב אינם צריכים לשמש לנו תמרור 

הנטייה של צעירי ישראל להתגורר במרכז תל-אביב הקצינה תופעה של מפגש דורות. מחירי הדיור בתל אביב הם הגבוהים בישראל, והם הגיעו לשיא יחסית לשכר. התופעה הבלתי-נמנעת היא של בעלי בתים מבוגרים ה"מנצלים" (לכאורה) את הדיירים הצעירים. אבל זהו מצב חסר-משמעות מבחינה לאומית: המצב היה שונה אילו הצעירים היו מחליטים להפוך דווקא את בת-ים או נתניה ל"עיר הנוער" שלהם. הוא גם יכול להשתנות אם יינקטו צעדים נמרצים לשיפור שירותי התחבורה הציבורית והוזלתם. אין בשאלת הדיור בתל אביב שום מסר ציוני ושום ערך לאומי. בניגוד לדרישות תנועות המחאה של קיץ 2011, לא מגיעה לכולם דירה בשדרות רוטשילד, אין טעם להבטיח הטבות בתל אביב לחסרי-דיור, ואין סיבה לרכז מאמצים לבנייה בתל-אביב - תנו ליוזמה הפרטית לבנות בקצב שלה והסירו את תל אביב משולחן הדיונים העוסק בבעיית הדיור. 

10. ואחרון: הדיפרנציאציה של מחירי הקרקעות אינה יעד למדיניות ממשלה 

מחירה של דירה בתל-אביב גבוה פי כמה ממחיר דירה זהה בתכונותיה במצפה רמון. ההפרש במחיר אינו משקף הבדלים בעלות הבנייה - הוא משקף הפרש של ערך הקרקע. השונות של מחירי הקרקעות נובעת מפעולת כוחות השוק: בדרך כלל מחירי הקרקעות גבוהים במרכזים עירוניים ופוחתים ככל שמתרחקים מהם. בנוסף, קיימות שכונות "נחשבות": שכונות שהציבור מוכן, מרצונו החופשי, לשלם מחיר גבוה יותר למ"ר מאשר באחרות. זו בדרך כלל תוצאה של איכות השירותים הקהילתיים, של דימוי חברתי גבוה, ואולי גם של אופנה.

אם הציבור חושב שערך מ"ר דירה במיקום אחד צריך להיות גבוה משמעותית מערך של מ"ר דירה במקום אחר - מדוע בעצם שנתערב בכך? מדוע אנו מנסים להשפיע על מחירי הנדל"ן? מדוע להילחם נגד טעמי הציבור? ומדוע לעשות זאת באמצעים שיש בהם נזק יותר מתועלת: סיבסוד שרירותי של מחירי הקרקע לקבוצות אוכלוסייה מסויימות (ולא אחרות), או עקיפת חוקי התכנון והבנייה כדי להאיץ את קצב הבנייה של דירות חדשות? הרי אם קבוצת אוכלוסייה מסויימת זקוקה לסיוע ממשלתי - סיוע זה לא היה צריך להיות מותנה במיקום גיאוגרפי, ואם חוקי התכנון והבנייה מיותרים ורק יוצרים סחבת וייקור מיותר של מחירי דירות - מדוע שלא נבטל את תחולתם בכל הארץ? האם אנו מנסים להוזיל את מחירי הדיור בתל אביב? מדוע?

הפחתת המע"מ על דירה ראשונה: איך זה קרה ומה ניתן עדיין לעשות?

הצעת החוק על הפחתת המע"מ על דירה ראשונה עוברת לכנסת

התבשרנו היום (22.6.14) שהצעת החוק המעניקה פטור מתשלום מס ערך מוסף על רכישת דירות חדשות מסוימות אושרה בישיבת הממשלה והיא תועבר לאישור הכנסת. השתלשלות האירועים ראויה לתשומת לב ציבורית: צעד כלכלי שאין מחלוקת מקצועית לגבי העובדה שהוא חסר טעם, מזיק ואף בלתי צודק - הופך מול עינינו הנדהמות לחוק. יש אמנם כמה כלבים שנובחים על השיירה - הכלכלן הראשי של משרד האוצר הודיע מייד על פרישה מתפקידו על רקע ההחלטה, כמה כלכלנים התבטאו נגד המהלך, והתקשורת נקטה גם היא עמדה שלילית לגביה - אבל השיירה כנראה בכל-זאת עוברת: שום דבר ממה שנאמר ונכתב לא השפיע, והחוק עומד להיכנס לתוקף. הוא יהפוך מרעיון גרוע לנזק ממשי. כעת אין לנו על מי להישען אלא על חברי הכנסת, שאולי יבלמו את המהלך (גם אם 'שלא לשמה', כדרכם).

איך זה קרה לנו?

לא, הבעיה איננה חוסר ידע כלכלי של שר האוצר

מאז ששר האוצר הנוכחי נכנס לתפקידו, הוא חשוף לרדיפה מתמשכת מצד התקשורת על כך שהוא חסר השכלה מקצועית בתחום הכלכלי. זוהי רדיפה שמקורה בטעות או ברשעות. מנהיג פוליטי אינו נבחר ואינו צריך להיבחר על רקע של ידע מקצועי. לא מדובר בממשלת מומחים. שר האוצר אינו חייב להיות כלכלן, ממש כפי ששר השיכון אינו חייב להיות מתכנן ערים ושר הבריאות אינו חייב להיות רופא. הסקטורים היחידים שהצליחו לשכנע את הציבור שקיימות דרישות מקצועיות מקדימות לקבלת אחריות לתיק ממשלתי הם החונטה הביטחונית ("ציפורה אינה בנוייה לקבל טלפון בשלוש לפנות בוקר!") ואולי גם הסקטור החקלאי, ובשני המקרים מדובר בטעות של הציבור. מנהיג פוליטי מייצג ציבור. בשיטת הממשל הנהוגה בישראל הוא יכול למצוא את עצמו מחזיק תיק מיניסטריאלי כחלק מההסכם הקואליציוני - לא כי ועדה ציבורית בחנה את כישוריו המקצועיים ובחרה בו על פני מועמדים אחרים. ואם הוא מייצג ציבור - הוא מייצג גם השקפת עולמו של ציבור זה, והוא אמור ליישם אותה בהשפעה על ניהול מדיניות הממשלה בכלל ובמשרד הספציפי שהוקצה לו בפרט.

אז אמנם נכון שחלק מהמנהיגים הפוליטיים מנסים גם להופיע בכלי התקשורת כמומחים. לכן אולי ראש הממשלה מצטלם באירועים ביטחוניים עם מפות טופוגרפיות וחמוש בסבר פנים קשוח, כאילו ש(חס-וחלילה!) ההחלטות המקצועיות הן פרי שיקוליו, ולכן גם שרים מנסים להצטייר כהוגי דעות וכאנשי-רוח.  אבל זה יותר מעיד על חולשות אנוש, הן שלהם והן של הציבור הרחב שמחפש לשווא דמות סמכותית שתאפשר לו להמשיך להתעלם מהדיון בנושאים החשובים של חיינו ולשקוע בחזרה בעולם הדאגות הפרטיות שלו או בתכניות הריאליטי שלו. למזלנו, יש למערכת הממשלתית מידרג ניהול מקצועי שתפקידו לבצע את עבודת המטה. תפקידו של הדרג המדיני לקבל החלטות-על בשם הציבור שבחר בו - לא לתכנן מבצע צבאי או להכין תכנית בניין עיר או לתכנן ציר של מסילת ברזל.

אז מה כן הבעיה הפעם?

התפקיד של מנהיג פוליטי הוא לקבל הכרעות. ההכרעות הן בין חלופות. הצעת החלופות והתכנון המפורט שלהן מקורם בעבודת מטה של אנשי מקצוע. החלופות כבר משקפות את מיטב הידע המקצועי הדרוש לתכנון. האחריות של מנהיג פוליטי נובעת מכך שנדרשת בחירה בין החלופות כי אנו חיים בעולם של מיגבלת משאבים, ומכך שמערכת השיקולים שרואה בפניו המנהיג חורגת מרוחב היריעה של אנשי המקצוע. לכן ישנה הבחנה בין דרג מקצועי, שמציע הצעות, לבין דרג פוליטי, שמחליט החלטות. ואין סיבה אמיתית לדרוש מהשר הבנה מקצועית בכלכלה - יש לו לשם כך מטה מקצועי.

אז עכשיו עולה שאלה לגבי היוזמה להפחתת שיעור המע"מ: מהיכן צמחה הצעה זו? אני מעריך, ללא שום ידע פנימי, שהיא לא יכולה הייתה לנבוע מאנשי מקצוע (כלכלנים, אנשי רשות המיסים, אנשי משרד השיכון) - היא חסרת כל בסיס הגיוני.  מי שמעוניין לקרוא שתי רשימות (מצויינות!) בבלוג זה על הרעיון מוזמן לקרוא כאן וכאן, או לחילופין במאמרים רבים שהתפרסמו באחרונה בעיתונות. אז מאיפה נולדה ההצעה הנואלת הזו - היא פרי יוזמתו של  יחצ"ן פוליטי? וכיצד זה קרה שכל אנשי המקצוע אמרו "לא" - ובכל זאת ההחלטה של הממשלה היא "כן"? והאם אין שום "כיפת ברזל" פוליטית בכנסת שתיירט את ההצעה?

מה תפקיד הכלכלנים ומה אינו תפקידם

ככלכלן אני סבור שהידע של כלכלנים מוגבל. המערכות הכלכליות שבהן מדובר הן מערכות מורכבות. המציאות הכלכלית כוללת הרבה "רעשי רקע" שמקשים על פיענוח הקשרים הכמותיים המדויקים בין סיבות לתוצאות. לכן אין פלא שכלכלנים מהססים להשמיע אמירות חד-משמעיות לגבי צעדי מדיניות ספציפיים שיש לנקוט בהם.

אז מה נשאר לכלכלנים? בעיקר גישה לניתוח בעיות. נותרה היכולת להצביע על קשרי-גומלין בין משתנים, להציע הסבר להתפתחויות. נותרה התובנה על השפעות אפשריות, על השלכות מקרו-כלכליות. נותרה התובנה על מיגבלת המשאבים: על כך שאנו חיים בעולם של ויתור, שבו כל דבר נוסף שנרצה יהיה כרוך בוויתור על דבר אחר. ולכן הכלכלנים נסוגים בדרך-כלל מאיזור קבלת ההחלטות לאיזור של מה שהם מכנים "כלכלה פוזיטיבית" - הבנת התחלופה הקיימת בין בחירות. הכלכלנים מתמקדים במאמץ לשקף למקבלי ההחלטות את העלות של חלופות ואת קשרי הגומלין ביניהן.

מה איננו תפקידם של הכלכלנים? הם אינם אמורים להחליף את מקבלי ההחלטות. מקבל ההחלטות במדינה דמוקרטית מייצג את הריבון - הציבור הרחב. לא כך הכלכלנים. הכלכלנים אינם אמורים לכפות החלטות על מנהיגים. אסור להם גם להסתיר מידע, או להציג את המידע בצורה שתטה בכוונה את ההחלטות. כשהם עושים זאת (ויש לדאבוננו כמה דוגמאות במערכת הישראלית; ראו את ספרי התקציב המובאים לאישורה של הכנסת) - הם פועלים בשיטות לא דמוקרטיות.

על אומץ

הבנת החלופות והפנמת מיגבלת המשאבים היא תהליך כאוב למנהיג פוליטי. היא מנוגדת לתיאבון הטבעי שלו להשפיע, להשאיר חותם. היא גם מנוגדת ללחץ האכזרי המופעל עליו מצד קבוצות האינטרסים בקרב הבוחרים לספק להם "לחם ושעשועים". לכן נדרש מהכלכלן שילוב של מקצועיות ואומץ - מקצועיות להציג נכונה את החלופות ואת משמעותן, ואומץ להתעקש על האמירה המקצועית ועל הצורך לבחור בין חלופות. דרוש כושר שכנוע. דרושה כריזמה.

האומץ נדרש כי הכלכלן הוא השליח של בשורות רעות. הוא הבעיה בחדר הישיבות. הוא פשוט הורס את המסיבה. והמנהיגים הפוליטיים מתוסכלים מהצורך להחליט. את התיסכול הם פורקים לפעמים על הכלכלנים. הם קוראים להם בפומבי בשם המקניט "נערי האוצר". בתקופתו של רוה"מ רבין הוא כינה אותם "פוגלים", על שמו של מי שהיה מנכ"ל משרד האוצר באותה עת. לפעמים גם תוקפים את הכלכלנים אישית, אפילו מאיימים עליהם. לכן דרוש כאן אומץ אישי. הנסיבות אינן ייחודיות לכלכלנים: בעיה דומה עומדת בפני כל מי שמנסה, בכל גוף, לשקף "מחיר": קצין המודיעין בצבא, מנהל הסיכונים באירגון, החשב/הגזבר בחברה עסקית, וכו'.

לא כולם ניחנו באומץ אישי. אני מכיר מניסיוני מקרים של העדר אומץ כזה: דירקטורים שחוששים להביע דעה המנוגדת לדעת אחרים, כלכלני אוצר הנכנעים לתכתיבים של הדרג הפוליטי במשרד ומציגים לציבור תמונת מציאות "ורודה" על אף שהם אינם מאמינים בה, ואפילו נגיד בנק ישראל המתיישר עם הממשלה בניגוד לדעת כלכלני הבנק ומאיים אישית על אלו שמנסים להביע דעה עצמאית שונה. אומץ אינו היעדר-פחד - הוא ההתגברות על הפחד. וזה לא קל למי שמסכן את עתידו המקצועי.

אז מה קרה הפעם?

אני יוצא מהנחה שהצעד שבו מדובר - הפחתת מע"מ על רכישת דירה ראשונה - הוא מקרה ברור של צעד גרוע. לכן עולה השאלה מדוע ננקט צעד זה. אני מניח שישנן שתי אפשרויות: או שמדובר בשר אוצר אטום שאי אפשר לפרוץ את חומת התודעה שלו, או שהכלכלנים כשלו בהצגת המציאות המקצועית לשר, ומדובר כאן בכשל שנובע ממורך-לב. הנטייה שלי היא לאפשרות השנייה: שהשר לא נתקל בחומה תקיפה של התנגדות מצד הדרג המקצועי שלו; שנוח לכולם לגלגל עיניים ולקרוץ ולהשתתף בטיפוח הנרטיב שמדובר בשר שלא יודע. אני מאמין שמדובר בדרג מקצועי חסר-אומץ.

אגב: גם ההתפטרות הראוותנית של הכלכלן הראשי של משרד האוצר ופירסום המכתב האישי שלו לשר האוצר בעיתונות אינם סותרים קביעה זו: תפקיד הכלכלנים הוא להילחם על האמת המקצועית שלהם - לא להתאבד עליה. להשפיע על ההחלטות - לא לבסס אליבי למשפט ההיסטוריה.

מה נותר כעת לעשות?

המהלך היחיד שיכול כעת לבלום את הצעת החוק הוא התנגדות ציבורית. התנגדות זו צריכה לגאות מכל הכיוונים, בכל האפיקים: דרך התקשורת, דרך הפייסבוק, ודרך השפעה על חברי הכנסת, שנותרו כעת מפלטנו האחרון משגיאה קשה.

רשימת אורח: האם אתם נערכים לעולם הפיננסי של מחר? - גיא שחם*

האם יש לדעתכם קשר בין השאלות הבאות:

• מדוע איננו מצליחים לקבל ריבית סבירה על פיקדונות בבנקים? מדוע המצב הזה נמשך כבר כל-כך הרבה זמן? מתי זה ייסתיים?
• כיצד נממן את הפרישה שלנו לגימלאות אם פיקדונות בבנקים נושאים שיעורי ריבית שליליים (במונחים ריאליים) ולאג"חים סולידיות שיעורים נמוכים ביותר של תשואה לפידיון?
• מדוע הבורסות בעולם נמצאות ברמות מחירים המהוות שיא של כל הזמנים, חלקן - כמו הבורסה של ניו-יורק - במכפילי-רווח שנראו רק בבועות הגדולות ביותר דוגמת 1929 ו- 2000?
• מדוע ברייטפוד קונה את תנובה, ומדוע זה נראה כאילו הסינים קונים כל שבוע משהו אחר בעולם?
• מדוע מחירי הדירות בישראל הגיעו לשיאים היסטוריים במונחי הכנסה?  לדוגמא: מחיר דירה ממוצעת עלה מ-108 משכורות ממוצעות ב-2008 ל- 135 משכורות ממוצעות כיום - מדוע התרחשה העלייה הדרסטית הזו?
• מדוע המחירים של דלק, מזון ודברים אחרים שאנו חייבים לרכוש יום-יום עלו כל-כך בעשור האחרון?

ואולי נשאל את השאלה החשובה מכל: האם אכפת לי מה קורה במערכת הפיננסית והאם כדאי לי להיערך למה שכנראה יקרה?

מדוע אכפת לי?

כמו שאמר פעם מישהו, זה שאתה לא מתעניין בפוליטיקה לא אומר שהפוליטיקה לא תתעניין בך. גם אם התמונה הכוללת בשווקים הפיננסיים אינה מעניינת אתכם - זה לא אומר שלהתפתחויות בשווקים הפיננסיים בשנים הקרובות לא תהיינה השלכות מרחיקות לכת עבורכם. זה דומה למה שקרה בארגנטינה בשנת 2001: חלק קטן מהציבור ראה את הכתובת על הקיר, צפה את ההתפתחויות ומשך את כספו בזמן מהמערכת הבנקאית; רוב הציבור לא ראה את התמונה הכוללת, המשיך בחייו כרגיל ושילם על כך באיבוד 70% מחסכונותיו תוך שבוע ויכולת למשוך רק 100 דולר ליום מה-30% שנותרו לו.

המשותף לכל התופעות – עלייה מהירה של כמות הכסף

מהו הקשר בין השאלות לעיל? המשותף להן הוא שמה שאנחנו קוראים כסף - השקלים והדולרים שאנחנו מחזיקים בארנק ובחשבונות הבנקים והמשמשים כרזרבות של המערכת - הולך ומאבד מערכו במהירות. מדוע זה קורה? יש גידול מהיר של כמות השקלים שמסתובבים במשק, וכל שקל נוסף שמודפס גוזל מכוח הקנייה של השקלים שהיו קיימים קודם. אם במצב ההתחלתי היו במשק רק 100 שקלים ו-100 כיכרות לחם  ואנו מדפיסים 50 שקלים נוספים - כל שקל יקנה עכשיו רק שני-שלישים של כיכר לחם במקום כיכר לחם שלמה.

בשרטוט הבא אנו רואים את התפתחות סך המאזן של בנק ישראל, אשר גדל ושילש את עצמו מ-2001 עד לסוף 2011. סך המאזן של בנק ישראל הוא בסיס הכסף שיש במשק. בסיס הכסף נוסף על ההלוואות שנותנים הבנקים ללקוחותיהם ויוצר את כמות הכסף במשק.

 

המצב בישראל טוב יחסית למצב בארצות הברית, שם הגידול בכמות הכסף הוא מהיר אף יותר:
 
 

הגידול המהיר של כמות הכסף מסביר חלק מהעלייה בשווקים הפיננסיים – הכסף שהודפס צריך ללכת למקום כלשהו, והרבה ממנו בוחר למצוא "בית חם" בשווקים הפיננסיים. החלק האחר מוסבר ע"י הריבית הנמוכה, שהיא שלילית במונחים ריאליים (בניכוי שיעור האינפלציה). ריבית נמוכה על חיסכון חסר-סיכון דוחפת את המשקיעים לרוץ אחרי התשואה ולהיות מוכנים לשלם יותר על אגרות חוב, מניות ודירות.

הריבית הנמוכה

ראינו שכמות הכסף מזנקת, ואנו מבינים מדוע השווקים הפיננסיים עולים. אבל מדוע הריבית כל-כך נמוכה? עד מתי היא תישאר כך? התשובה לכך היא ברורה, לדעתי: הריבית תישאר נמוכה עד אשר המערכת הפיננסית הנוכחית תוחלף באחרת.

בואו ניקח כמה דוגמאות:

לממשלת ארה"ב יש חוב רשמי של 17.5 טריליון דולר ועוד 6 טריליון של גופים ממשלתיים (סוכנויות המשכנתאות, שהולאמו) -  FANNIE MAE ו-FREDDIE MAC. נניח, לשם פשטות, שמדובר בחוב כולל של 20 טריליון דולר. אם שיעור הריבית היה 5%, אזי תשלומי הריבית השוטפים בגין החוב הממשלתי היו מסתכמים בטריליון דולר לשנה במקום 450 מיליארד דולר שמשולמים כיום. זה אומר שבמקרה ששיעור הריבית במשק האמריקני יחזור לרמה של 5% - על ממשלת ארה"ב יהיה לקצץ 550 מיליארד דולר מתקציב ההוצאות הנוכחי של 3.8 טריליון דולר כדי לשמור על אותו גירעון. זה אומר שנדרשים קיצוצים של 15% בחינוך, ביטחון, תשתיות וכו' – תראו לי פוליטיקאי שיסכים לקיצוץ כזה וגם ייבחר שוב.

ביפן הריבית על אג"ח ממשלתי ל- 10 שנים היא כיום 0.6%, ועדיין חצי מהתקציב הממשלתי שם משמש לתשלום ריבית והחזר חוב. אם הריבית ביפן תעלה ל-3% - כל הכנסות הממשלה ממיסים יספיקו רק לתשלום ריבית והחזר חוב ולא יישארו מקורות למימון הוצאות הממשלה וקצבאות הביטוח הלאומי. אז מה יותר קל לראש ממשלה ביפן - להורות לבנק של יפן להדפיס עוד כסף כדי לקנות אג"ח ממשלתי שיוריד הריבית, או להודיע לבוחרים שלו שאין יותר כסף לתשלום קצבאות ולפקידי הממשלה שעליהם ללכת הבית כי נגמר הכסף לשלם להם משכורות? אילו הייתי ראש ממשלת יפן - הייתי כנראה בוחר באפשרות הראשונה, וזה בדיוק מה שהוא עשה.

אילו בנק ישראל לא היה מפחית את שיעור הריבית בארץ כדי לאזן את הריבית בארץ עם הריביות הנמוכות בארה"ב וברוב מדינות המערב - כסף מחו"ל היה זורם לישראל ו"מטיס" את שער החליפין של השקל כלפי מעלה ופוגע ביצוא. לכן נגזר עלינו לחיות גם בישראל עם ריביות נמוכות עד אשר המערכת הפיננסית הנוכחית תוחלף.

המערכת הפיננסית הנוכחית תוחלף

מדוע אני אומר "עד שהמערכת הפיננסית הנוכחית תוחלף"? כי במערכת הפיננסית הנוכחית יש מנצחים ויש מפסידים. המפסידים העיקריים הם החוסכים בכל העולם ומדינות שיש להן יצוא נטו (הן מייצאות יותר מאשר הן מייבאות) דוגמת סין, רוסיה, קוריאה, גרמניה וערב הסעודית. הנהנים הם המדינות שיש להן עודף יבוא: הממשלות במערב שמדפיסות את המטבעות שלהן כאילו אין מחר ומשלמות תמורת היבוא באלקטרונים וניירות. למדינות המייצאות ההסדר הזה אינו מתאים בעליל והן נערכות להחליף את המערכת הנוכחית באחרת, שבה ישלמו כנראה באמצעות זהב או במטבעות לאומיים המגובים בזהב.

מדוע אני טוען שכנראה שהזהב יהיה מעורב במערכת התשלומים העתידית? כמעט כל המדינות שהן יצואניות נטו קונות זהב בשנים האחרונות ועושות הסכמים להפסיק את השימוש בדולר למסחר ביניהן. עד עתה הן היו חייבות דולרים בשביל לקנות נפט שנמכר רק בדולרים, אז כמו שחנות מכולת צריכה כסף מזומן בקופה כדי לאפשר נתינת עודף ללקוחות ומימון קניות מספקים - כך היה גם ביקוש לדולר. כשאין יותר צורך בדולר כדי לקנות אחת מהשנייה - ניתן להיפטר מהדולרים העודפים, ואז ממירים את הדולרים בזהב וכן בנכסים ריאליים דוגמת קניית תנובה ע"י ברייטפוד, מכרות בפרו, שטחים חקלאיים באפריקה ונדל"ן בניו-יורק. המדינות המייצאות כבר לא מוכנות לשבת על הרים של אגרות-חוב נקובות במטבעות המערב אלא ממירים אותן בנכסים, ולכן יש עלייה מהירה של מחירי הנכסים הללו. המטבעות הישנים הפכו להיות "תפוח אדמה לוהט" שכל אחד מנסה להיפטר ממנו.

מדוע זהב? כי זהו נכס אמיתי שהוא גם נייד, משמש כאמצעי תשלום למעלה מ-5000 שנה, ובניגוד לדולרים (או כל מטבע לאומי אחר) - אינו ניתן להדפסה: צריך להשקיע הון ועבודה כדי להפיק אותו והמלאי מוגבל וגדל לאט מאד. אם הודו רוצה לשלם לאיראן עבור משלוח של נפט, אזי גם אם יש לה בעלות על  5 קילומטרים רבועים של דירות בניו-יורק - מסובך לשלם באמצעות בתים אלו: הם לא ניידים, יש מחיר אחר לכל בית ואין מחיר שוק ברור לבתים הללו.

ביקוש והיצע של זהב

להלן גרף של קניות הזהב של הסינים:

 

Source: Koos Jansen - In Gold We Trust - http://www.ingoldwetrust.ch/chinese-gold-demand-418-mt-ytd-west-in-deny

הקווים האדומים מייצגים את הביקוש לזהב של הציבור בסין (בטונות לחודש), והקווים הצהובים - את הייצור העולמי. יש לציין שהונג-קונג רוכשת עוד 50 טון בחודש, כך שסין רבתי (סין+ הונג קונג) קונה את כל ייצור הזהב העולמי. בנוסף, הודו רוכשת עוד 80 טון בחודש, וטורקיה, תאילנד והעולם הערבי רוכשים  25 טון לחודש כל אחד. אנו רואים בבירור שהצריכה השנתית כרגע כפולה מהתפוקה השנתית של המכרות. בינתיים, ביקוש עודף זה מסופק ע"י ירידת מלאים במערב; השאלה היא מה יקרה כשהמלאים האלה ייגמרו. הפעם האחרונה שזה קרה היתה בשנות ה-60 וה-70, אז ניסו הממשלות במערב להחזיק למטה את מחיר הזהב,  (ראו:  https://en.wikipedia.org/wiki/London_Gold_Pool ) וכאשר נגמר להם המלאי שהיו מוכנים להיפרד ממנו - מחיר הזהב בדולרים הוכפל פי 6 תוך 3 שנים ופי 25 תוך 9 שנים.

כיצד יושפעו מחיריהם של סוגי נכסים מסויימים?

על בסיס הניתוח לעיל, המעבר לעולם הפיננסי של מחר יהיה כרוך בשינויים של השווי הריאלי של סוגי הנכסים השונים:

1. מזומן – המזומן ימשיך כנראה לאבד מערכו, בין אם בהדרגה ובין אם באירוע טראומטי כמו זה שאירע בארגנטינה ב-2001.
2. אגרות חוב - התהליך יהיה כמו לגבי כסף מזומן, אך יותר גרוע, כי נקבל חזרה את כספנו רק במועד הפידיון ובשלב הביניים הערך יישחק. מחירי האג"ח נמצאים כיום בשיא של כל הזמנים (ולכן עם שיעור התשואה לפידיון הנמוך ביותר של כל הזמנים). במקרים רבים התשואה לפידיון נמוכה מקצב האינפלציה בפועל.
3. מניות – ריאלית כנראה יאבדו מערכן. מחירי המניות נמצאים כיום בשיאים שאפשר להשוותם מבחינת מכפיל הרווח רק לאלו שנרשמו בשנים 1929 ו- 2000. לדוגמא, מכפיל הרווח בארה"ב הוא כיום 26, בעוד שהממוצע הרב-שנתי הוא 15.6 - הבורסה בארה"ב יכולה ליפול ב-40% ורק אז היא תשוב לממוצע הרב-שנתי שלה. גם אם תהיה עלייה נומינלית של מחירי המניות - עדיין יהיה הפסד רציני במונחים ריאליים. היסטורית, בתקופות אינפלציה שווקי המניות הפסידו ריאלית כי הפעילות הכלכלית מתכווצת – כולם עסוקים במשחקים פיננסיים וערך החסכונות נשחק ולצרכנים אין כסף לקניות שמניעות את הכלכלה. בגרמניה של שנת 1923 שוק המניות איבד 95%  מערכו הריאלי למרות שעלה במיליוני אחוזים נומינלית.
4. בתים – כמו במקרה של מניות, הכל יכול לקרות במונחים נומינליים. מאידך, בתים מאבדים 10-40% מערכם הריאלי בזמני אינפלציה מהירה. אם האינפלציה מהירה, אזי השאלה היא באיזה שיעור ריבית הבנק ייתן אשראי לרכישת בית? 10%? 20%? ואם שיעור הריבית על המשכנתא הוא 10% - מהו גובה התשלום השנתי לקונה שצריך 2 מיליון ש"ח משכנתא? ואם אין אשראי זול לקונים, אז בכמה יוכל למכור המוכר שחייב למכור מכל מיני סיבות? אגב, ריביות אלו ואף יותר גבוהות היו נהוגות בישראל בתקופות של אינפלציה. בארה"ב בסוף שנות ה-70, עם שיא של אינפלציה של 13% בשנה - בתים איבדו 35% מערכם (ריאלית) תוך 5 שנים.
5. מתכות יקרות (זהב וכסף) – בטווח של מספר שנים המחיר שלהן חייב לעלות דרסטית, בגלל עודף הביקוש וכנראה בתור בסיס לשיטה המוניטרית החדשה. זהב וכסף היו הבסיס של רוב השיטות המוניטריות במהלך ההיסטוריה האנושית ונראה שרוב המדינות שמייצאות נטו רוצות להחזיק זהב בתור רזרבות במקום דולרים.
6. סחורות – נפט, חיטה, סויה, וכו'  – לרוב הסחורות עתיד ורוד במושגים של שמירה על כוח הקנייה, בהינתן שההיצע מוגבל ויש יותר ויותר כמויות של כסף שרוצה לקנות סחורות אלו. חברות שמפיקות סחורות, במיוחד אנרגיה ומזון, יצליחו לשמור על תמחור ושיעורי רווח לנוכח ביקוש גבוה. החיסרון במקרה זה הוא שאי אפשר לקנות ולאחסן את הסחורה עצמה, אלא רק לקנות מניות של חברות מפיקות/מייצרות.

שאלת התזמון

שאלת מיליון הדולר היא: מתי יחול המעבר מהמערכת המוניטרית הנוכחית למערכת המוניטרית החדשה? להערכתי זה יקרה בוודאי בעשור הקרוב, וכנראה בשלוש שנים הקרובות. רואים בבירור האצה של התהליכים מצד המדינות המייצאות, ובראשן סין ורוסיה, להוצאת הדולר משימוש במסחר שלהן, וכן החלפה של רזרבות מט"ח בדולרים לנכסים מוחשיים דוגמת מכרות, נדל"ן, חברות יצרניות וזהב. שאלה נוספת היא האם המעבר יהיה הדרגתי או שבן-לילה יהיה RESET כמו שהיה בארגנטינה או בקפריסין שכנתנו. אין אפשרות לדעת - שתי האופציות אפשריות. מה יקרה אם מגיעה הזמנה לזהב מסין או הודו ובמערב אין יותר מלאי שמוכנים להיפרד ממנו?  כנראה שהמחיר של הזהב מזנק כלפי מעלה בעשרות או מאות אחוזים וגורר איתו את שאר הסחורות שאנו צורכים מדי יום דוגמת הנפט והמזון. מה יעשו אז משקיעים פיננסיים בעלי טריליונים של אג"ח שרואים איך נשחק כוח הקנייה שלהם בכמה אחוזים מדי יום או חודש? האם הם ימתינו להתפתחויות או שימכרו עכשיו וישאלו שאלות אחר כך? עדיף כנראה להקדים בכמה שנים מאשר לאחר ביום בהיערכות לעולם הפיננסי החדש.

* גיא שחם הוא שותף מנהל בקרן הגידור Deep Value

Guy(at)deepvaluefund.com
לכותב ולקרן שהוא מנהל השקעות בניירות ערך בתחום הזהב, הכסף והנפט.

מאמר זה אינו מהווה ייעוץ השקעות או הצעה להשקעה כלשהי. אין לראות בנאמר תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בנתונים ובצרכים המיוחדים של כל אדם. מאמר זה מייצג רק את דעותיו של גיא שחם. אין לראות בנאמר הצעה לקנות או למכור ניירות ערך, סחורות  או השקעות כלשהן. כל הנאמר הוא למטרות מידע בלבד ואין לראות בנאמר הצעה או בקשה להשקעה כלשהי. ביצועי עבר אינם מנבאים ביצועים עתידיים. מומלץ למשקיעים להשיג ייעוץ מיועץ מוסמך לפני ביצוע השקעה כלשהי.