פיזור הכנסת והבחירות הקרבות גררו אותנו מחדש להתלבטות עבור איזו מפלגה להצביע. חלק מהציבור כועס עדיין על עצם הקדמת הבחירות. חלק רואה בהן הזדמנות לבוא חשבון עם מנהיגים שהכזיבו. חלק מהציבור מיואש מהמפה הפוליטית, מחוסר היכולת לשנות. חלק מחפש מנהיג פוליטי חדש-מהניילונים. לכולם - כמה דברים על ההחלטות האישיות שעלינו לקבל לפני מועד הבחירות הכלליות.
הקדמת הבחירות אינה הבעיה - היא רק סימפטום לבעיה
ללא קשר לעמדות הפוליטיות הספציפיות שלכם, צריך להבין שהעובדה שהממשלה הגיעה באמצע כהונתה למבוי סתום ורוה"מ פעל לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות - אינה הבעיה, אלא סימפטום שלה. הבעיה היא חוסר יציבות פוליטית בישראל. לא מדובר כאן בתנודתיות פוליטית, כי אין כיום ציפיות שהבחירות הקרובות יביאו לשינוי מהותי של יחסי הכוחות שמאל-ימין; מדובר בחוסר יכולת להניע את העגלה הלאומית קדימה. מדובר בחוסר יכולת להכריע. מדובר בריבוי מפלגות בינוניות וקטנות, מצב שמחייב הקמת קואליציות מסובכות ורב-מפלגתיות המתבססות על פשרות משתקות, זאת כשישראל עומדת בפני בעיות קשות שקוראות למנהיגות החלטית ולהכרעות אמיצות.
הבעיה: חוסר הנכונות של הציבור להתמודד עם בעיות יסוד ולנקוט עמדה לגביהן
הבעיה אינה נובעת מפרסונות או מעודף של אגו - הבלטת הפרסונות והאגו הם רק נגזרת של תרבות - ולא מכך שהשיטה הפוליטית אינה מאפשרת יציבות. לכן הבעיה לא תיפתר אם נחליף מנהיגים או אם נשנה שיטות פוליטיות. הבעיה היא חוסר הנכונות של הציבור להתמודד עם בעיות יסוד בישראל ולנקוט עמדה ברורה לגביהן. אנחנו יושבים על הגדר. מחכים שבעיות היסוד תיפתרנה מאליהן, ע"י גורם חיצוני, או פשוט תתפוגגנה מאליהן עם הזמן.
הבעיות האמיתיות שלנו (וסליחה על היומרה) הן החלטה על גבולות המדינה ועל יחסיה עם שכניה הערביים, החלטה על אופייה האזרחי של המדינה ואיזה חוק ישלוט בה, והחלטה לגבי האופי החברתי של המדיניות הכלכלית בישראל. במקום לנקוט עמדה בנושאים העיקריים העומדים בפנינו - אנחנו מתפתים להתמודד עם שאלות משניות. ושאלות משניות אלו כוללות נושאים מפתים שאנו מתייחסים אליהם בטעות כנושאים העיקריים: גודלו של תקציב הביטחון, הרחבת הבנייה בשטחים, אופן ניהול המשא ומתן המדיני עם שכנינו, מחירי הדיור, יוקר המחיה, ועוד. העיסוק בשאלות אלו הוא התחמקות מהצורך לנקוט עמדה לגבי בעיות היסוד. אנחנו מתעסקים בכיוונון עדין של המערכות במקום לעסוק בבחירת הדרך עצמה. ולכן זה מוביל אותנו למצב של מפלגות סקטוריאליות קטנות, חד-נושאיות, הממוקדות דווקא בנושאים המשניים. אנחנו מעדיפים להתפרק לשבטים (או, אם תרצו, לחיות ב"בועות") במקום לשמור על ליכוד לאומי וליבון דמוקרטי של השאלות הלאומיות.
זוהי טעות. במזרח התיכון לא תתקיימנה בנפרד ישויות כמו "מדינת תל אביב", מדינה של ערביי ישראל, מדינה יהודית-חרדית ומדינה המורכבת בעיקר מישובי יהודה ושומרון. הצלחה של שבט אחד תבוא רק על-חשבון החלום הציוני, תפורר את הסולידריות, תקשה על יכולת ההתגוננות הצבאית של המדינה ותסכן את המשך הקיום של ישראל. אני מציע לשקול שהתהליכים שאנו כבר רואים את ראשיתם כיום בישראל - של שינוי חוקתי, של שינוי הזהות הלאומית, של שינוי הסטטוס-קוו בנושאי יחסי דת-מדינה, של הקצנה באי-השיוויון הכלכלי - כל אלו תהליכים מפוררים מבחינת ישראל, והם מסכנים את עתידה. "משיכת השמיכה" היא טעות בראייה לאומית: נגזר עלינו להישאר יישות לאומית אחת, ועלינו למצוא דרך משותפת לפריחתה (ולא רק הישרדותה). אלא שזה אומר שיש להתמקד בשאלות החשובות ולקבל לגביהן הכרעה פוליטית. זה דורש התבגרות של הציבור, כי בינתיים אנחנו משחקים משחק פוליטי מוזר, ולדעתי - ילדותי.
כריזמה כחזות הכל
כולם מחפשים מנהיג. החיפוש אחר דמות כריזמטית שתוביל את העם (או לפחות את השבט הספציפי) הוא בלתי סביר. זהו ויתור מרצון של הציבור על דעה עצמאית, על השקפה, על בחירת דרך. במקום זאת יש התבטלות בפני כריזמה - מחפשים מנהיג שיחשוב בשבילנו, יחליט בשבילנו. מנהיג שנוכל להתמסר לו ולחזור לחיים חסרי-אחריות. וכך, השאלה הבוערת בישראל היא "מי", במקום שתהיה "מה". מכאן החיפוש חסר הסיכויים אחר דמות של ענק, אולי דמות מלכותית. מכאן הנכונות לוותר על אופי הדמוקרטיה כדי לתת למלך מרחב שליטה מוגן ("משילות"). מכאן משחק המועמדים הפוליטיים המתפתח מאז פיזור הכנסת.
אבל לאן אנו רוצים שתוביל אותנו אותה "כריזמה" - למלחמה מכרעת כנגד אויבינו המרים או לשלום של פשרה מדינית עם שכנינו? לשיטה כלכלית של ליברליזם, תחרות חופשית וחופש כלכלי או לשיטה כלכלית של מעורבות ממשלתית לשם הבטחת יתר-צדק חלוקתי? או אולי פשוט אנו רוצים לא להחליט בעצמנו - שהכריזמה תחליט?!
ומהי אותה כריזמה חמקמקה: חיוך? תסרוקת? יפי-תואר? דיבור רהוט? קול ערב? 'פאנץ' ליין'? ארץ מוצא? אני מציע כמשחק לנסות ולהצמיד תכונות מרשימה נאיבית זו למועמדים השונים המופיעים על המרקע.
מהו המחיר של כריזמה?
הסיכוי שנצליח לאתר מלך (או משיח, או 'נביא-אמת') הוא אפסי. זוהי שאיפה ילדותית. היא מובילה להתבטלות עצמית של הציבור. במקום לקיים בחירות דמוקרטיות שמטרתן להכריע לגבי דמותה של ישראל ודרכה - אנו עוסקים בבחירת רועה. לתשוקה להיות מובל יש מענה ברור של 'המשיח': "אני אנווט". כי מאחר שהתובנה של המנהיג הפוטנציאלי היא שמדובר בעם עייף, שרצונו ביום הבחירות אינו להגשים השקפות עצמאיות אלא דווקא להתנער מאחריות ולהתמסר לכריזמה - הוא בוחר באסטרטגיה פוליטית מתאימה: לא הצגת כרטיס אידיאולוגי, אלא מכירת תדמית. והמאמץ מושקע אז ביצירת דימוי של כריזמה, בפיברוק של דמות פיקטיבית, סטראוטיפית, שקיימת רק מול המצלמה ונוצרה במיוחד בשבילה. דמות פיקטיבית זו עונה ככל האפשר על מה שיועציו של המועמד מזהים כ"רצונו של הבוחר". זה מוביל בהכרח לאכזבה, כי הדמות הפיקטיבית הזו מתפוגגת בהדרגה מול המציאות, מול הדילמות האמיתיות, מול האשליה של מנהיג חזק.
אולי אפשר אחרת? אולי במקום זאת נבחר לנו מנכ"ל, ולא אבא? החוזה שנחתום איתו יהיה חוזה שונה: אנחנו נגיד לך מה, ואתה תבצע. כל מה שצריך למצוא זה איש בעל יכולת ביצוע - לא נביא ולא משיח. אם נבין זאת - זה יקל עלינו את החיפוש. גם נדע להגדיר ציפיות לגבי הישגים.
טוב המלך החדש
החיפוש אחר "מלך" מוביל לעוד התפתחות מוזרה: תמיד מחפשים מלך חדש. ערוותו של המלך הקיים כבר נחשפה. ולכן אנו נידונים לבחור תמיד "כוכב" חדש, חסר ניסיון פוליטי, אפוף ערפל - מין חתול בשק. איננו רוצים פוליטיקאים ותיקים, שמכירים את המערכת השלטונית והגיעו בה להישגים - אנו מעדיפים להמר, אנו רוצים מנהיג "מפוקסל". ולכן מסלול ההכנה של המנהיג הפוליטי המועדף עלינו אינו מסלול ציבורי שיגרתי בנוסח חבר-כנסת - חבר ממשלה - שר בכיר, אלא מסלול של איגוף המערכת הפוליטית. זה מקסים אותנו. ובגלל התפיסה הרומנטית הזו אנו רואים מסלולי "מועמדים-טילים" המשוגרים מכיוון התקשורת, האקדמיה, הצבא, השב"כ, הסקטור העסקי, הפוליטיקה העירונית - רק לא פוליטיקאי. ולכן אנו רואים מועמדים "מוצנחים" בכל מערכת בחירות למקומות משוריינים. אלה לא מנהיגים אמיתיים - אלה ידוענים, קישוטים נוצצים שנשתלים עבורנו ברשימות המפלגות כי אנחנו הרי ילדותיים: לא מסוגלים לדון ברעיונות, אלא רק לקבל החלטות על סמך דימויים אישיים, רק לבחור במותגים. חישבו רק על הסיכון שבהימור כזה על ראשי מפלגות. איזה מזל שלא אנחנו ממנים את הרמטכ"לים לצה"ל.
אז התדרדרנו לתרבות של בחירת ידוענים. זה רק טבעי שאין אג'נדה אמיתית למנהיג כזה, חוץ מסיסמאות קליטות ונדושות שהכינו עבורו יועציו הפוליטיים, וגם לא היסטוריה רלוונטית שנכתבה בשדה הפוליטיקה. כי הוא לא הצטרף לפוליטיקה בגלל דעה, רעיון, מחויבות, רצון לשרת - הוא הצטרף רק לאחר שהוכרז מועד הבחירות הקרוב והחל צחצוח החרבות. והוא לא הובא לקרקס הזה על רקע אידיאולוגי אלא בגלל היותו "נכס אלקטוראלי" (לפי הערכת מומחי השיווק). ולכן הדיבור הוא רק הבטחות, רק אני-אני, רק הפעלה של קסם אישי, רק יכולת "לעבור מסך", כי מדובר כאן על מלך-פטנט. וזה מחזיק לכל היותר קדנציה אחת עד שכל הפיקסלים מתפזרים ושוב כולם מאוכזבים ומחפשים קוסם חדש במקום האכזבה הקיימת. וכשהציבור מצפה לקוסמים - רק סביר הוא שהמערכת הפוליטית תעשה מאמצים להפתיע בכל מערכת בחירות בהצגת ה"רכש" החדש שלה. וכך למעשה נראות כותרות התקשורת בימים אלו.
הצעה: דרך חדשה
אולי מספיק עם התרבות של הליכה לבחירות כדי לבחור "אליל" תורן? אולי מספיק עם מציאות הזויה שבה דפוסי הבחירה של הציבור משתנים דווקא בימים האחרונים של מערכת הבחירות, על סמך התעלולים האחרונים של אנשי הפירסום ועל בסיס תשדירי הבחירות? אולי אפשר כבר להבין שאין מלכים ואין משיחים בדמוקרטיה, ואנחנו מחפשים רק מנהיג פוליטי אפקטיבי - לא נביא ולא משיח? ואולי נבין שנצליח יותר אם נחפש נבחרת פוליטית אפקטיבית ולא שחקן סולו? אם נבין זאת, המניע לבחירות האישיות שלנו יעבור אולי מאישים לעקרונות. במקום לבוא להצגה הגדולה של הדמוקרטיה כצופים פסיביים - אולי נחשוב קודם, נתווכח, נבחר דעות? לאחר שנחליט מהם עקרונותינו, מהי הדרך בה אנחנו בוחרים - נעיין במצעי המפלגות הפוליטיות כדי לבחור במפלגה שהמצע הפוליטי שלה הוא הקרוב ביותר לדעותינו.
וכדאי גם להתעורר מהמחשבה המתחכמת על הצבעה טקטית, כזו שמשמעותה היא להצביע עבור מפלגה א' כדי לחסום קואליציה אפשרית של מפלגה ב', וכו'. כשהאשליה שאנו משחקים שח-מט תחלוף נישאר רק עם השאלה מהם העקרונות בהם אנו מאמינים והאם תמכנו במפלגה שהמצע שלה הוא הקרוב ביותר לדעות אלו.
