לפני שהמבקר מפרסם את הדוח המיוחד על משבר הדיור

מהתקשורת עולה זעקה מתמשכת: ישראל נמצאת בעיצומו של משבר דיור. הדיון ב"משבר הדיור", זה שהחל לפי הדעה הרווחת ב-2008, מתחמם והולך על רקע מערכת הבחירות. כבר נמצאו "אשמים" (יש כרגע אפילו עודף אשמים…), ועכשיו כולנו מחכים בהתרגשות לפירסום דוח מיוחד של מבקר המדינה בנושא "משבר הדיור". רוצים לראות דם!!

אז לפני שכולנו נשקע למרתון הדיונים על מימצאי הדוח ועל "משבר הדיור", נשתתף בטקס המוני של הטלת רפש, זריקת האשמות ושקיעה משותפת בייאוש - כמה מילים מתגוננות. מין חיסון לקראת קרנבל ההאשמות שעומד לפרוץ כאן מחר.

1. אין שום משבר דיור ברמה הלאומית. קצב התחלות הבנייה של דירות כיום הוא מואץ יחסית לעבר, ונראה שהוא תואם את הגידול של צרכי האוכלוסיה (אין דרך מדויקת למדוד זאת - רק אומדן גס).
2. עליית מחירי הדירות בשנים האחרונות נובעת מגידול מהיר של הביקוש לרכישת דיור, שחלק משמעותי ממנו הוא כנראה ביקוש מצד משקיעים שמונע ע"י הריבית הנמוכה.
3. אין בהשקעה בדיור מצד משקי בית מבוססים שום בעייה מוסרית, אבל יש בזה תהליך של דחיקה החוצה של צעירים על רקע מחירי הדירות המאמירים, לטובת רכישת דירות לצורך השקעה (והשכרה) בידי משקי בית אמידים. התהליך הזה צריך להטריד רק את מי שנמצא לרוע מזלו בצד החשוך של הירח (אינו יכול לאפשר לעצמו לרכוש דירה לאור המחירים הגבוהים), או את מי שהשקפת עולמו אינה מקבלת גידול של אי-השיוויון הכלכלי. לגבי כל היתר לא מדובר במשבר אלא בהזדמנות: נצלו את הריבית הנמוכה (היא לא תמיד תהיה איתנו) וקנו לעצמכם דירות להשקעה כדי להגן על החיסכון הפנסיוני שלכם.
4. ראיתי חישובים שהתפרסמו לגבי כמה הפסידו חסרי הדיור מהתייקרות הדירות: מיליארדים! נזק לכל החיים! מדובר כאן בספירה מוזרה. אז בואו נעשה חשבון פשטני על גב קופסת-סיגריות: יש בישראל כ-2 מיליון דירות; נניח שמחיר דירה ממוצעת הוא 1 מיליון ש"ח; המחיר הממוצע של דירות עלה בשבע השנים האחרונות ב-80%; המסקנה היא שערך השוק של מלאי הדיור הלאומי עלה בתקופה זו בכ-900 מיליארד ש"ח!! כולנו התעשרנו, ועוד מתלוננים על משבר דיור. האמת היא, כמובן, ששני החישובים מגוחכים: לא ברור (תיאורטית ואמפירית) אם ערך מלאי הדירות צריך בכלל להיחשב כעושר של הציבור (אולי נקדיש לכך רשימה בעתיד), ועדיף לעסוק בשיקולים אמיתיים ולא בקונצים.
5. בחסות אווירת "המשבר" מושמעות בציבור דרישות נחרצות. הן - ולא "המשבר" - מסכנות אותנו. פתרונות כמו האצת קצב הבנייה ע"י קיצור (או אף עקיפה של) תהליכי התכנון והרישוי - הם הסכנה. תכניות סיבסוד אקראיות למעטים ("מע"מ אפס" ורעיונות דומים)  - הן הסכנה. לגיטימציה של הטיעון הכמעט-ילדותי שלכול הדור הצעיר מגיע דיור על-חשבון הציבור - היא הבעיה. עירבוב בין בעיות דיור אמיתיות של שכבות מוחלשות לבין הדרישות המפונקות של בני מעמד הביניים - הוא הבעיה. למעשה, כל אזור הפתרונות המוצעים ע"י האינטרסנטים השונים והפוליטיקאים (המריחים עכשיו דם) הוא אזור הזוי: לא תהיינה דירות זולות בישראל למעט אם יקרה כאן אסון לאומי. ולא ניתן לרכוש דירות בזול אלא אחד על חשבון האחר. ואם נבין זאת - נירגע ונשקול אם באמת אנו רוצים שאחד (אולי אתם) ישלם עבור הדירה של האחר (אולי אני). כי ממשלה לא יכולה לספק דירות - היא יכולה רק להעביר מאחד לשני ע"י מערכת מיסוי ותמיכות.
6. אם אתם מאמינים שהמצב שנוצר בהדרגה בישראל אינו צודק מבחינה חברתית, ושראוי היה שנצמצם את עצמנו כדי שהדור הצעיר יוכל להגיע יותר בקלות לבעלות עצמאית על דירות - הפתרון הוא שינוי של סדר העדיפויות החברתי. אפשר לנקוט בצעדי מדיניות שיביאו לתוצאה זו, ולהפסיק להתייחס למצב הנוכחי כאל "משבר" שנקלענו לתוכו עקב ניהול לאומי כושל או בגלל רוע לב של פקידים. אין מה לחפש אשמים: רוצים דיור לצעירים? דירשו זאת במפורש מהמנהיגים. לא רוצים? לא צריך. אפשר גם לחיות במציאות הנוכחית (כל עוד הדור הצעיר נשאר בארץ), וזה בוודאי יותר נוח מנקודת מבטם של מאות אלפי משקי הבית המבוגרים.

האם איגוח משכנתאות מסכן את החיסכון הפנסיוני של הציבור?

העיתון הכלכלי TheMarker פירסם לפני מספר ימים רשימה בשם  "איך ישראל לא נפלה במשבר הפיננסי - ולמה היא עלולה ליפול במשבר הבא" (ראו כאן). הטענה שבבסיס הרשימה היא שיש קשר סיבתי בין שיטת המימון הקרויה "איגוח" (securitization) לבין המשבר הפיננסי שפרץ בארה"ב בשנת 2008. לא מדובר כאן בדיון היסטורי-תיאורטי לשמו אלא בהשמעת אזהרה: גופים ממשלתיים יושבים על המדוכה כבר זמן רב כדי לגבש כללים לאיגוח משכנתאות בישראל, וה- TheMarker טוען שאסור לממשלה להרשות לבנקים למכור הלוואות משכנתא בדרך של איגוח, שכן שיטה זו מטרתה לכאורה אחת - לאפשר לבנקים 'לזהם' את חסכונות הציבור ע"י מכירה של הלוואות באיכות גרועה למנהלי החיסכון הפרטי.

המשבר הפיננסי של 2008, שתחילתו במשבר המשכנתאות בארה"ב, הוא אירוע שעדיין נחקר ונלמד כדי שאפשר יהיה לחזק את המערכת הפיננסית ולחסנה לעתיד מפני מחלות ותופעות שכבר זוהו. הדיאגנוזה המדויקת טרם גובשה - היא עדיין נכתבת. הפצת מסקנות פשטניות כמו אלו שמופיעות ברשימה אינה מסייעת לתהליך זה. עדיף היה להפריד בין מוץ לתבן ולא לקטרג על שיטת האיגוח: לא האיגוח הוא מקור הבעייה. כי דבר אחד יש להבין, ואי-אפשר להבין אותו כשקוראים את הרשימה ב- TheMarker: איגוח משכנתאות הוא כלי חשוב לפיתוח שוק משני למשכנתאות, שוק שתפקידו ההיסטורי היה לגייס מקורות מימון מתאימים לצורך העמדת משכנתאות ובכך לייעל את המערכת ולהוזיל את עלות האשראי לרוכשי דירות. כלומר, פיתוח שוק משני הוא צעד שרואה מול עיניו את טובת משקי הבית - לא את טובת הבנקים. העובדה שהשוק המשני למשכנתאות לא הושק בישראל למרות כל המאמצים שהושקעו בכך בעשורים האחרונים אינה נובעת מחוסר יוזמה וגרירת רגליים מצד הגורמים הממשלתיים, או מהתנגדותם של הבנקים למשכנתאות - היא נובעת מכך שלבנקים הגדולים לא היה כל עניין בהתפתחותו של שוק כזה, שעשוי לעודד תחרות מצד מלווים חדשים שיצטרפו לשוק. כמי שהיה מעורב במהלכים הסיזיפיים להקמת התשתיות לשוק משני למשכנתאות אני יכול להעיד שבמשך למעלה מעשור פעלו צוותים מעורבים של נציגי אגף התקציבים ואגף החשב הכללי במשרד האוצר, משרד השיכון, בנק ישראל, משרד המשפטים, מספר בנקים למשכנתאות ומספר משרדים גדולים של עורכי-דין כדי לבנות את התשתיות החוקיות והרגולטוריות שתאפשרנה לשוק כזה לקום על רגליו. כל האנשים שתרמו למאמץ האמינו לכל אורך הדרך שהקמת שוק כזה תשפר את מצבם של לווי המשכנתאות - הם ראו בכך שליחות. ובכל זאת, המאמצים שנעשו לא הספיקו כנראה כדי לפרוץ את המכשולים הטבעיים הקיימים ולהביא להקמת אותו השוק. לטעון ששוק כזה תכליתו היא ניסיון ציני מצד הבנקים לשנע "אשראי-זבל" למנהלי החיסכון הפנסיוני של הציבור ושהוא יסכן את היציבות הפיננסית של ישראל - זוהי טענה מקוממת, וקריאה שגויה של הניסיון האמריקני. וכשקוראים את הרשימה רואים גם שהיא אינה זוכה לביסוס.

כדי שלא להישאר ברמה של קריאות-נגד נרגשות, נבחן כמה קביעות של ה- TheMarker.

"ב-2006 לא הבנתי מה הם עושים. לא הבנתי מדוע הבנקים בחו"ל מעמידים ללקוחות אשראי בתנאים נוחים כל כך, בלתי סבירים", אמר לנו לאחרונה מקור בכיר מאוד במערכת הבנקאות הישראלית. "ולכן, נסעתי לאמריקה כדי לשאול אותם. ישבתי עם אנשי אחד הבנקים הנחשבים, ולאחר כמה מבטים של אי־נעימות, הם הסבירו לי את האמת. הם לא מחזיקים את ההלוואות שהם נותנים לאורך זמן - הם כמעט תמיד מוכרים אותן הלאה. מאותו רגע ידעתי שהמערכת הפיננסית בצרות".... כך, מתברר, גילה אותו מנהל בכיר את אחד הגורמים למשבר הפיננסי הגדול של 2008, שממנו העולם עדיין לא נחלץ: העובדה שבנקים יצרו הלוואות …  ומיד מכרו אותן הלאה לציבור, לפנסיות ולמשקיעים מוסדיים.

לא ברור מה גילה 'הבכיר' בארה"ב ב-2006 ומדוע צריך היה לשבת לשם כך עם אנשי "אחד הבנקים הנחשבים". סוכנויות המשכנתאות בארה"ב ('פאני מיי' ו- 'פרדי מק') פועלות כספקיות נזילות למערכת המשכנתאות המקומית מאז תחילת שנות ה-70' של המאה הקודמת. הן עושות זאת ע"י קניית הלוואות משכנתא מנותני האשראי, ביטוח סיכוני האשראי בהלוואות אלו ומכירתן למשקיעים בשוק ההון. הרעיון של הפרדה אפשרית בין נותן האשראי לבין המשקיע בתיק אשראי הוא רעיון בסיסי בשוק המשכנתאות האמריקני כבר כמעט  50 שנה - לא צריך לנסוע לארה"ב כדי להיווכח. בזכות שיטה זו, מימון המשכנתאות בארה"ב היה תמיד שילוב של שתי שיטות: מימון ע"י גופים בנקאיים שמצידם מגייסים פיקדונות קצרי-טווח מהציבור, ומימון בדרך של מכירת האשראי לגופים של שוק ההון המנהלים את החיסכון ארוך-הטווח של הציבור (ע"ע: 'משקיעים מוסדיים'). שיווי המשקל בין שתי שיטות אלו השתנה לאורך השנים, מסיבות היסטוריות, אבל תמיד הן התקיימו זו לצד זו. ובמשך רוב התקופה, העובדה שהמלווה מוכר את ההלוואה לצד ג' (משקיע) לא גרמה לתופעה כוללת של הונאה.

במחצית הראשונה של שנות ה-80' החלו בנקי ההשקעות האמריקניים "לאגח" משכנתאות: ליצור תיקי משכנתאות הכוללים מספר גדול של הלוואות, למכור אותן לחברות מיוחדות שהוקמו ספציפית לצורך העיסקה ("חברות חד-תכליתיות") כדי ליצור הפרדה תפעולית ומשפטית מלאה בין ההלוואות לבין המלווה (בנק מסחרי, בנק משכנתאות, ברוקר-משכנתאות), ולהנפיק כנגד תיקי המשכנתאות הללו ניירות-ערך מיוחדים הקרויים 'ניירות-ערך מגובי-משכנתאות' (MBS - Mortgage-Backed Securities) המעניקים למחזיק בהם בעלות מלאה על החוב ועל הביטחונות המשועבדים כנגדו. במקביל, הבנקים להשקעות (Investment Banks) הרחיבו את השיטה גם להלוואות משכנתא פרטיות, כאלו שאינן עומדות בתנאים המזכים אותן בביטוח אשראי פדרלי או ביטוח מקביל של הסוכנויות הגדולות. בהדרגה, קיומו של שוק משני יצר הפרדה של הטיפול בהלוואות בין מספר גורמים, כשכל גורם מתמחה בקטע של התהליך: מתן אשראי, ניהול שוטף של גביית התשלומים החודשיים, ביטוח סיכוני אשראי, ועוד. שוק המשכנתאות האמריקני צמח במהירות והגיע להישגים מרשימים כשהוא נשען על שיטת מימון זו. ישנן סיבות אמיתיות למשבר המשכנתאות האחרון שפרץ בארה"ב, אבל הן הרבה יותר מורכבות מהתשובה "איגוח". לידיעתכם: איגוח קיים בעוד מדינות בעולם, והוא קיים גם בשווקי אשראי אחרים, והאיגוח כשלעצמו הוא מבנה משפטי שמטרתו לגדר סיכונים - לא להגביר אותם. ועוד: גם בישראל נמכרו ונמכרים תיקי אשראי ע"י בנקים - גם אשראי לדיור, גם אשראי צרכני וגם אשראי עסקי - והדבר כשלעצמו אינו גורם לקריסה פיננסית.

אז מה באמת גרם לקריסה של שוק המשכנתאות האמריקני? התשובה היא מורכבת. בתווך שבין השיטה של מכירת המשכנתאות למשקיעים לבין הקריסה הקולוסאלית של שוק המשכנתאות האמריקני חברו עוד גורמים רבים שחשודים בתרומה למשבר: מחזור עסקים ארוך במיוחד שהביא לפריחה כלכלית חסרת-תקדים בארה"ב שהקיפה את שוק הנדל"ן, מדיניות דיור שאפתנית של המימשל (החל ממימשל קלינטון בשנת 1994) שדחפה להרחבה משמעותית של מעגל בעלי הבתים, מהלכים של סוכנויות משכנתאות שחרגו מהמנדט ההיסטורי שלהן וטיפחו חלומות לפתח אימפריות כלכליות (חישבו בהקשר זה על עלילותיה של 'הקרן הקיימת לישראל'...), מדיניות מוניטרית מרחיבה (על רקע משבר ה-'דוט.קום') שהורידה את הריבית לשפל ונתנה דחיפה אדירה להשקעה בדיור, בועת מחירי דיור ש'בעטה' את מחירי הדיור לשיאים דימיוניים והכניסה אווירה של 'בהלה לזהב' בקרב משקי הבית, מוצרים פיננסיים חדשניים שהוכנסו לשוק המשכנתאות כדי להתמודד עם הבעיה של מחירי הדירות הגואים והגבירו את סיכון האשראי במערכת, מכשירים פיננסיים חדשים שהוכנסו לשוק המשני לצורך גידור סיכונים ('נגזרי משכנתאות', או  Mortgage Derivatives) והפכו בהמשך למכשירי הימורים פיננסיים מסוכנים בהם השתתפו שחקנים בלתי-מודעים, טעות של המודלים המתוחכמים להערכת סיכוני אשראי בהם השתמשו חברות הדירוג, התופעה הגוברת שסחפה את אמריקה של משיכת הון מהבתים לצורך מימון גידולה של הצריכה השוטפת, החולשה של גורמי הרגולציה מול הכוח הפוליטי של ענקי שוק ההון ושל סוכנויות המשכנתאות, ועוד. ואם עד כאן מנינו את הגורמים האובייקטיביים - ישנם גם הגורמים הזדוניים, ואולי אף פליליים: תאוות בצע בלתי נשלטת של מלווים, תרבות של דיווחי שקר שפשתה בגופי המשכנתאות והסתירה את התמונה האמיתית, שיטות תיגמול מוגזמות שהעבירו את אנשי השיווק והברוקרים על דעתם והפכה אותם לטורפים, הפיכת הלוואת ה'סאב-פריים' - הלוואה 'תמימה' שהומצאה כדי לאפשר ללווים בעלי היסטוריית אשראי פגומה לקבל 'הזדמנות שנייה' - למכשיר לפיתוי המוני של קבוצות אוכלוסייה חלשות לרכוש דירות, קשירת קשר של נותני אשראי לניפוח מחירי בתים לצורך הפחתת ההון העצמי הנדרש מהלווה, זיוף המוני של נתוני שכר ותעסוקה של לווים, ועוד.

המשבר העמוק שפרץ בשוק המשכנתאות הוא תוצאה של שילוב של מספר גדול של גורמים, ואחת השאלות המעניינות היא כיצד קרה שכל גורמי הרגולציה לא זיהו את המשבר המתהווה ולא התערבו לפני שכבר היה מאוחר מידי. ולא שלא נדלקו 'נורות אדומות' בשנים שלפני המשבר, אלא שהן לא גרמו לנקיטת צעדים אפקטיביים למניעת הקטסטרופה. אז מהי התרומה של כל אחד מהגורמים הללו למשבר? הקורא מוזמן לקרוא את עשרות הספרים והמאמרים שכבר פורסמו בנושא. אבל לטעון שמקור כל הבעיה הוא איגוח משכנתאות - זו אמירה סתמית, ואין שום תובנה שעולה ממנה.

אבל יש נזק פוטנציאלי בטענה זו. צריך להבין שבנקים אינם המתווך הפיננסי האופטימלי למימון השקעה בדיור, שכן מקורות המימון שלהם הם בעיקר קצרי-טווח (פיקדונות הציבור). אשראי ארוך-טווח צריך להישען בעיקר על מקורות מימון ארוכי-טווח, קרי: החסכון הפנסיוני לסוגיו. ההיסטוריה האמריקנית כוללת משבר עמוק של המערכת הבנקאית, זה שפרץ בשנות ה- 80' והביא להתמוטטותם ולסגירתם של כשליש מהבנקים למשכנתאות, ומשבר זה הוא חלק מהסיבה מדוע שוק המשכנתאות בארה"ב נשען בעשורים האחרונים בעיקר על שוק ההון ולא על הבנקים. הניסיון הישראלי - כמעט 100% מהמימון הוא בנקאי - אינו יכול ללמד אותנו דבר, שכן זהו ניסוי שטרם הושלם: שוק המשכנתאות הממשלתי רק הופרט כאן בשנות ה-90', החל את דרכו (הפרטית) כשהוא נשען על חיסכון ארוך-טווח (בעיקר קופות גמל) עד שמיצה אותו, והוא נשען כיום על מקורות בנקאיים בעיקר בגלל ירידת האינפלציה ושיעור הריבית. המציאות הזו תשתנה לכשתחלוף התקופה של ריבית נמוכה, והצורך ליצור חיבור איתן בין שוק המשכנתאות לשוק ההון הוא צורך אמיתי.

עברו כמה שנים מאז משבר הסאב־פריים, והבנקים שלנו כבר רוצים לחזור לזירת האיגוח….... הם רוצים לקחת משכנתאות, לארוז אותן, ולמכור אותן לחוסכים לגמלאות. הם רוצים לקחת אשראי של טייקונים, ולמכור אותו לפנסיות. למעשה, הם כבר עושים את זה. "קונסורציום" שכולל את בנק דיסקונט, הראל ובנק HSBC מנסה בימים אלה למכור לציבור החוסכים חבילת אג"ח של כלל תעשיות, שכוללת גם את ההלוואה שקיבל המשקיע לן בלווטניק כדי להשתלט על החברה. בנקים מכרו או מנסים למכור למוסדיים אשראי של חברות נדל"ן מניב, אשראי של יהלומנים ואשראי שניתן לצורך הקמת חברות אנרגיה. כולם רוצים למכור למוסדיים "מקבצים" של משכנתאות, ורק ממתינים שהתקנות יאפשרו זאת. אם וכאשר תהיה עליית ריבית, אבטלה וירידת מחירים - הבעייה של המשכנתאות כבר תהיה של הציבור.

כפי שכותב ה- TheMarker, העדר שוק משני למשכנתאות בישראל אינו מפריע לבנקים ולגופים פיננסיים אחרים למכור גם כיום אשראים למשקיעים. אם כך, היכולת של הבנקים "לשנע" נכסים בעייתיים אל החיסכון הפנסיוני של הציבור אינה תלויה בקיום טכניקה כזו או אחרת של איגוח ואינה ממתינה לפירסום מסקנותיה של ועדה ציבורית. אם כך - מדוע האזהרות על העתיד הקודר המצפה לכולנו לכשהוועדה תגיש את מסקנותיה? מה "הרעים" יוכלו לעשות בעתיד שאינם יכולים לעשות כבר היום? והרי מספר בנקים למשכנתאות מכרו תיקי הלוואות לקופות הגמל כבר בשנות ה-90'?

התשובה היא כנראה הפוכה: איגוח, כשהוא כפוף לקביעותיה של ועדה מקצועית, אמור להיות פרוצדורה מבוקרת שתבטיח את ביטחונם של החוסכים והמשקיעים. מדיניות האשראי של המלווה תהיה שקופה למשקיעים; תהליך הבחירה של הלוואות משכנתא לעיסקה יהיה אקראי ולא בדרך של סלקציה שלילית ע"י המוכר; המשקיע בהלוואות משכנתא לא יהיה חשוף מרגע העיסקה לסיכון הקשור במצבו העיסקי של הבנק המוכר; ביטוח סיכוני אשראי (באחת מכמה צורות הקיימות בשוק המשני) ישביח את איכות האשראי של תיק ההלוואות; נאמן מטעם המשקיעים ישגיח על ניתוב הכספים בין כל הצדדים לעיסקה, וחברה לדירוג סיכוני אשראי תדרג את נייר הערך הנמכר ע"י בדיקת עומק של איכות תיק ההלוואות. כלומר: בעולם של איגוח מוסדר יוכלו המשקיעים לרכוש הלוואות משכנתא מבלי להיחשף לסיכון בלתי-ידוע; בכך, תהיה להם לראשונה נגישות לנכסים סחירים באיכות השקעה גבוהה והם לא יצטרכו עוד להשקיע את חסכונותיהם באג"ח קונצרני של משקיעי נדל"ן במזרח אירופה, ללא ביטחונות ראויים, כשהם חשופים בהמשך ל"מבצעי תיספורת" שרירותיים. אז מה רע באיגוח? מהיכן נבואות החורבן של ה- TheMarker?

הבנקים בישראל גדולים מידי - מהי הבעיה ומה אפשר לעשות?

על רקע ההודעה בדבר פרישתו הצפויה של המפקח על הבנקים, התעורר בתקשורת דיון על הישגיו של המפקח הנוכחי - דודו זקן. טענה שחזרה בתקשורת היא שהמפקח הפורש לא עשה די כדי להגביר את התחרות בין הבנקים ולהקטין בכך את העמלות והריביות שהם גובים מהציבור.

בישראל יש מעמד מיוחד לבנקים. חשיבותם ההיסטורית להתפתחותו של המשק הצעיר גרמה לכך שהם עסקו לא רק בפעילות בסיסית של תיווך פיננסי - קבלת פיקדונות מהציבור והעמדת אשראי - אלא במיגוון שלם של פעילויות פיננסיות. הבנקים בישראל היוו למעשה סופרמרקטים פיננסיים: עסקו בברוקראז', בהמרת מטבע, בסליקה של חשבונות, בבנקאות השקעות, בניהול עושר, בכרטיסי אשראי, ועוד. פרט לכך, הם השקיעו בנכסים ריאליים והיו בו-זמנית מלווים ובעלים של נתחים חשובים בכלכלה.

בשני העשורים האחרונים נעשה ניסיון חשוב לצמצם את שליטתם המקיפה של הבנקים בכלכלה. כך, הוגבלה יכולתם של הבנקים להחזיק בבעלות על קונצרנים ריאליים, וניהול החיסכון המוסדי הוצא מידיהם. ובכל זאת, כוחם של הבנקים בישראל הוא עדיין מוגזם, בעיקר בגלל הריכוזיות המוגזמת שלהם: חמישה בנקים מהווים למעלה מ-90% מהענף. כוח זה מאפשר להם לגזור לעצמם נתח גדול מידי מהעוגה הכלכלית, בעיקר על-חשבונם של משקי הבית. אבל ישנה גם בעייה נוספת, לא פחות חשובה: גודלם של הבנקים מגביר את הסיכון המערכתי הגלום בתיווך הפיננסי בישראל. הגודל שלהם לא רק עולה לנו הרבה כסף - הוא גם מסכן אותנו.

הסקטור הפיננסי נהנה מיתרונות לגודל, ומתמזג

בנקאות היא תחום שקיימים בו יתרונות לגודל. משמעות המונח היא שבנק בגודל מסוים יהיה, ככלל, יותר רווחי משני בנקים שגודל כל אחד מהם שווה למחציתו. תכונה זו נובעת מקיום הוצאות קבועות משמעותיות לניהולו של בנק, ומחשיבותו של המותג הבנקאי לצורך יכולתו של הבנק למשוך אליו לקוחות.

יתרונות לגודל גורמים לנטייה של גופים כלכליים להתמזג כדי להגדיל בכך את הרווח המצרפי שלהם. ולכן, לאורך זמן נראה צמיחה "טבעית" של בנקים, שמתאמצים להגדיל את רווחיהם, ובצידה גם "קפיצות" גודל שמושגות ע"י מיזוג של בנקים קטנים לבנקים גדול יותר.

הסביבה הרגולטורית המשתנה מחזקת את עוצמת התופעה של יתרונות לגודל

את התכונה הבסיסית של יתרונות לגודל מחזקת ההתפתחות הרגולטורית בתחום הבנקאות בעשורים האחרונים. הרגולטורים מוטרדים בעיקר משתי התפתחויות היסטוריות: תהליך הגלובליזציה של הבנקאות, ועליית הסיכון הפיננסי שקשורה להתפתחותם של מכשירים פיננסיים חדשים בשוקי הכספים וההון שמגבירים את רמת הסיבוכיות ואת הסיכון הפיננסי. משום כך, הרגולטורים הידקו לאורך השנים את הפיקוח על פעילותם של הבנקים - הידוק שביטויו העיקרי הוא 'דרישות באזל': הוראות שמקורן בתיאום בינלאומי בנושא ניהול סיכונים. הידוק הפיקוח כרוך בדרישות המגדילות במידה ניכרת את ההוצאות הקבועות של ניהול הבנקים: בניית מערכות מיחשוב בנקאיות מתקדמות, הכנסת כלים לבקרה ולביקורת, בניית מערכות מתוחכמות (ויקרות) לניהול הסיכונים הפיננסיים, והרחבה משמעותית של חובת הדיווח לציבור ולרגולטור. התוצאה היא האמרה מתמדת של ההוצאות הקבועות הכרוכות בניהול בנק, ואיתה הגברה של תופעת היתרונות לגודל. בהדרגה, בנקים קטנים מתמזגים, לא מבחירה אלא בלית ברירה: הם אינם יכולים עוד להמשיך להיות רווחיים בגודלם הנוכחי.

הרגולטור של הבנקים אינו מוטרד מתהליך המיזוג של בנקים

מיזוג בנקים אינו מדיר שינה מעיני הרגולטור. תפקידו מוגדר היטב: שמירה על יציבותם של הבנקים. כישלון, מבחינתו, הוא אירוע שמקרב את הסיכון של התמוטטותה של המערכת הבנקאית.

כשעוקבים אחר הדיון הציבורי והטענות המופנות בתקשורת כלפי המפקח על הבנקים נדמה שחוקי המשחק הללו אינם נהירים לציבור. כך, לדוגמא, אנו רואים טענות המופנות כלפי המפקח על הבנקים בדבר שכר גבוה מידי לבכירי הבנקים, או ייקור מוגזם-לכאורה של עמלות בנקאיות, או מחנק אשראי של ענפים יצרניים במשק בגלל דרישות רגולטוריות מחמירות. אלא שכל הטענות הללו מופנות לשווא כלפי המפקח על הבנקים: הוא עוצם את עיניו, ובצדק, לכל שיקול שאינו קשור לאחריותו הספציפית לשמור על בריאותה של המערכת הבנקאית. מבחינתו, את הטענה על שכר המנהלים המוגזם יש להפנות לכתובת אחרת (בעלי המניות? רשות ניירות ערך? הכנסת?), וטענה על מחנק אשראי לענף כלשהו (דוגמא מהעבר: ענף הבנייה בתקופת קליטת העלייה ההמונית ממדינות בריה"מ לשעבר) יש להפנות לממשלה, כדי שתמצא דרך לגדר את הסיכון הפיננסי הכרוך בהתרחבותו המהירה של אשראי זה מבלי לסכן את הבנקים. גם הדרישות החברתיות שהועלו בשנים האחרונות - הפיכת בנק הדואר לבנק מסחרי או מתן רישיון לבנק קואופרטיבי - אינן עושות עליו רושם. הוא מודע היטב לאחריותו לשמירה על היציבות ומסיט, בצדק, את הדרישות לכתובות אחרות.

אבל לא רק זאת: הרגולטור אפילו נהנה ממיזוגם של בנקים קטנים לבנקים בינוניים: בהיותו נדרש לפקח מקרוב אחר התנהלותם השוטפת של הבנקים ולאייש צוותים מקצועיים של מפקחים מטעמו לכל בנק - מיזוגם של הבנקים מקטין את העומס על צוותי הביקורת שלו ומקל על יכולת הבקרה. מעבר לכך, בנקים גדולים יותר הם בד"כ גם בנקים רווחיים יותר ובעלי יכולת טובה יותר לתחזק מערכות ניטור פנימיות שמקלות על אנשיו את המשימה. בהקשר זה ראוי אולי להזכיר כאן את 'בנק למסחר', שנוהל ללא מערכת מיחשוב סבירה ובכך נפערה פירצה שאיפשרה לאירגוני פשע לשדוד אותו ובכך גם לזעזע את המערכת הבנקאית כולה וגם להטיל על משלם המיסים לכסות הפסדים של כרבע מיליארד ש"ח.

מי מפסיד ממיזוגי הבנקים? הצרכן

התוצאה היא תהליך מתמשך של מיזוגים של בנקים. במהלך שני העשורים האחרונים נעלמו מהמפה בישראל מספר בנקים קטנים. רובם התמזגו לתוך בנקים אחרים או לתוך קבוצות בנקאיות, וחלקם נסגרו. תנאי סף מחמירים מנעו למעשה פתיחת בנקים חדשים. התוצאה היא שסקטור הבנקאות בישראל סובל מריכוזיות הולכת וגוברת. יש כאן אולי חומר למחשבה, כשרואים כמה קשה הולדתו של בנק חדש: מה בדיוק חשבנו לעצמנו כשבנקים קיימים ואיתנים נעלמו? מדוע החשינו?

ריכוזיות משנה את מקבילית הכוחות בשוק לטובת בנקים. הם חשופים פחות להתקפות מצד מתחרים חדשים ויכולים לנצל את כוחם הגובר להגדלת התמורה שהם מקבלים בעבור שירותיהם. הם נהנים מרווחיות מוגדלת יחסית למצב תחרותי. הם לגמרי מודעים לכך, ועושים מאמצים כדי לשמור על המצב הנוכחי: לוחמים כנגד כל יוזמה להכנסת מתחרים חדשים לתחום הבנקאות וכנגד כל יוזמה להפקעת תחומים פיננסיים מידיהם (ראו לדוגמא את מלחמתם התוקפנית בוועדת בכר, שהוציאה מידיהם את ניהול קופות הגמל, את מלחמתם נגד היוזמה להקמת מאגרים של נתוני לקוחות שיאפשרו לשחקנים חדשים לקבל מידע על התנהגות לווים, את מלחמתם נגד הכוונה להוציא מידיהם את חברות כרטיסי האשראי, ועוד). לצורך כך הם מגייסים יועצים, מעצבי דעת-קהל ולוביסטים. הם גם מגייסים לשורותיהם רגולטורים וראשי אוצר לשעבר כדי לסייע להם בשמירה על מעמדם.

מה עושים הבנקים עם הכנסותיהם המנופחות? עקרונית, עליהם להחליט כיצד לחלק את השלל בין הבעלים (דיווידנדים), המנהלים והעובדים. ממה שאנו רואים בשנים האחרונות בולטת בעיקר התופעה של תיגמול בסכומים מנקרי-עיניים למנהלים הבכירים, והסכמי שכר חריגים (יחסית למקובל למקצועות דומים בשוק העבודה) למנהלי הביניים ולעובדים הוותיקים. את כל אלו מממן הצרכן.

המפקח על הבנקים אינו עיוור למתרחש. הוא פועל בהתמדה לבלום את מגמת הריכוזיות ואת השלכותיה על הערך המוסף שמייצרים הבנקים. הוא קשוב לרחשי הציבור ומשתדל לרסן את הבנקים, אם בנושא גובה העמלות, אם בנושא תיגמול המנהלים ואם בנושא הסכמי השכר. אלא שהמפקח אינו מאבד קשר-עין עם משימתו העיקרית: שמירה על יציבות הבנקים - לא על רווחת הצרכנים. ואולי כל מעורבותו של המפקח על הבנקים נובעת מדאגתו שאם הבנקים יפריזו בניצול כוחם המונופוליסטי - הזעם הציבורי יביא להתערבות פוליטית ואולי אף לחקיקה שתפגע בבנקים, ולכן הוא מרסן את הבנקים: כדי לשמור עליהם מהתקפת-נגד פוליטית.

עיוות מקורות: עלות הגיוס

עוצמתם של הבנקים משפיעה על המירווח הפיננסי שהם משאירים לעצמם (ההפרש בין הריבית למפקידים וחוסכים לבין הריבית ללווים). אז אמנם ברור שיכולתם של הבנקים להכתיב ריבית גבוהה ללווים קשורה לריכוזיות, אבל יש כאן תופעה נוספת: גודלם של הבנקים הופך אותם בעיני המפקידים לפחות-מסוכנים, ולכן פרמיית הסיכון שהבנקים נדרשים לשלם למפקידים עומדת ביחס הפוך לגודלם.

ייתכן שתופעה זו אינה משחקת תפקיד כאשר מדובר במשק בית אופייני. אבל כשמדובר במפקידים גדולים, ובעיקר במשקיעים מוסדיים - קופות גמל, קרנות השתלמות, חברות ביטוח - התופעה היא חלק חשוב מכללי המשחק: ככל שהבנק גדול יותר ורווחי יותר - מפקידים גדולים יפחדו פחות להפקיד כספים אצלו (לעומת אצל בנק קטן), ולכן הוא יוכל לשלם ריבית נמוכה יותר על מקורות המימון שלו. התוצאה היא, לכן, מין 'פתיחת מספריים': ככל שהבנק גדול יותר - הוא מגייס מקורות בזול יותר ומלווה בריבית גבוהה יותר. כלומר מדובר כאן בהעצמה של תופעת היתרון לגודל, כזו שאיננה נובעת עוד ממבנה העלויות אלא דווקא משליטה בשוק (בשני הצדדים שלו).

מה חושבים המפקידים?

בנק גדול יכול לשלם למפקידים ריבית נמוכה יותר מבנק קטן; בנק ענק נהנה מכך שהוא מגייס מקורות בריבית הנמוכה ביותר בשוק (פרט לריבית הממשלתית) - אבל מדוע? ברקע התופעה קיימת אמונה לא רק בחוסנו של הבנק עצמו, אלא בכך שגודלו של הבנק הופך אותו לחסין מפני חדלות-פירעון: הממשלה לא תוכל להרשות לעצמה שבנק ענק יקרוס, כי התוצאה האפשרית שלה עלולה להיות קריסה כוללת של המערכת הפיננסית. וכך, נוצרת מין 'כיפת ברזל' וירטואלית (שהרי לא קיימת ערבות ממשית של המדינה לשלומו של הבנק) שמאפשרת לבנק הענק לגייס מקורות במחיר נמוך במיוחד.

מה זה אומר? שבין אם המפקידים צודקים והממשלה לא תיתן לבנק ענק לקרוס אלא תיחלץ לעזרתו, או שהם טועים - העובדה שהם חושבים כך מספיקה כדי לאפשר לבנק הענק לגייס מקורות במחיר המשקף מצב של אפס-סיכון. נוצרת כאן למעשה סובסידיה ממשלתית עקיפה.

לא צריך חשיבה אבסטרקטית או חישובים מורכבים כדי לזהות את הסובסידיה: בנקי הענק בישראל נהגו בד"כ לגייס מקורות בריבית הנמוכה בחצי אחוז מהבנקים הבינוניים-קטנים. סוכנויות המשכנתאות בארה"ב נהגו לגייס מקורות בריבית כ"כ נמוכה שהיא כמעט השתוותה לריבית שמשלמת ממשלת ארה"ב על החוב שלה. הסובסידיה נראית לעין. וסובסידיה זו מתורגמת לתיגמול העובדים בבנקים.

הבעיה של 'גדול מכדי להיכשל' והמשמעות

השאלה של בנקים הגדולים מכדי להתמוטט (TBTF - Too Big To Fail) הופיעה בארה"ב במשבר הפיננסי האחרון. לאחר עשרות שנים של חוקים ותקנות שהגבילו את עיסוקיהם ופריסתם הגיאוגרפית של הבנקים כדי למנוע את הישנותן של התופעות של השפל הכלכלי של 1929, החליט הקונגרס האמריקני לבטל את המיגבלות. הבנקים החלו במסע מיזוגים והתרחבות. האירוע של בנק ההשקעות 'ליהמן ברד'רס', שהממשל החליט ב-2008 שלא להתערב להצלתו אלא להותיר אותו לגורלו, לימד את כולם לקח: נפילתו גרמה לשרשרת-נפץ שגררה אחריה חלקים נרחבים של המערכת הפיננסית. צעדי ההצלה השונים שננקטו אחר-כך רק גרמו להגדלת הבנקים, כשמוסדות כושלים נרכשו ע"י בנקי-ענק. החל ויכוח ציבורי על מה לעשות לגבי התופעה.

כאשר הבנקים הם קטנים - ניתן לאפשר להם להתמוטט: התמוטטות של בנק יחיד אינה מסכנת את שאר המערכת. ואכן, בארה"ב מתמוטטים כל שנה מספר בנקים והדבר נתפס כאירוע שמחזק את המערכת הפיננסי - מעין ניכוש של 'עשבים שוטים'. הדבר שונה לגמרי כאשר מדובר בבנקים ענקיים: נפילת בנק כזה תגרום לסחרור שאין לדעת את סופו. ובישראל, בהעדר הסדר ממלכתי של ביטוח פיקדונות, אפילו  שמועה על קשיים של בנק יכולה להביא להתמוטטותו בגלל הסתערות של מפקידים המנסים למשוך את פיקדונותיהם (run on the bank). המציאות היא, אם כן, שהממשלה אינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד מנגד כאשר בנק גדול ייקלע לקשיים. כך קרה גם בישראל של 1983, כשהממשלה הלאימה את רוב הבנקים. התוצאה היא מצב א-סימטרי: בתקופות של שגשוג הבנקים מחלקים שלל לבעלי העניין; בתקופות של משבר - משלמי המיסים יצטרכו לשאת בהפסדים. נוטלי הסיכונים אינם מסתכנים בעצמם.

אז איזו מין מערכת בנקאית יש לנו? יש לנו מערכת ריכוזית, שמצליחה לגזור לעצמה נתח גדול מידי מהעוגה; בנקים גדולים מידי, שמסכנים את יציבות המערכת הפיננסית במקרה של ניהול כושל אפילו של אחד מהם; מערכת שבה הסיכון מתפזר בין כולם והתשואה מתחלקת בין מעטים; ולבסוף - מערכת עם עוצמה פוליטית כמעט-מפלצתית (זכרו את המלחמה שהכריזו בעלי השליטה בבנק הפועלים על נגיד בנק ישראל!) שמאפשרת לה להחניק כל תחרות ולעצור כל קידמה פיננסית מתבקשת.

מה אפשר לעשות?

לאורך השנים נעשו כמה מהלכים חשובים כדי להגביל את הריכוזיות של הבנקים ואת כוחם. נדרשים צעדים נוספים. המטרה העיקרית צריכה להיות הקטנת הריכוזיות, גם כדי להקטין את הסיכון המערכתי של הבנקים בישראל ולבנות מערכת בנקאית ופיננסית חסונה יותר וגם כדי לצמצם את רווחיותם המוגזמת של הבנקים ואת יכולתם לסחוט את הסקטור הפרטי. יש לפעול להקטנת גודלם של בנקי הענק, יש להוציא מידיהם תחומי פעילות שמלכתחילה לא היו צריכים להיות בידיהם, ויש לפעול להכנסת מתחרים חדשים לתחום הפיננסי.

דוגמא לצעדים בכיוון זה יכולה להיות קביעה של דרישות הון העומדות ביחס ישר לגודלו של הבנק. דרישה כזו יכולה 'ליישר את הרצפה' בכך שהיא תפלה לרעה את הבנקים הגדולים: הם יצטרכו לגייס יותר הון מניות כנגד תיק האשראי שלהם, ולכן עלות המקורות שלהם תתייקר. בכך תתוקן מעט תופעת היתרון לגודל ממנה נהנים הבנקים הגדולים. ההצדקה הפשוטה לצעד כזה היא העובדה שככל שבנק גדול יותר - הוא מאיים יותר על יציבותה של המערכת הפיננסית כיון שכשל שלו יביא בהסתברות גדולה יותר לכשל של המערכת כולה, ולכן סביר לדרוש ממנו לפעול כשהוא משתמש ב'כרית ביטחון' (הון מניות) גדולה יותר.

צעד אחר יכול להיות קביעת הגבלה כמותית על גודלו של בנק, במונחי נתח-שוק. הגבלה כזו יכולה להיקבע כיעד אליו יש להגיע תוך תקופת זמן קצובה, עם יעדי-ביניים.

הקטנה של גודלם של הבנקים יכולה להיעשות גם ע"י הוצאת פעילויות מסוימות מהרישיון שלהם. דוגמא מיידית שעולה כאן היא הוצאת העיסוק בכרטיסי אשראי מהבנקים.

אחת התופעות המטרידות שנצפו בשנים האחרונות היא השליטה המוגזמת של בעלי-שליטה בדירקטוריונים של הבנקים, שליטה שגרמה להם ליצור זיקה בלתי-סבירה בין הבנק לבין עיסוקיהם האחרים ובכך לסכן אותו. מבלי להיכנס כאן לפירוט אומר רק שהמפקח על הבנקים יכול לקבוע שבמקרה של בנקים גדולים הוא יגדיל את מיכסת הדירקטורים מהציבור שהוא דורש למנות, והוא גם ישקול למנות אותם בעצמו (ולא ע"י בעלי השליטה, כנהוג) מתוך מאגר מועמדים שהוא ימיין לצורך כך. הנימוק הפשוט הוא שאם דירקטורים אלו אמורים לייצג את טובת הציבור - עדיף שהם יהיו שלוחים שלו ולא שבויים של בעלי השליטה.

לצורך הקטנת הריכוזיות כדאי אולי לשקול לפרק קבוצות בנקאיות בחזרה לבנקים עצמאיים. בנקים כאלו עדיין קיימים בתוך הקבוצות, והשקתם מחדש כבנקים עצמאיים (או לפחות מנוהלים עצמאית) יכולה להכניס מתחרים חדשים לשוק בלוח זמנים קצר-יחסית. הפרדה כזו אינה מחייבת בנייה של אופרציה בנקאית עצמאית מלאה, שכן בנקים קטנים יכולים להישען על פלטפורמות תפעוליות של בנקים גדולים יותר מבלי לאבד את חופש הפעולה השיווקי שלהם.

וההערה האחרונה היא לגבי היוזמה להקמת הבנק הקואופרטיבי: נראה שיש חשיבות להצטרפותם של בנקים קואופרטיביים למערכת הבנקאות, ונראה שעיקר התועלת היא ציבורית. לכן אין להשאיר כאן את היוזמה 'תקועה' בשערי בנק ישראל: זכותו של המפקח על הבנקים לקבוע כללים מחייבים למתן רישיון פעולה לבנק כזה, וזהו תפקידה של הממשלה לשקול אם עליה לסייע ליוזמות אלו להיוולד (אפילו סיוע לתקופת-ביניים של מספר שנים שיאפשר להם לצאת לדרך) משיקולים של ראיית טובתו של הצרכן.

רשימת אורח: הערות ראשוניות לתוכנית הדיור של המחנה הציוני (תוכנית טרכטנברג) - אמנון פורטוגלי*

אני מתייחס להלן לתוכנית ולמצגת של 'המחנה הציוני' (ראו באתר המחנה הציוני כאן), ולאותה תוכנית כפי שהוצגה ב-3 לפברואר ודווחה בתקשורת (ראו כאן).

בתוכנית הדיור של 'המחנה הציוני' ישנם הרבה דברים נכונים בעיני. ביניהם: יזמות ממשלתית לבניית אלפי דירות להשכרה שתהיינה בבעלות ממשלתית; שכירות ארוכת-טווח; אפשרות לצבירת בעלות חלקית דרך תשלומי שכר-הדירה; הקמת סמכות עליונה לנושא הדיור שתחלוש על הקרקעות, התכנון והרישוי, ותביא לניהול ולסדר-עדיפות ברורים בהסכמים עם רשויות מקומיות בשיתוף כל משרדי הממשלה הרלוונטיים, ושילוב התחדשות עירונית והשקעה בפיתוח מרכז העיר. ולבסוף: חקיקה על בסיס חוק שכירות הוגנת.

עם זאת, ישנן בתכנית מספר בעיות מהותיות: תפיסה של שכירות מסובסדת לזכאים במקום דיור בר-השגה לכל; הישענות על יזמות פרטית (ולא ממשלתית) שתייקר את עלות הדירות ב-15% לפחות (שיעור הרווח היזמי); מימון יזמי שהוא יקר ממימון ממשלתי ומגדיל את עלות הדירות; שכר דירה מפוקח בהתאם לגובה השכר - שיטה מורכבת ומסובכת שלא ברור איך תתמודד, לדוגמה, עם השינויים בשכר; אפשרות לאיגוח תיקי האשראי (של בנקים קטנים) שהיא מהלך שגוי: איגוח הלוואות זו קטסטרופה וצריך לאסור זאת.

אפשר וצריך לשפר את ההצעה של המחנה הציוני. להלן עיקרי התוכנית המוצעת על ידי:

• הממשלה תיזום בנייתן של כ-10,000 דירות להשכרה בכל שנה במשך שש עד עשר שנים, בכל רחבי הארץ. הדירות תהיינה בגדלים שונים: בנות 2 חדרים (60 ממ"ר), 3 חדרים (80 ממ"ר), ו-4 חדרים (100 ממ"ר). עלות הבנייה של 30,000 דירות, לפי כ-5,000 שקל לממ"ר ובתמהיל מתאים, צפויה להסתכם בכ- 4 מיליארד שקל לשנה. הדירות והקרקע יישארו בשלב הראשון בבעלות הממשלה.
• הדירות תושכרנה בשכ"ד המשקף כ-7% מעלות הבנייה בלבד בשכירות לטווח ארוך לפי רצון השוכר. חלק קטן מהדירות יושכר לאוכלוסיה מוחלשת בשכירות מסובסדת. הזכאים לשכור דירות שתיבנינה במסגרת הפרויקט יוגדרו בפשטות כאלו מעל גיל 18, שזו תהיה הדירה הראשונה בבעלותם, והדירה היחידה בה הם גרים.
• מימון הפרויקט יושג ע"י הנפקת אג"ח בריבית של  3.5% - 4% (צמודה) לקרנות הפנסיה והגמל, למשקיעים מוסדיים, או בשוק ההון, או בהנפקה ישירה לאזרחים כאשר דמי השכירות יהיו הבטוחה לתשלום הריבית על אג"ח אלו, או באמצעות עסקת קומבינציה עם הקבלן הבונה (לא היוזם) שייבחר במכרז, או בהלוואה מבנק ישראל (אפשר להשתמש בדולרים שבנק ישראל רכש לייצוב שער הדולר).  
• בניית הדירות תיעשה באמצעות חברות בנייה פרטיות. הפרויקט ינוהל בידי חברות פרטיות או ממשלתיות המתמחות בכך, ובכלל זה השכרת הדירות ותחזוקתן.
• בהערכה ראשונית, שכר הדירה יהיה כ-7% מעלות הדירה - כ- 30 שקל לממ"ר לחודש - צמוד למדד המחירים לצרכן. שכר הדירה החודשי לדירה של שני חדרים, שעלותה כאמור כ-300,000 שקל - יהיה כ-1,750 שקל; לדירה של שלושה חדרים, שעלותה כ-400,000 שקל - כ-2,350 שקל,  ולדירה של ארבעה חדרים, שעלותה כ-500,000 שקל - כ-3,000 שקל.
• לשוכרים תהיה אופציה לרכישת הדירה (כולל הקרקע) לפי 66% מערכה בשוק, במהלך 3-5 שנים הראשונות. המחיר ייקבע לפי הערכת שמאי לגבי ערך השוק של הדירה ביום איכלוסה, או ביום ההודעה על מימוש האופציה - הגבוה מביניהם.
• רכישת הדירה תהיה בתשלומים חודשיים קבועים צמודים למדד וללא ריבית שישולמו במשך 25 – 30 שנה (300 – 360 תשלומים). האופציה תינתן לאלו שיגורו בדירה וישלמו את דמי השכירות במועדם במשך 3 שנים. שכר הדירה ששולם עד מועד ההודעה בדבר מימוש האופציה ייחשב כחלק מהתשלום בגין הרכישה.
• מכירת הדירה לפני תום 5 שנים ממועד מימוש האופציה תהיה חייבת במס בדומה להליכים הנהוגים לעולים חדשים.

פתרון מקיף לבעיית הדיור מחייב הקמת ארגון ייעודי. על הממשלה להקים גוף לאומי לניהול משק הדירות הלאומי, רשות לאומית לדיור, לדיור בר-השגה ולהתחדשות עירונית בדומה לוועדה לקידום וריכוז הפעילות העירונית לפתרונות דיור בר-השגה בעירית ת"א. הרשות תציע חקיקה המתאימה, בין השאר, לקביעת הזכאים לדיור בשנים הראשונות לפרוייקט, ועד שתיבנינה מספיק דירות שתאפשרנה דיור בר-השגה לכל האזרחים.      

זהו מיתווה ראשוני שיכול לתת תוצאות כבר בתוך שנתיים-שלוש. המספרים יכולים להשתנות, אך להערכתי במנעד קטן יחסית. יתרון נוסף הוא שההורדה במחירי השכירות הצפויה עם גמר בניית הדירות להשכרה, תוזיל גם את מחירי הדירות שכן היא תקטין את כדאיות רכישת הדירות להשקעה, והשפעה זו תחל עוד קודם לגמר הבנייה.

* אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן במכון ון-ליר ומרצה במכללה החברתית-כלכלית

להיכן נעלם השמאל החברתי בישראל?

במאמר שהתפרסם בעיתון ניו-יורק טיימס מציינת הכותבת כי סיכוייהם של ילדי-גן ממשפחות בעלות ההכנסה הגבוהה להגיע לתואר אקדמי הם 54%; סיכוייהם של חבריהם מהמשפחות העניות הם רק 9%. במחקר שהכותבת מצטטת נמצא גם שבעוד שבקרב משקי הבית המבוססים חל שיפור ניכר לאורך זמן בשיעור הילדים שיגיעו ללימודים גבוהים (המחקר הישווה בין תוצאותיהן של שתי תצפיות שבוצעו בהפרש של 20 שנה) - בקרב המשפחות העניות השיפור הוא איטי. נאמר אם כן: לא מדובר בפער חברתי, שהוא בעייתי כשלעצמו, אלא בתהליך של פער מתרחב והולך. ואולי עוד משהו מעניין בהקשר זה: ההתפתחות המהירה של נשים בתחום ההישגים האקדמיים (הרבה יותר מגברים) מרוכזת כולה בקרב משקי בית מבוססים; נשים מהשכבות העניות כמעט שלא זכו ליהנות מהשיפור הזה.

אינני מכיר את הנתונים בישראל. אינני יודע אם יש בכלל נתונים זמינים בישראל. אני מניח שהמציאות בישראל אינה שונה מזו שמצטיירת מהנתונים האמריקניים. אם אמנם כך, זה איננו מימצא שצריך להוביל אותנו לדיון על האפקטיביות של מערכת החינוך ועל מה שניתן וצריך לעשות אופרטיבית - זהו מימצא שצריך להוביל אותנו לשאלה לקראת איזה עולם אנו צועדים ומהו תפקידו של השמאל הפוליטי במציאות כזו.

האם יש שמאל בישראל?

לכאורה, יש בישראל מפלגת שמאל ותיקה ומוכרת: מר"צ. ישנו גם זיהוי מקובל (אם כי לעומתי) של "שמאל" פוליטי בישראל, אבל הוא: א) שמור לתחום המדיני (ולא לתחום החברתי-כלכלי); ב) מקיף בד"כ את כל מי שאינו מגיב על פיגועי-טרור בהפגנת-שנאה ובהתלהמות. אני מעריך לכן שכשמדברים בישראל על מרכז-שמאל לא מדובר בשמאל אידאולוגי, אלא יותר במרכז פוליטי חסר-אידאולוגיה שמטעמים פרגמטיים הגיע למסקנה שדרך של פשרה טריטוריאלית היא דרך אפקטיבית יותר להבטיח את ביטחונה של  מדינת ישראל.

ישנה שאלה שלא נעסוק בה כאן, מדוע חלק מרכזי (משכיל, מבוסס-כלכלית) של הציבור בישראל מנסה כבר כמעט ארבעה עשורים להימנע מהכרעה אידאולוגית ולהשליך את יהבו על מה שקרוי כיום "מפלגות אופנה" -  מפלגות מרכז מתחלפות שמבטיחות לכל היותר ניהול תקין של ענייני הממלכה באמצעות דמויות כריזמטיות וחסרות-אידאולוגיה. אבל ישנה גם שאלה אחרת, שכן ננסה לעסוק בה, ברוח הפתיח לרשימה זו: כיצד קרה שהשמאל בישראל הצטמצם לעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינו לוחם כמעט על עקרונות של צדק חברתי? איך קרה ששמאל הפך אצלנו לשם נרדף להעדפה (לפחות מילולית) של הנרטיב הפלסטיני על זה הישראלי ולטיפוח רגשות-אשמה סביב ה"נכבה", ואין כמעט הד לשאלה החברתית - לאפליה כלכלית הולכת וגוברת של חלקים גדולים בחברה הישראלית, יהודים וערבים?

כמה דוגמאות נקודתיות יבהירו את השאלה.

על שאלת הדיור

הבלוג הזה עוסק הרבה בנושאי דיור. לכן סביר שנתחיל מתחום הדיור. מזה כשני עשורים שממשלת ישראל אינה עוסקת עוד בפתרון בעיות הדיור ברמה הלאומית. תקציבי הסיוע נשחקו במונחי כוח-קנייה. מדיניות סיוע לאומית שהייתה תמיד מדגלי הממשלה - הלכה והצטמצמה למדיניות סיוע סקטוריאלית, סיוע שמתמקד בבנייה מעבר לקו הירוק.

כל זה מתרחש על רקע הפרטת המשכנתאות בישראל. המדיניות המוניטרית הביאה מאז 2008 לירידה דרמטית של הריבית על משכנתאות. ניצול הסיוע הממשלתי, שעלותו למשתכן לא פחתה בהתאם - נעשה לא-כדאי, ופחת. בכך, מדיניות הסיוע התאדתה: אין יותר סיבסוד אשראי לקבוצות אוכלוסיה מוחלשות שזכו בעבר לסיוע ממשלתי, ויכולתם של משקי בית צעירים להגיע לדירה בבעלות עצמית היא כיום נגזרת של מצבם הכלכלי, ולאור הכפלת מחירי הדירות בישראל בשבע השנים האחרונות - בעיקר של יכולתם הכלכלית של ההורים להעביר להם הון עצמי ולסייע להם בתשלומי המשכנתא. התהליך שאנו עדים לו כתוצאה מכך הוא דחיקה של אוכלוסיות מוחלשות אל מחוץ לשוק הדיור לטובת משקיעים, ששייכים לקבוצת האוכלוסייה המבוססת ושמטבע הדברים נמצאים בעמדת יתרון מבחינת נגישות לאשראי. יותר ויותר משקי בית צעירים נותרים בשל כך מחוץ למעגל הדיור בבעלות, והופכים לדיירים של משקי בית מבוססים.

תהליך זה לא עבר בלא תגובה: הפגנות המחאה של קיץ 2011 התמקדו בשאלה זו. אלא שמדובר כאן דווקא במשקי בית צעירים השייכים למעמד הביניים, זה שיכול אולי להתגייס ולסייע לדור הצעיר שלו לרכוש דירה בכוחות עצמו - לא במשקי הבית המוחלשים. אז זהו מאבק לגיטימי, שבו מעמד הביניים נלחם על זכויותיו מול השכבות המבוססות יותר, אבל מה עם הנפגעים האמיתיים? כיצד יגיעו בני הדור הצעיר של האוכלוסייה המוחלשת לבעלות על דיור? חישבו על תושבי עיירות הפיתוח והפריפריה, חישבו על דור שני של עולים חדשים, אוכלוסיית שכבות המוחלשות, בני המיעוטים - כיצד הם יוכלו להתמודד עם מחירי הדירות הנוכחיים? כיצד זה קרה למדינת ישראל שהזכות לשיכון אינה עוד זכות בסיסית של כלל האוכלוסייה? בעיקר: מדוע לא נשמע קולו של השמאל?

על ביטחון תעסוקתי

ישראל החלה דרכה כחברה סוציאליסטית. העובדים נהנו מחסותה של הסתדרות עובדים חזקה, מתנאים סוציאליים נוחים, מביטוח לאומי, מפנסיה ומביטחון תעסוקתי. בדיעבד, הסתבר שמדובר כאן בשיווי משקל רופף: מה שנבנה כדי ליצור חברה מתקדמת, נאורה, צודקת - הסתאב עקב צבירת כוח מוגזם בידי המדינה, המימסד הפוליטי והאיגודים המקצועיים. הגנת-יתר על זכויות העובדים - מנגנונים של קביעות בעבודה ושיפור אוטומטי ומוגזם של תנאי השכר (ראו לדוגמא את עובדי הבנקים כיום) - יצרו בעיה להמשיך ו"להאכיל את החיה". קשיחות תעסוקתית פגעה ביכולתם של גופים כלכליים יצרניים להתאים את עצמם לשינויים בינלאומיים. משברים חיצוניים שהמשק לא הצליח להתמודד איתם הביאו לאינפלציה דוהרת, למשברי מאזן תשלומים, לניסיונות-שווא להתמודדות עם המשברים ע"י הלאמה של נתחים מהמשק ושימוש במערכות כושלות של מיסוי וסיבסוד. עד שכל זה הגיע ב-1984 לפיצוץ שחייב את המדינה לנקוט במדיניות כלכלית חדשה.

מאז 1986 המשק הישראלי עובר רפורמה אדירה ומתמשכת, שעיקרה הפרטה ותהליכי ליברליזציה. הגירעון הממשלתי קוצץ. החוב החיצוני נמצא בירידה מתמדת. האינפלציה, שנראתה פעם מחלה כרונית של המשק הישראלי - נכבשה. שוק ההון, שנוהל פעם כולו ע"י פקידי משרד האוצר - הופרט. שיעורי המיסוי העצומים - הופחתו. ולמרבה הפלא: מאזן התשלומים - האיום הקבוע על המשק - חדל להוות בעיה כלכלית. וכל הנס הכלכלי הזה קרה תוך שלושה עשורים.

אלא שיש מי שמשלמים את המחיר של הפריחה הכלכלית. רוב העובדים בישראל איבדו את הביטחון הסוציאלי שהיה נחלתם. זה התחיל מאובדן ה"קביעות", נמשך דרך צמצום החברות באירגוני עובדים, עבר דרך פגיעה בתעסוקה בשל חשיפת המשק לתחרות וסגירת מפעלים, והגיע לפגיעה בשכר. מה שהיה נחלת חלק ניכר מכוח העבודה - כמעט ונעלם. עובדים כיום אינם מוגנים כמעט, אינם יכולים עוד לבנות על תוואי הכנסה עולה לאורך חייהם המקצועיים, אינם בטוחים בקיום פתרון פנסיוני שיבטיח את קיומם בכבוד לאחר פרישה ממעגל העבודה, והם נלחמים מלחמת מאסף אבודה בתהליך מתמיד של אובדן מקומות העבודה לטובת קבוצות של עובדים זרים, למדינות עניות יותר ולתהליכי מיחשוב ורובוטיקה.

על רקע מציאות זו שבה רוב המשק הישראלי משלם בביטחון תעסוקתי תמורת שיפור רמת החיים החומרית (וזוהי אולי תחלופה לגיטימית), בולטת קבוצה של חריגים: קבוצות עובדים שהתמקמו במוקדי-כוח שאינם פגיעים לתהליך ההפרטה, והם מצליחים לנצל את כוחם לסחיטה של תנאי תעסוקה מעל ומעבר לסביר. מדובר לרוב במונופולים ובשירותים ציבוריים חיוניים. וכך אנחנו פוגשים בעובדי הבנקים, חברת החשמל, הנמלים, הרכבת, רשות שדות התעופה, ועוד. למי שעוקב אחר מלחמת הצלב של ה-"דה מרקר" נגד קבוצות עובדים אלו הנושא אינו חדש, אם כי יש תמיד חומר חדש לקרוא. כי את מקום האיגוד המקצועי הישן, זה שייצג את עניינם של כלל העובדים מול המעסיקים ודאג לתמורה הולמת ולביטחון סוציאלי - תפס זה הנוכחי, הציני, שמגן על קבוצות עובדים שממוקמות בנקודות אסטרטגיות שמאפשרות להן, ורק להן, לשמור על גם על ביטחון תעסוקתי ייחודי וגם על רמת שכר שאינה קיימת עוד במקומותינו. ואין מי שיילחם את מלחמתם של עובדים אחרים.

היכן נמצא השמאל הישראלי? היכן נשמע קולו כשמדובר בהתפשטות התופעה של עובדי-קבלן לכדי מגפה? כיצד הוא מקבל את כניסתם לישראל של רבבות עובדים זרים, שלפחות מחציתם בלתי-ליגליים, ושבעצמם אינם זוכים להגנת חוקי העבודה בישראל? היכן דרישתו להסדרת פנסיה ממלכתית? וכיצד הוא משלים עם אופי פעילותה של ההסתדרות, שכבר מזמן נטשה את העובדים החלשים ודואגת רק לקבוצות חזקות?

על אי-שיוויון

בעולם של שווקים חופשיים, התמורה שמקבל הפרט אינה שרירותית: היא אמורה לשקף את ערך תרומתו לכלל. הקונה ממנו (סחורה או שירות) משלם לו כערכו (מחיר שוק). לפיכך, התגמול הוא כלי שמכוון את הפרט לתרום ככל האפשר לתועלת הכלל. אז קיים אמנם מצב של אי-שיוויון בין פרטים, אבל אנחנו מקבלים אותו בהבנה כ"אי-שיוויון חינוכי": הוא נובע מהפרש בתרומה של הפרטים לכלל. אין בו אי-צדק.

הפלא הזה (עיקרון "היד הנעלמה") עובד בעולם אידיאלי: עולם של תחרות משוכללת. העולם שסביבנו אינו עולם אידיאלי, ולכן יש בו סטיות מסויימות. אבל לפעמים הדברים גולשים לקיצוניות: עולם של מונופולים או קרטלים, עולם של עבודה מאורגנת. בעולם כזה, מי שהצליח להשתלט על אמצעי ייצור יכול לנצל את כוחו להפקת תמורה שהיא מעבר למה שהוא-עצמו תורם לחברה. זה יכול להגיע לרווחיות מוגזמת של חברות, וזה יכול גם להגיע לתהליך של ריכוזיות הולכת וגוברת, וזה יכול להוביל לצבירת עוצמה פוליטית ותקשורתית מוגזמת ע"י בעלי הממון. הרבה לפני שהדברים גולשים לתחום הפלילי, התופעות שנוצרות הן שיתוף בעלי-ברית בשלל: חלוקת רווחים מוגזמים לבעלי המניות, שכר דימיוני למנהלים, שכר מנופח לעובדים בשכבות הביניים, תרומות לגופים פוליטיים, השתלטות הדרגתית על כלים לעיצוב דעת הקהל. במצב כזה נותרנו אמנם עם מנגנון שוק, אבל הרצפה אינה ישרה עוד: עיקרון "היד הנעלמה" אינו פועל עוד לטובת הכלל אלא לעושק הכלל ע"י גורמים מנצלים.

 

המלחמה במונופולים, בקרטלים ובוועדי עובדים אינה צריכה להיות אחריותו הבלעדית של הפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים. הוא לא יצליח בכך לבדו כי מדובר בגורמים חזקים מידי ומקושרים מידי. הניסיון ברוסיה ובארה"ב בעשורים האחרונים מלמד שזו חייבת להיות מלחמה שאליה יירתם הציבור כולו - אחרת הוא ישלם את המחיר של התעשרות של מעטים. אז יש אולי מי שמתלהב מהצלחות עיסקיות של מעטים כי הוא מקווה שיום אחד גם הוא יצליח (או לפחות יצטרף כשכיר למצליחים ויזכה בכמה פירורים), אבל הציבור הרחב חייב להילחם על שמירת האינטרסים שלו. הגנה כלכלית על אינטרסים של הפרט אינה עניין לעמותות של רצון טוב - זהו ציווי פוליטי. כי אין ארוחה חינם: המתעשרים אינם מתעשרים כתוצאה מתרומתם לחברה - הם מתעשרים אך ורק בגלל יכולתם להגדיל את חלקם על חשבון כל היתר. ובדרך הם עלולים ללמד את הדור הצעיר כולו שהדרך להצלחה כלכלית אישית אינה עוברת בתרומה לכלל, אלא ביכולת "להתיישב על הווריד" ולסחוט לעצמך תמורה מוגזמת. וזהו לקח משחית.

על עיקרון שיוויון ההזדמנויות

הרעיון של כלכלת שווקים הוא שמאמציהם של פרטים להיטיב את מצבם האישי תורמים לרווחת הכלל. כך, אי-שיוויון בהתחלקות ההכנסה נובע מכך שחלק מהפרטים תורמים יותר מאחרים למשק, והתמורה שהם מקבלים משקפת זאת. המסר הוא "חינוכי": תתאמץ - תצליח; תשקיע בהון אנושי - תגדיל את הכנסתך; תחסוך - תגדיל את הונך ותצבור נכסים. בנוסף, החברה המערבית בוחרת להגביל את אי-השיוויון בהתחלקות ההכנסה ע"י מערכת מיסוי פרוגרסיבית שאינה מנטרלת את עיקרון התחרות אלא רק מקהה את עוצמת ההבדלים בין פרטים.

יש בעיות בעולם אוטופי זה: כללי המשחק שתיארנו מעלים שאלות שמא הפרשי התמורה אינם נובעים מהבדלים במאמץ שמשקיעים הפרטים אלא דווקא מהבדלים במיומנויות שלהם - תכונה שאינה תלויה בהם. מעבר לכך, מסתבר שבדור הבא הפרטים יוצאים לדרך כאשר יש ביניהם הפרשים גדולים מבחינת הון. כאשר זה קורה, יש הבדלים בין פרטים מבחינת יכולתם להגיע להצלחה כלכלית: הצלחתם של הפרטים מוכתבת ע"י תנאי המוצא שלהם (תכונות והון). זהו משחק שבו המוביליות הכלכלית של פרטים - מוגבלת. השמים אינם עוד הגבול - הם מיועדים רק למי שנולד עם כפית זהב בפיו. וגם תחושת שיוויון ההזדמנויות מתעמעמת.

אחת התופעות שעליהן מצביע תומס פיקטי בספרו "Capital in the 21st Century" היא שלאורך זמן קיימת צבירה גוברת של הון בידי שכבות עשירות. זה אינו משחק שמתחיל בכל מערכה מחדש, בתנאי פתיחה שווים: שיעור הריבית - לפי פיקטי - גבוה לאורך זמן מקצב הצמיחה, וכך בעלי ההון מגדילים בהתמדה את הונם. העולם המערבי המודרני, זה שסילק את האריסטוקרטיה השולטת לטובת הבורגנות, חוזר בהדרגה למצב שבו משפחות מסוימות צוברות עושר מוגזם על-חשבון הכלל ויוצרות שכבה שלטת. והכל קורה בתוך מסגרת לגיטימית של כלכלת שווקים. תחת הבחנה זו אין יותר סיכוי לציבור הרחב ליהנות מהפירות של כלכלת שווקים. אין ולא תהיה הזדמנות שווה.

הדרך לצמצם את השפעת השלילית של תחושת חוסר ההזדמנות היא גישה של תיקון בין-דורי, של "יישור הרצפה" כדי להחזיר את התקווה (ואת היוזמה) לכלל הפרטים: מיסוי פרוגרסיבי של ההכנסה, מיסוי ההון והירושה, תמיכה דיפרנציאלית בפרטים, אפליה מתקנת. כך אנו מנסים לחיות בטוב משני העולמות: לשמור על איזון בין המשחק הדינמי התחרותי שיוצרת כלכלה חופשית, משחק שבו כל המשתתפים מנסים להצליח ותורמים בכך לכלל, לבין מערכת מקזזת, חומלת, שתפקידה למנוע מצב של יאוש וויתור מצד אלו שלא הצליחו במערכה הקודמת. גישה זו מתיישבת גם עם העקרונות החברתיים המקובלים במסורת היהודית: דגש על יוזמת הפרט מצד אחד, ואחריות לרווחתו של הזולת ולצרכיו של העני בקהילה מצד שני. זה הרקע של צדקה, של לקט שיכחה ופאה, של שמיטת החוב.

אבל מערכת כזו לא תתפתח מעצמה - היא מחייבת לנקוט בצעדים. לראות בחינוך כלי לתיקון אי-השיוויון. לספק לכל חלקי האוכלוסייה חינוך מינימלי שיאפשר להם בעתיד להשתלב בשוק העבודה. לאפשר לכל חלקי האוכלוסייה להגיע להכשרה מקצועית ולחינוך גבוה. לספק לכלל הציבור שירותי בריאות ציבוריים באיכות גבוהה. לשלם שכר אמיתי לחיילים בשירות-חובה כדי לאפשר להם לבנות בסיס כלכלי משמעותי לקראת המשך חייהם. לסייע לכל משק בית שמסוגל לעמוד בכך להגיע לדיור בבעלות. להטיל מס על העברות בין-דוריות כדי לחלק מחדש חלק מהעושר. ובעיקר: לבנות רשת הגנה שתבטיח את קיומם של אלו שלא הצליחו במשחק הקיום הכלכלי.

התפיסה של חברה אחת - להבדיל משבטים, עדות, קבוצות אינטרסים ומעמדות - היא חלק חיוני מהדבק הציוני, זה שמבטיח ראיית המשותף ונכונות להקרבה. הפירוד הצנטריפוגלי שיוצרת כלכלת שווקים לא מרוסנת (בדומה לליבוי יצרים עדתיים) יוצר ניכור. מחסל את הסולידריות. מסכן חברה שעדיין מצויה בעימות ביטחוני. חלוקה שווה יותר של המשאבים היא בסופו של דבר צורך ביטחוני. התעשרות מוגזמת בחברה כזו היא פגיעה בחלום הציוני.

אחרי כל הדברים הללו, היכן נמצא השמאל הישראלי ערב בחירות 2015? האם הוא מביע עמדות חברתיות ברורות ונחרצות, או שהוא מצטמצם לעמדת מיעוט בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני? ומדוע הוא ויתר על יכולתו לעמוד בראש מחנה חברתי רחב ופרו-אקטיבי לטובת נקיטת עמדת שוליים מתגוננת בנושאי חוץ וביטחון?