רשימת אורח: השקעה בדירות כבסיס להכנסה פנסיונית - ד"ר יאיר דוכין*

בשנים האחרונות מרבים הכלכלנים לעסוק במשבר הפנסיה העומד לפתחנו. המשבר, שכמו טרגדיה יוונית יתרחש למרות שהוא צפוי מראש, נובע מאי-התאמה בין גודל החיסכון הפנסיוני הנצבר לבין תוחלת החיים המתארכת ורמת החיים הגואה. היות שהסתמכות בלעדית על החיסכון הפנסיוני (הכוונה כאן לחיסכון פנסיוני במסלול של פנסיה צוברת), צפויה לגרום לחוסכים לירידה משמעותית של ההכנסה השוטפת (במקרים רבים אפילו אל מתחת לקו העוני) - ממליצים יועצים פיננסיים למשקי הבית לצבור חיסכון נוסף, פרטי, שישלים את ההכנסה הצפויה מהפנסיה.

על רקע העדר טיפול ממלכתי בבעיה, משקי בית רבים פונים ליצירת חיסכון פנסיוני משלים ע"י רכישת דירות מגורים. ההכנסה השוטפת מהשכרת הדירות נתפסת ע"י המשקיעים כיציבה בטווח הארוך, וההשקעה עצמה נתפסת כחסרת-סיכון, כך שהיא מתאימה לכאורה לייעוד הפנסיוני שלה. מטרת המאמר הנוכחי היא לבחון חלופה נוספת להשקעה פנסיונית משלימה.

כשמסתכלים על ממוצע ארוך-טווח, התשואה השנתית הכוללת (ברוטו) בישראל על השקעה בדירה להשכרה היא כ- 6%, מזה כ- 3% הכנסה שוטפת (תשואת שכר הדירה) שיכולה לשמש להשלמת ההכנסה הפנסיונית, וכ- 3% עליית ערך שנתית (במונחים ריאליים). לרכיב עליית הערך אין כמובן משמעות פנסיונית שוטפת. בניכוי הוצאות הניהול והתחזוקה של הדירה ובהתחשב בכך שתפוסת הדירה לא תהיה 100% (כלומר, עשויים להיות פרקי זמן שבהם לא יימצא שוכר), ושהמשקיע ישלם מס בשיעור 10% על ההכנסות מדמי השכירות - ההכנסה השוטפת מהדירה לא תעלה כנראה על 2% לשנה. למרות התשואה הנמוכה-יחסית, הבחירה במסלול ההשקעה בדירה תפסה תאוצה בשנים האחרונות עקב הריבית הנמוכה במשק שיוצרת תחושה של אפס תשואה על השקעות חסרות סיכון בשוק ההון, לעומת תשואה של כ- 6% על השקעה בדירה.

השאלה היא אם ניתן לבנות חלופה פנסיונית נוספת, כזו שמשלבת הכנסה חודשית שוטפת עם סיכון מתון יחסית לטווח ארוך. התשובה לדעתי היא חיובית, אם כי, כפי שיוסבר בהמשך, היא אינה מתאימה לכל חוסך. החלופה האפשרית היא השקעה בתיק מניות המחלקות דיבידנד שוטף בין פעמיים לארבע פעמים בשנה. ניתן להרכיב תיק כזה, על בסיס חברות איתנות-פיננסית עם היסטוריית חלוקה ארוכה, שיניב דיבידנד שנתי ממוצע (ברוטו) של כ- 5-6%. לדיבידנד המחולק, שהוא המרכיב הפנסיוני, יש להוסיף עליית ערך שנתית ריאלית בטווח הארוך של כ- 2-3%, כך שהתשואה הכוללת הצפויה בטווח הארוך היא כ- 7-9%. חשוב להדגיש שאסטרטגית השקעות כזו חייבת להתבסס על החזקה ארוכת-טווח, כלומר הימנעות מניסיונות להפיק רווחים מסבבי השקעות קצרים שמבוססים על ניסיונות לתזמון השוק ובדרך כלל מועדים ליצור הפסדים.

להשקעה בתיק מניות דיבידנד מספר יתרונות ברורים על השקעה בדירה. ראשית - מדובר בתשואה תזרימית גבוהה יותר; שנית - קיימת גמישות רבה, אם בהגדלה של התיק כאשר נוצר עודף תזרימי ואם במימוש של חלק מהתיק (או כולו) כאשר נוצר צורך בכך;  שלישית - ניהול תיק פיננסי קל ונוח בהרבה מניהול דירה וניתן לעשות זאת בהוצאות נמוכות ביותר; רביעית - ניתן לשנות ולהתאים בקלות את התיק לתנאים משתנים, לרבות שינוי תמהיל המניות, בעוד שבמקרה של ניהול דירה הגמישות נמוכה והכנסת שינויים (שיפוצים וכדו') מחייבת לעיתים השקעות כבדות. חמישית - השקעה ברכישת דירה מחייבת ניצול של מרבית המשאבים של משק הבית, כך שהמשקיע מוצא עצמו חשוף לסיכוני ענף הנדל"ן ללא יכולת פיזור סיכונים, בניגוד להשקעה פיננסית.

החיסרון הטמון לכאורה בתיק כזה לעומת השקעה בדירה הוא התנודתיות (סיכון). זוהי גם הסיבה העיקרית לכך שחלופה זאת מתאימה למשקיע "רגוע", שאינו נבהל כאשר הוא צופה בערב בירידות שחלו בערך מניותיו. משקיע שמבין שתיק המניות מיועד לספק לו הכנסה שוטפת ולאו דווקא רווחים קלים ומהירים יראה בירידות בשוק המניות דווקא הזדמנות להגדלת התיק ולהגדלת ההכנסה התזרימית השוטפת.

לסיכום, ניתן לומר שמשקיע המחפש חלופות להגדלת הכנסתו הפנסיונית, ראוי לו שישקול את הבחירה בין שתי החלופות.

*ד"ר יאיר דוכין הוא חוקר נדל"ן ומרצה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה. רשימה זו פורסמה (בשינויי עריכה קלים) לפני מספר שבועות בעיתון "כלכליסט"

"99 בתים" - סרט בשולי משבר המשכנתאות בארה"ב

הסרט "99 בתים" הוא סרט אמריקני חדש שמספר סיפור אנושי מרתק על רקע משבר המשכנתאות בארה"ב. צפיתי בו במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה. אחרי שחמישה קוראים של הבלוג שצפו בסרט פנו אלי לבקש התייחסות - החלטתי להקדיש רשימה לסרט ולבעיות שהוא מציג. אחרי הכל מדובר בסרט משכנתאות, וזה בלוג משכנתאות.

על מה הסרט?

הסרט הוא סרט עלילתי העוסק בקורותיו של דניס נאש, פועל בניין צעיר שחי ביחד עם אמו האלמנה ועם בנו בבית שבו הוא עצמו נולד וגדל. הוא נדרש לפנות את ביתו לאחר שזה עוקל ע"י הבנק בגין הלוואת משכנתא שנאש לא עמד בתשלומיה. העלילה מתרחשת בשנת 2010, שנה שבה משבר המשכנתאות (שהחל ב-2007) מגיע כבר לשיא וגורם לפינוי המוני של לווים מבתיהם. הבית הוא בפאתי העיר אורלנדו בפלורידה, מדינה שבה הגיאות והשפל של ענף הנדל"ן היו קיצוניים יחסית לשאר אמריקה.

תהליך הפינוי הוא אכזרי: סוכן נדל"ן שקיבל מידי הבנק את הזכויות למכירת הבתים מגיע כשהוא מלווה בשריף המקומי ובסגנו. הסוכן מביא איתו צוות פועלים לפינוי המיטלטלין של המפונים. לדיירים מסתבר שלמרות שהשופט קבע להם ארכה של 30 יום להגשת ערעור על פסק הדין - הם נדרשים לפנות את ביתם לאלתר. כמה דקות (!) ניתנות להם (לפנים משורת הדין, כמחווה של רצון טוב מצד המפנים) כדי לקחת איתם תרופות, תכשיטים וכדומה. הפועלים ששכר נציג הבנק כבר מוכנים מחוץ לבית כדי לפנות מייד את שאר חפציהם ורהיטיהם אל הגינה או המדרכה הקרובה. שיטת הפעולה של המפנים היא ברוטלית, יבשה, חסרת-לב: הדיירים נמצאים כולם (אנחנו רואים בסרט כמה משפחות) בתערובת של הלם והשפלה, והמפנים מתבוננים בהם בריחוק כאילו הם שקופים - לא נוצר שום מגע אנושי ושום אמפתיה בין המפנים למפונים. התהליך כולו נמשך מספר דקות, שבסופן הדיירים נכנסים למכוניותיהם ועוברים עם משפחותיהם ומעט חפצים אישיים למלון דרכים שהפך לעיר מקלט למפונים. מבעלים גאים של בתים בהם חיו וגידלו את משפחותיהם הם הופכים בתוך שעה לנוודים כמעט אנונימיים, המשתכנים באופן זמני בסוג של מעון קליטה. המפנים עובדים בסרט נע, ובכל מקום המחזה של המפונים חוזר על עצמו לשלביו: תחילה הם מופתעים, סבורים שמדובר בטעות, אח"כ הם מתחננים על נפשם, בשלב מסויים גובר כעסם והם שוקלים התנגדות בכוח, ולבסוף הם נכנעים ומקבלים בשפל רוח את הגזירה.

בפתיחת הסרט אנו פוגשים בריק קארבר, סוכן הנדל"ן שמנצח על פינוי הלווים מבתיהם. הוא כריזמטי, הוא אפקטיבי, והוא מרוחק. הוא טורח להבהיר למפונים הנדהמים את חוסר התוחלת של מאמציהם לדחות את הפינוי או לנסות למנוע אותו: החוק איתו. התפתחות מקרית גורמת לכך שקארבר שוכר את שירותיו של נאש לביצוע עבודות שיפוץ דחופות בבית אחר שהוא מפנה. התפתחות זו יוצרת מפנה בעלילה, שכן נאש הופך בהדרגה לעובד של קארבר: ממפונה הוא הופך בהדרגה ל'שיפוצניק' של בתים מפונים ובהמשך למפנה של אחרים, כשרק בדרך זו יש לו סיכוי לרכוש בחזרה את ביתו מסוכן הנדל"ן. שינוי התפקידים גורם לו להפוך בעצמו ממפונה מר-נפש למפנה ברוטלי שמנצל את המשבר להזדמנות עסקית עבור משפחתו. עד כאן הרקע לסיפור. אין טעם להמשיך בתיאור התפתלות העלילה.

זהו סרט עשוי מצויין. במהלך העלילה אנו (כצופים) נלחמים ברגשותינו נוכח הברוטליות (החוקית) שבה פועלת המערכת המימסדית האמריקנית ומול השאלות האתיות שהגיבור נתקל בהן. המשחק הכלכלי, כך אנחנו קולטים, הוא עולם של ג'ונגל: רק החזקים שורדים. המשבר הכלכלי הוא סוג של תופעת טבע בעלת משמעות אבולוציונית כמו שריפת-יער או מבול: החלשים טובעים והחזקים שורדים. אם תרצו - זהו דילול של החלשים. לחזקים זוהי הזדמנות לתפוס את מקומם הראוי בריבוד החברתי של אמריקה. חישבו על כל אלו שמבחינתם המשבר הוא הזדמנות: סוכני הנדל"ן, השמאים, עורכי הדין, המשקיעים שמנצלים את ההזדמנות ורוכשים מהבנקים במחירים נמוכים את הבתים שעוקלו (ישנם גם משקיעים ישראלים שניצלו את המשבר כדי לרכוש נדל"ן בארה"ב). כי בג'ונגל אין קולקטיב - כל אחד לעצמו. זוהי הסיבה לניכור הנורא בין המפנים למפונים, לקור האנושי ולחוסר האמפתיה. אפילו השכנים עומדים מסביב, פסיביים, ומתבוננים במשפחה מפונית. ומה שלא ניתן להבין מהסרט בין השורות - מצוי במונולוגים הבוטים של ריק קארבר המטיף לנאש את דעותיו על מהות החיים באמריקה ומנחיל לו פילוסופיית חיים צינית שתקל עליו להתמודד עם שאלות אתיות. אמריקה, לפי קארבר, היא מדינה של קניבליזם: החזק אוכל את החלש. אין בה דבר כזה Win-Win: הרכוש והחיוניות עוברים מהחלש אל החזק. לכן התקופה המתוארת - שנת 2010, נקודת השיא של תופעת עיקול הבתים בארה"ב - היא תקופת השפע לחזקים, הזדמנות-פז שיש לנצלה כדי לפרוץ, להתעשר. וקארבר אכן מפגין את סממני העושר פרי פעילותו.

מיהו הרשע בסיפור?

כשהעלילה בסרט מתפתחת, הצופה מנסה לחפש דמות להזדהות איתה. אבל זה מעט קשה: מיהו באמת הרשע בטרגדיה הזו - משק הבית שנטל על עצמו חוב שאינו מסוגל להחזיר, או אולי סוכן הנדל"ן שמפנה אותו מביתו ומתעשר אגב-כך? ויש גם מועמדים נוספים ברקע: אולי זה הבנק שהטמין את המלכודת ללווה וכעת שולח את סוכן הנדל"ן לפשוט את עורו? ואולי השופט, שאינו מהסס להשליך אנשים מבתיהם ואינו טורח לחפש פתרון אנושי יותר? ואולי החוק? ואולי המחוקק, שפיתה המוני אנשים מהשכבות המוחלשות של האוכלוסיה להשקיע בדיור והביא בכך לאסונם? בין כל המועמדים האפשריים הללו מתנהל הסיפור והמונולוגים של ריק קארבר.

מה גרם למשבר המשכנתאות בארה"ב?

הרקע לטרגדיה של משקי הבית הוא תקופה ארוכה של פריחה כלכלית שהביאה לשגשוג נגזר בתחום הנדל"ן: משקי בית רכשו בתים, ענף הנדל"ן פרח, ומחירי הבתים עלו בהתמדה. לא הכל קרה מעצמו: הממשל האמריקני הפעיל מאמצע שנות ה-90' תכניות סיוע חדשות שמטרתן להנגיש את הבעלות על בתים לשכבות אוכלוסיה נוספות. בשיטה האמריקנית, הקונים רכשו את הבתים בהסתמך על אשראי. הגיאות חדרה לכן גם לסקטור הפיננסי, שבו אנשים צעירים התעשרו בגלל צורות התיגמול הנדיבות. צירוף מקרים הביא לכך שבאמצע התקופה הריבית בארה"ב ירדה (2001) והתהליך הואץ: נטילת אשראי נעשתה זולה יותר, והעלייה ההיסטורית הנמשכת של מחירי הבתים הפכה אותם בעיני משקי הבית להשקעה "חמה", השקעה ללא סיכון. בשלב כלשהו התהליך נכנס לסיחרור. לסיחרור תרמו גם תופעות פליליות של פיתוי לווים חסרי-יכולת להצטרף לשוק הדיור באמצעות מינוף פיננסי זול-לכאורה (בעיקר הלוואות "סאב-פריים"), ורמאות בקנה מידה סיטוני מצד מלווים לגבי נתוני לווים וערכי נכסים. הסיחרור הסתיים בשנת 2007: עליית המחירים נעצרה, הביקוש להשקעה בדיור פחת, ומחירי הבתים החלו לרדת. תופעת חדלות-הפירעון המריאה, ואיתה השיטפון של עיקול נכסים ומכירתם לצורך כיסוי החוב.

עד כמה המערכת האמריקנית שונה מהמערכת הישראלית?

האם הסיפור שרואים בסרט הוא סיפור אמריקני ייחודי? - זו השאלה המיידית שהטרידה את אלו שפנו אלי. אז יש כמה הבדלים בין השיטות.

הלוואות המשכנתא המקובלות בארה"ב הן הלוואות Non-Recourse. בהלוואות מסוג זה בעל החוב אינו יכול לדרוש מהלווה לפרוע את יתרת החוב שמעבר לתמורת המכירה של הנכס המשועבד. בניגוד למצב בישראל, אין לבעל החוב עילה לתבוע את הלווה או ערב מטעמו מרגע שהנכס נמכר לצורך פירעון החוב. התוצאה היא שברגע שמתרחש אירוע של חדלות-פירעון - בעל החוב (למעשה: נציגו) יפעל למימוש הבטוחה - אין לו לרוב משהו נוסף לעשות. בהינתן שיעורי המימון הגבוהים הנהוגים בארה"ב - הסיכון שייגרם הפסד למלווה הוא ממשי. עליו לפעול במהירות. בישראל שיעורי המימון נמוכים בהרבה, ולמלווה זכות לתבוע מהלווה לסלק את יתרת החוב גם לאחר מכירת הדירה, אם התמורה ממכירת הדירה לא הספיקה לכיסוי החוב. עם זאת, התיקון שהוכנס בשנת 1993 לחוק הערבות גורם לכך שכיום הבנקים בישראל פועלים גם הם למימוש הנכס, בניגוד לעבר.

למרות שירידת מחירי הבתים הכניסה עקרונית את כל ענף המשכנתאות בארה"ב לסיכון, החוליה החלשה - מה שגרם לתחילת הקריסה - היתה הלוואות ה"סאב-פריים". בסרט, הסתבכותו הפיננסית של דניס נאש לא נבעה מכך שנטל הלוואה לרכישת בית (הוא הרי נולד בבית זה…), אלא בגלל שנטל הלוואה עסקית שכנגדה מישכן את הבית ולא הצליח לעמוד בלוח התשלומים. השימוש הנפוץ של לווים באשראי למטרות עסקיות או צרכניות כשהביטחון הוא הבית - גרם לכך ששכיחותה של חדלות-הפירעון צמחה הרבה מעבר למה שמקובל באשראי לרכישת דיור. בניגוד לארה"ב, השימוש בישראל באשראי צרכני או עסקי כנגד מישכון דירת המגורים הוא עדיין נדיר-יחסית.

ובכל זאת כדאי לשים לב: ישראל מתקדמת בנתיב מסוכן שהופך את הסרט לתמרור חשוב. עליית המחירים המסחררת של השנים האחרונות, הנטייה הגוברת של משקי בית לרכוש דירה לצורך השקעה, הגידול המהיר של שימוש באשראי לרכישה, והעדר אפשרות לערבות אישית - כל אלו הן התפתחויות המקרבות את ישראל לאופייה של המערכת האמריקנית, והן מעלות את הסיכון המערכתי שקיים בשוק המשכנתאות. והסיכון אינו נעוץ בכך שחלק ממשקי הבית הצעירים מתקשים יותר ויותר להגיע לדירה משלהם בגלל התייקרות הדירות, אלא בכך שהתחלות בנייה בהיקף המתקרב ל-50 אלף יח"ד לשנה אינן מספקות עוד את הביקוש הספקולטיבי הגואה לנדל"ן והמחירים ממשיכים לעלות ואיתם היקף חוב המשכנתאות.

כמה מסקנות אוניברסליות

בדיעבד, כולנו 'מבינים' כיצד משבר המשכנתאות האמריקני פרץ. אלא שזו אשלייה: יכולתנו לדמיין התפתחות מתבססת על נסיוננו; מאחר שירידת מחירי בתים לא היתה כלולה בניסיון של הציבור האמריקני - היא לא יכלה להוות תרחיש סביר בעיניו. אם תרצו - בישראל של סוף 2015 הציבור כבר אינו יכול לדמיין ברצינות התרסקות של מחירי דירות: היא לא מופיעה בזכרון שלו. זה אומר שאנחנו נמצאים בעולם מסוכן של שוטים.

כשחושבים על כיווני התפתחות צפויים של הכלכלה, כולנו נוטים לחשוב על תהליכים יציבים. לכן אנו מנסים גם למצוא גורמים אפשריים שיביאו להתפתחויות אלו ואחרות. גם הטכניקה של ניהול הסיכונים בנוייה על בחינה של פוזיציות כנגד סימולציות של מצבים שמקורם בעולם יציב. אבל יש לזכור שהעולם המודרני אינו עולם של מחזורים סדורים של גיאות ושפל: זהו במידה רבה עולם שהתרחישים המסוכנים שלו קשורים לפניקה בשוקי ההון. הבעיה אינה האטה של קצב הצמיחה של סין אלא מה יקרה כשהון זר יתחיל לברוח ממנה. הבעיה אינה אם מחירי הדירות בישראל ייעצרו אלא מה יקרה אם הביקוש הספקולטיבי יתחיל לברוח מהשקעה בדיור וישאיר את ענף הבנייה עם השקעות ומלאי דירות ללא דורש. כמו צונאמי, דברים קורים בבת אחת, והנזק העיקרי מתרחש בגלל פניקה מתפשטת בשוקי ההון שיכולה לחסל במחי אחד שוקי נכסים. לכן מבעד לאשלייה המרגיעה שאנו מבינים בדיעבד מה בדיוק קרה באמריקה ב-2008 כדאי להיזכר כיצד בנקים אדירים להשקעות שסימלו עבור העולם כולו את עוצמת 'וול סטריט' וששרדו את מלחמות העולם ואת השפל הגדול של 1929 - קרסו בבת-אחת.

אם תרצו, יש בסרט גם נקודת מבט יהודית: כיצד עולם של שפע יכול להשתנות בן-לילה, ואז האתיקה והאמפתיה והסולידריות נעלמות לטובת המאמץ להישרדות אישית; ההכרה של אופיו הקניבלי של העולם הקפיטליסטי, עולם שבו זה נראה בסדר שהחזק ניזון מהשתלטות על רכושו המתכלה של החלש - זהו הרי תהליך הברירה הטבעית; ולבסוף - האדישות של אלו העומדים מהצד לסבלם של אלו שהמשבר פגע בהם, אם אלו פועלים שנשכרו לצורך הוצאת הרהיטים אל מחוץ לבית ואם אלו השכנים של המפונים. ולא מדובר על עליית משטר נאצי חו"ח - רק על משבר כלכלי.

בעלי עסקים מכירים בד"כ היטב את הסיכונים הכרוכים בעיסקה של מינוף פיננסי: תמורת הכפלה של כוח הקנייה אתה משתעבד ללוח תשלומים. ההשתעבדות ללוח תשלומים מגדילה כמה מונים את הסיכון התזרימי שמאיים על העסק שלך: אם לא תעמוד בלוח התשלומים - הבנק יפעל באופן לגיטימי לממש את זכויותיו, והקריסה הכלכלית שלך כתוצאה ממימוש העסק תהיה אנושה. איום זה, שברור לבעלי עסקים, אינו ברור כנראה למשקי בית, שנוטים להתעלם מהסיכון המוגבר הגלום ברכישת דירה בעזרת אשראי ולהתלונן על עולם ומלואו כשהסיכון מתממש והבנק פועל כפי שהוא רשאי (ואף צפוי) לפעול.

נקודה פיקנטית שמציע קארבר לנאש (והאחרון אינו מאמץ אותה) היא לא לפתח רגשות לגבי נדל"ן: הכל זה עסק, ומי שמשקיע רגשות בהחלטות בעסקי נדל"ן מכניס סיכון מיותר (ולא רציונלי) למערכת. במקרה הספציפי מדובר במאמץ של נאש לרכוש בחזרה דווקא את הבית שנלקח ממנו למרות שהעיסקה המוצעת לו אינה עיסקה טובה.

ועוד כמה דברים על הסרט

בקטעים מסויימים הסרט קשה לצפיה, אם בגלל הטרגדיה האנושית האמיתית שהוא מציג של אנשים רגילים שמאבדים את בתיהם ואם בגלל התחושה שלמרות שאנשים אלו פעלו בתום לב - הם תרמו לפחות במשהו לאסונם: לא בכל אפשר להאשים את העולם כולו. המצבים המוצגים בסרט הם ריאליסטיים, ומשיטוט ברשת הבנתי שהם כאלו כי הבמאי והתסריטאי בילו בפועל בפינויים אמיתיים כדי להתנסות ככל האפשר במעמד (השחקן המגלם את נאש השתתף גם הוא בפינויים אמיתיים כדי לחוות אותם). כדי להבין את מורכבות המצבים הם גם ראיינו סוכני נדל"ן שעסקו בפינוי משפחות מבתיהם. הסתבר להם שסוכני הנדל"ן הסתובבו באותה תקופה כשהם חמושים: הם היו מודעים למלחמה שהם צד בה, והם חששו לחייהם. הבמאי והתסריטאי גם שהו בפועל במוטל של מפונים כמו זה שמופיע בסרט. לכן התחושה היא של תיאור נאמן: זהו באמת מצב של מלחמת הכל-בכל. הלחץ על בתי המשפט בשנים אלו היה כה גדול ששופטים שפרשו הוחזרו לשיפוט כדי לאפשר למערכת המשפטית להתמודד עם העומס. השיפוט בבתי המשפט במקרים אלו נעשה בסרט נע: הבמאי מעיד על משפט שנכח בו שהיה דומה לזה שמוצג בסרט, כשהמשפט כולו נמשך פחות מדקה אחת והלווה איבד את ביתו.  איזו תקופה קשה לאמריקה, וכמה הרבה פשע ורמאות חדרו לעולם המשכנתאות והפכו משבר מחזורי לאסון של ממש. ובגלל זה, סרט עלילה - הפך למעשה למסמך חברתי חשוב.

"אני מאשים" כאסטרטגיה מדינית?

הנאום הנפלא של נתניהו

ראש הממשלה נשא בשבוע שעבר נאום בפני מועצת הביטחון של האו"ם. הנאום היה דוגמא מרשימה של רטוריקה, של הצגה דרמטית ואפקטיבית של טיעונים בשמה של מדינת ישראל. נתניהו בא חשבון עם אומות העולם. כבן דורו של נתניהו, הנאום הפעיל גם אצלי רפלקסים קיימים: דברים כדורבנות! אמירה אמיצה על צביעותו של העולם, על חד-צדדיותו. אבל מהיכן הרפלקס הזה? מדוע ההתרסה מול עולם עויין מהדהדת גם בנפשי? ומדוע היא אינה עושה רושם על קהל היעד של הנאום - הציבור הנאור במדינות המערב? האם זהו כישלון מייאש של המאמץ להסביר את עמדתנו לעולם מרושע, או שאולי קהל היעד של נתניהו כלל אינו זה שחשבתי והנאום נישא רק לצרכים פנימיים ונועד להשפיע רק על קהל ביתי?

אנחנו התחנכנו להצדקה עצמית

המפעל הציוני טרח לשכנע את בני הדור הצעיר בצדקת-הדרך. מערכת החינוך ותנועות הנוער (ובהמשך גם מערכות החינוך של צה"ל) נרתמו למאמץ האינדוקטרינציה הזה. וכך חונכנו כשאנחנו משננים לעצמנו בהתמדה את עיקרי המסר על היותנו צודקים:

• לא העם היהודי המציא את הלאומיות האירופית של המאה ה-19 - הוא דווקא קיבל אותה בברכה, ניסה להשתלב במערכותיה וקיווה שימי רדיפות היהודים הגיעו לקיצם. בהדרגה הוא התפכח והבין שגם התנועות הלאומיות הצעירות אינן רוצות ביהודי כשותף, אולי (בואו נהיה נחמדים...) מתוך חשד בנאמנותם של היהודים למדינותיהם. וכך יצא לדרכו הרעיון של הקמת לאום יהודי נפרד. ואחרי הרבה התלבטויות נבחר גם מען טריטוריאלי ללאום החדש: ארץ ישראל.
• תהליך ההתיישבות בארץ ישראל התבסס - כך שיננו - על רכישת אדמות כחוק. בהתאם, מפת ההתיישבות הציונית - קיבוצים, מושבים - שורטטה ע"י ההצלחה לרכוש משבצות-קרקע מבעליהן החוקיים. לא גירשנו, לא הורשנו. עד למלחמת העצמאות.
• בסכסוך השכנים הערבי-יהודי שליווה את ימי ההתיישבות, הישוב לא היה התוקף אלא המגן. ההתארגנות ההגנתית נשענה על התנדבות התושבים ווהסתייעה בכוחות השיטור של השליטים (טורקים, בריטים) - לא הייתה (וזה נכון עד לאמצע מלחמת העצמאות) היערכות התקפית.
• תכנית החלוקה לצורותיה, מאז זו של "ועדת פיל" (1937) ועד לזו שבבסיס החלטת החלוקה של האו"ם (1947), תכנית "פרצלציה" שבאה 'לצלם' את תפרוסת האוכלוסיה הקיימת כדי ליצור על בסיסה הפרדה יעילה וברת-השגה בין מדינה יהודית למדינה ערבית - אומצה ע"י הישוב היהודי ונדחתה ע"י המוסדות הערביים. התוצאה הייתה מלחמת אזרחים שפרצה ביוזמה ערבית: היא החלה בהתקפה כוללת על הישוב היהודי בעקבות החלטת האו"ם, והיא הוסלמה בהתבסס על צבאות סדירים של מדינות ערב השכנות שפלשו לשטח מדינת ישראל יום לאחר הכרזת העצמאות כדי למנוע את הקמת המדינה היהודית.
• פעילות צה"ל לאורך השנים, ובכללן "פעולות התגמול", באו כדי ליצור תשובה צבאית שתשמר את הביטחון בכפוף לגבולות הבינלאומיים. מלחמת ששת הימים היתה גולת הכותרת של פעילות זו: היא לא נועדה לכיבוש שטח אלא לסיכול ההתקפה הצבאית מצד מדינות ערב, וישראל הודיעה מייד בסיומה שהשטחים שנכבשו ע"י צה"ל ישמשו אך ורק כקלפי מיקוח לצורך הסכם שלום שייחתם בין ישראל לבין מדינות ערב. ישראל גם הוכיחה כוונה זו כעבור שנים, כשבמסגרת הסכם השלום עם מצרים (1979) היא הסכימה לוותר על חצי האי סיני (לרבות פינוי ישובים אזרחיים), ובמסגרת משא ומתן עם סוריה היא הגיעה להסכמות עקרוניות בדבר ויתור על השליטה על רמת הגולן.
• עליית הטרור הפלסטיני היא אבן הנגף לסיום הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. הדרישה הפלסטינית היא בלתי-מתפשרת ואינה מכירה בזכות קיומה של ישראל. הטרור הפלסטיני הוא רצחני, והוא נשען על תמיכה כספית של מדינות שאינן מכירות בזכות קיומה של ישראל. נסיגת צה"ל מחלק משטחי הגדה המערבית ומתן שלטון עצמי לרשות הפלסטינית (הסכמי אוסלו) הביאו בהמשך לגל של טרור בערי ישראל שדוכא רק לאחר שצה"ל השתלט מחדש על ערי הגדה המערבית. החמאס בעזה הוא ארגון טרור ששם לו למטרה להילחם בישראל למרות שישראל ביצעה בשנת 2005 פעולה חד-צדדית של פינוי ישובים ונסיגה צבאית שהיו צריכים לכאורה לבטל את עילת הסכסוך ההיסטורי.

איך אנחנו מצטיירים בנרטיב הזה?

שינון הטיעונים לעיל יצר בישראל דימוי עצמי ספציפי:

• מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שוחרת שלום, שהמלחמה נכפית עליה ע"י אויביה. אויביה נשלטים ע"י דיקטטורים מקומיים, שצבאותיהם נתמכים ע"י רוסיה הסובייטית בגלל שיקולים של המלחמה הקרה. ידה של ישראל מושטת תמיד לשלום, אבל היא שומרת על זכותה המלאה להגן על עצמה בכוח צבאי. הסיבה לכך שהאזור אינו מגיע לרגיעה אינה נמצאת בצד הישראלי, אלא בכך ש"אין עם מי לדבר": המנהיגים הפלסטינים אינם חותרים לשלום, אינם מוכנים לחתום על הסכמים (חלקיים או מלאים) עם ישראל בגלל חשש מפני גורמים קיצוניים במערך הטרור הפלסטיני. התוצאה היא שאנו חיים, מחוסר ברירה, על חרבנו: מנהלים את הסכסוך הצבאי כמיטב יכולתנו, בעוד אנו חותרים להסכם שלום עם כל שכנינו.
• מדינת ישראל היא מדינה מופלאה. בעוד ידה האחת אוחזת בחרב - היא הצליחה לקלוט עלייה, להפריח את השממה, לבנות חברה נאורה ודמוקרטית, לפתח כלכלה מודרנית עד כדי סטנדרטים מערביים, וליהנות מהתפתחות מדעית ותרבותית יוצאת דופן.

אם כך - אז מדוע אנחנו מחפשים הצדקה?

מה בעצם מטריד אותנו? מדוע אנו עסוקים כ"כ בהצדקה של מעשינו? מדובר כנראה ברגשות אשם. משהו בכל זאת לא בסדר, ואנחנו חשים זאת. השכנוע העצמי ארוך-השנים עד כמה אנחנו נפלאים - כנראה לא הצליח לגמרי: אנחנו מתעוררים בלילות בתחושה קשה. ואם זה לא גואה בנו כתוצאה מחשבון-נפש - זה מטריד אותנו כשאנו צופים בתסכול בדעת הקהל המערבית שכבר כמה עשורים הולכת ונוטה נגדנו, אותה דעת קהל שרק לפני כמה עשורים נטתה בבירור לצידנו. להיכן נעלמו כולם?

מה קרה?

בואו ננסה סיפור קצת אחר:

• סיפור ההצלחה של התחייה הלאומית שלנו כרוך בחורבן לאומי של עם אחר: העם הפלסטיני. כמה מיליוני בני אדם מצויים כיום במצבי צבירה שונים מבחינת הגשמת זכותם הלאומית: חלקם אזרחי מדינת ישראל; חלקם נמצאים תחת שלטון עצמי מוגבל ושליטה צבאית של מדינת ישראל; חלקם נמצא תחת שלטון של אירגון טרור ותחת מצור כלכלי ואנושי של ישראל; חלקם מפוזרים (עדיין) במחנות פליטים במדינות שונות של המזרח התיכון; חלקם מפוזרים בעולם.
• בשלב מסוים נראה היה שהסכסוך שכך, או לפחות שהוא מנוהל במחיר כלכלי-ביטחוני נמוך לישראל: ישראל שלטה צבאית בשטחים, הטרור היה ברמה נסבלת, פועלים פלסטינים עבדו במשק הישראלי, ונראה היה שנמצא פתרון מסוים לבעיה, מין "הרע במיעוטו". אבל אז הגיעה האינתיפדה הראשונה והסתבר ששום דבר לא נפתר: הבעיה עדיין איתנו, גם אם חשבנו שהפלסטינים יסתפקו ברווחה כלכלית - עבודה בענפי הבניין, החקלאות והמלונאות בישראל - ויוותרו על זכותם להגשמה לאומית. לחלק מאיתנו האינתיפדה גרמה למשהו נוסף, לזעזוע: להתפכחות מהמצב הנפשי הקודם, מהמוקסמות העצמית.
• התוצאה של האינתיפדה היתה הסכמי אוסלו. השמש הגיחה לרגע מבין העננים, ונראה סיכוי להתקדמות למציאות חדשה. אבל זה לא קרה: ראש ממשלה נרצח, הנהגת המדינה עברה לשליטת מפלגות הימין הפוליטי ועמדותיה המדיניות של ישראל הוקשחו, ההנהגה הפלסטינית נרתעה מחתימה על הסכם, ארגון טרור השתלט על רצועת עזה והכניס את האזור לסדרה של מערכות צבאיות, וממשלות ישראל למיניהן (ימין ושמאל) עיבו ללא הפסק את מערך ההתנחלות היהודית בשטחי יהודה ושומרון.

חתירה לשלום - מה צריך לעשות?

אז מה יהיה? האם רצח רבין הוא שחיסל את סיכויי השלום? האם כהונתו הארוכה של נתניהו היא הסיבה לייאוש? האם שלטון החמאס הוא העילה לכך שאיננו מאמינים עוד בפתרון הסכסוך? האם התמוטטות מדינות ערביות במזה"ת היא סיבה להקשיח את עמדותיה המדיניות של ישראל, או שזו הזדמנות מדינית? מה צריך לעשות?

להלן כמה נקודות שאני מציע:

• אנחנו חייבים לקחת על עצמנו את האחריות לחתירה לשלום בין ישראל לפלסטינים. חתירה אינה פעולה סבילה: אין פירושה שנהיה מוכנים למשא-ומתן בתנאים מסויימים ובכפוף לתנאים מוקדמים מסויימים ובהרכב משלחות מסויים (זו לכל היותר "ציפה") - פירושה שנתחייב לפעול להשגת שלום. אתם ואני איננו דיפלומטים ואיננו מנהלי משא ומתן - אנחנו אזרחי מדינת ישראל ובתור שכאלה אנחנו צריכים להודיע במפגיע למנהיגנו שאנו דורשים מהם לחתור להסכם שלום. לא לחכות להזדמנות טובה יותר, לא להמתין למנהיג ערבי 'מתאים' יותר. שלום יותר חשוב מביטחון (כלומר משיקולים צבאיים לגבי קווים, תהליכים, לו"ז), כי השלום הוא עיקר הביטחון. ללא התכנסות לתהליך של פירוק האיבה במזה"ת חיינו אינם בטוחים בחלק זה של העולם. זה הולך ונעשה ברור.
• ה"פוזה" של עוצמה ביטחונית היא אשלייה עצמית. מדינת ישראל אינה מעצמה, וגם אם היא תייצר עוד מכשיר קשר למטוס או עוד חלק מכנף (או זנב) של מטוס קרב - היא לא תהיה מעצמה. "מיכל הדלק" הביטחוני של ישראל אינו גדול מספיק להרפתקה שמנהיגנו עשויים לסבך אותנו בה. גם המוכנות של אזרחי ישראל להקרבה אינה כה גדולה כפי שאנו אוהבים לטעון. גאווה ('זקיפות קומה'), שחצנות ואיומים אינם עדויות לעוצמה - הם סימנים של חולשה. אנחנו חייבים לעשות הכל כדי להימנע משימוש בכוח: זה אינו פותר בעיות, אבל זה בהחלט מלבה שנאה בין העמים ומדלדל את התמיכה הבינלאומית בישראל. שימוש בכוח יחסל את עוצמתו המוסרית של צה"ל כצבא של קונצנזוס. העוצמה הביטחונית האמיתית אינה הרואית - זוהי דווקא עוצמה של החלשים-לכאורה: בריתות בינלאומיות, הסכמים מסחריים, תמיכה ציבורית בינלאומית, יצירת אינטרסים משותפים עם בעלי ברית מזדמנים, ושכנוע יריבים לכריתת הסכמים ולצמצום אזורי המחלוקת. תנועה מדינית - בניגוד לקיפאון - הוא רכיב של עוצמה. נדמה לי, מהספסל האחורי שממנו אני צופה, שישראל נמצאת בעת הזו במהלך בכיוון ההפוך מהרצוי.
• עלינו לנסות ולראות את המציאות שלנו דרך עיניים פלסטיניות. זה אולי יאפשר לנו להגיע לתובנות, לקבל רעיונות, להמציא משהו שטרם חשבנו עליו. המשך המלמול של המנטרות ששיננו לבנינו לא יביא לנו פתרון - רק יעמיקו את התחושה הקורבנית של 'אני צודק (שוב)', 'העולם כולו נגדנו', 'הגויים כולם אנטישמים', 'העולם הוא צבוע', 'שנית מצדה לא תיפול', וכמובן 'אושוויץ!'. אין בכלל תוחלת להתווכח עם כל העולם: זהו מהלך עקר, שיש לו מחיר שאנחנו מסרבים לראות. בניגוד למחזה שכתבנו לעצמנו - אין באמת בית משפט שיפסוק מי צודק, וממילא חבל להיתמם: אנחנו לא נכיר בשום פסיקה שבה אנחנו לא נצא צודקים. צריך לצאת מהאגוצנטריות ומההצדקה העצמית ולנסות לחשוב מנקודת מבט פלסטינית מה יכול להיחשב מוצא לסכסוך.
• אנחנו צריכים לקבל אחריות על ה'נכבה'. לא רצחנו, לא גנבנו, אפילו לא אנחנו 'התחלנו', אבל ההצלחה הצבאית שלנו ב-48' הפכה את העולם הפלסטיני לעיי חורבות. בני העם הפלסטיני חיים, מפורדים לגורלותיהם השרירותיים, ללא גאווה לאומית וללא הישגים חברתיים או כלכליים שהעולם המערבי מקבל כמובנים מאליהם. נותרה בהם רק שנאה איומה, שמשתקת אותם, ורצון לנקמה. 'תמות נפשי עם פלישתים' זו תפיסת עולם פלסטינית. אז במקום להיות משטרת שנאה עלינו להכיר באסונם ולנסות לראות את העתיד האפשרי בעיניהם. התנצחות לא יוצרת כלום, גם אם היא נעשית במועצת הביטחון ובאנגלית - היא רק ויתור מביש על הזכות לתרום לעיצוב של עתיד טוב יותר.
• בכל פתרון עתידי אנחנו צריכים לקבל על עצמנו אחריות לגורל הפלסטינים. לא כי אנחנו אשמים במר גורלם, אלא כי אנחנו מבינים שכל סיכוי של עתיד טוב יותר לאזור מחייב שיתוף פעולה, וטובתם של הפלסטינים היא טובתנו שלנו. לא נוכל להקים חומה שתחצוץ בינינו לבין הפלסטינים, ולא נוכל להיבנות מפינוי חד-צדדי של שטחים. חורבנם יאיץ את חורבננו. הוואקום שייווצר אם נתנתק מהם מסוכן לכל תושבי האיזור. זה לא מקרה של גירושין - אנחנו תמיד נישאר שותפים בארץ ישראל, וגורלנו בישראל תמיד יהיה מושפע מגורל הפלסטינים.
• ישנה נטייה לראות במו"מ עם הפלסטינים סוג של מו"מ מסחרי: מתווכחים היכן יעבור קו ההפרדה בירושלים, בחברון וכו'. זהו, לפי גישה זו, "משחק-סכום-אפס" - מה שהם ירוויחו אנחנו נפסיד. אבל בין עמים, הסיפור הוא שונה, סיפור של שותפים עתידיים: התהליך של מו"מ על גבולות הוא תהליך Win-Win שבו החלטה 'נכונה' משפרת את מצב שני הצדדים. לכן יש להיזהר מלהפוך את דיוני הגבולות למוקש שיסכן את הצלחת המו"מ. אולי כדאי היה לדמיין כיצד נראה שלום עתידי בין העמים כדי לצאת ממצב נפשי של עימות עיקש על גבולות.
• הסכסוך הפלסטיני-ישראלי עלול לגלוש למלחמת דת. הוא איננו מלחמת דת, אבל יש מי שיחפוץ להעביר אותו לפסים כאלו שבהם מצבה של ישראל יורע ופתרון רציונלי של הסכסוך יתרחק מאיתנו. כדי שהסכסוך לא יהפוך למלחמת דת צריך למנוע מהמימד הדתי להשתלט עליו: יש להילחם בתופעה של פגיעה במקומות קדושים (זהו סבוטאז'), יש למנוע את החיכוך המתעצם סביב המקומות הקדושים בירושלים, יש לרסן את השימוש בדגלי ישראל בהתנגשויות האלימות של 'נוער הגבעות' עם פלסטינים (הם אינם נלחמים עבור המדינה אלא נגדה), ויש לטהר את צה"ל מהניסיונות 'לחזק' אותו כשהכוונה האמיתית היא להשריש בקרב החיילים דעות של המחנה הדתי-לאומי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ולסיום, קיימת נטייה בקרב תומכי מרכז-שמאל לקחת אחריות מוסרית (מוגזמת, לטעמי) למצבם הקשה של הפלסטינים. אינני סבור שזו התפתחות קונסטרוקטיבית. גם אם התייאשתם מהמצב המדיני - אין טעם להתפלש בעפר, ולא להכפיש את צה"ל, ולא לבזות את הכנסת, ולא להכות על חטא שלא היה. זו עדיין מדינת ישראל ההיא, המדינה היחידה של העם היהודי, עיר מקלט ליום פרעות, גם כיום כשהמוני בניה מבקשים אזרחות זרה. זו עדיין מדינה מפוארת, מיוחדת, מעוררת השראה ונותנת תקווה. פה בארץ חמדת-אבות עדיין יכולות להתגשם כל התקוות. ישראל צריכה לשאת פניה לשלום בצורה יותר אפקטיבית, אבל אין באמירה זו שום שיפוט לגבי מעשיו של הישוב: לא גנבנו, לא רצחנו, לא שדדנו ולא אנסנו. איננו מפלצות, ואין בנו רגשי נחיתות לעומת עמים אחרים. אנו רק צריכים לאזור כוחנו ולעשות מעשה למען קידום שלום במזרח התיכון, לטובתנו-אנו ולטובת עמי האזור.

ונאום מתריס במועצת הביטחון של האו"ם הוא הדבר האחרון שיעזור לנו לכך...

בלוג המשכנתאות מציין שש שנים לפעילותו

הבלוג "עולם המשכנתאות" יצא לדרך בסוף חודש ספטמבר 2009  - לפני שש שנים בדיוק. מטרתו של הבלוג היא לשמש במה לדיון בנושאים מעולם המשכנתאות, ולשם כך הוא מנסה לקרב את הקורא לעולם המושגים של תחום המשכנתאות: להציג את המושגים הבסיסיים בתחום זה, לעקוב אחר ההתרחשויות בעולם המשכנתאות ולעמוד על משמעויותיהן. הבלוג מיועד לקהל מגוון: משקי בית שיש להם משכנתאות או כאלו שעומדים בפני מימון רכישת נדל"ן, מקצוענים מתחום המשכנתאות, ותלמידים בקורסים אקדמיים בנושא מימון נדל"ן. במהלך השנים הרחבתי מעט את היריעה של הבלוג: מעיסוק במשכנתאות התרחבה היריעה מעט, הן בגלל עניין שלי והן בגלל פניות מצד הקוראים. הבלוג עוסק כיום, כפי שכתוב בכותרת, בדיונים "על משכנתאות, נדל"ן, כלכלה ובכלל".

הרצון לפנות גם לקהל לא מקצועי מחייב אותי לפעמים לנסח דברים בצורה פשטנית. ככותב, אני רואה בכך אתגר: להגיע גם לקוראים שאינם מצויים בתחום הנדל"ן ואולי אף אינם כלכלנים, ע"י הסבר שאינו מצריך ידיעה מוקדמת. נקודה זו חשובה בעיני כיון שאני ער לעובדה שהדיון הציבורי בנושאים הכלכליים של חיינו הוא דל בגלל התפיסה המוטעית שהוא נועד רק לבעלי מקצוע. כולנו, כציבור, יוצאים נפסדים: עד כמה אנו משתתפים בדיון הפוליטי על המדיניות הכלכלית של הממשלה?

הניסיון לפשט עלול להשאיר קוראים מסוימים לא מסופקים, אבל קורא שחפץ בניתוח מעמיק יותר של נושאי הדיון יוכל לפנות עצמאית למקורות המידע הרבים הקיימים בתחום (כמעט כולם, לדאבוני, באנגלית). המחסור בחומר כתוב בעברית בתחום מימון הנדל"ן היה אחד המניעים שלי לכתיבת בלוג זה: במהלך הוראה אקדמית וייעוץ בתחום המשכנתאות נחשפתי למחסור בחומר כתוב, בעיקר חומר שאינו מציג נושאים בצורה חד-צדדית בגלל אינטרסים של בעלי עניין.

עד כה פורסמו בבלוג 300 רשימות, ששייכתי אותן ללמעלה מ-30 תוויות. ניסיתי לאזן בין נושאים שמעניינים לווים פוטנציאליים, לבין נושאים שמעניינים דווקא אנשי מקצוע בתחום הנדל"ן והבנקאות, כל זאת תוך מאמץ להגיע גם לקוראים שאינם משתייכים להגדרות אלו. לשמחתי, קוראים של הבלוג תרמו גם רשימות מפרי עטם: עד היום התפרסמו בבלוג כ-30 רשימות שנכתבו ע"י 10 כותבים-אורחים.

הפצת הרשימות החדשות מתבצעת בעיקר "בדחיפה", ע"י שליחת הודעת מייל לרשימת תפוצה (יש מעט עוקבים אוטומטיים). במקרים מעטים נוכחתי בכוחה של הרשת כשבלוגים אחרים הפיצו קישור לרשימה ספציפית בבלוג "עולם המשכנתאות" ואז הוצפתי בכניסות מבקרים. רשימת התפוצה גדלה לאורך השנים, והיא כוללת כיום למעלה מ-250 נמענים. לפי מוני הכניסה של גוגל (שסופרים כניסות של מחשבים - לא של קוראים) מספר הקוראים בפועל קטן יותר. נושאים שקרובים לתחום הטכני זוכים לכניסה של כ-100 מחשבים (IP); נושאים של מדיניות ממשלתית, יוזמות פוליטיות וכו' - זוכים לשיעורי כניסה גבוהים פי כמה. עובדה משמחת היא שנושאים טכניים מסויימים (לדוגמא: הסברים על לוחות סילוקין, הצמדה למדד או חישוב ריבית) זוכים לכניסות ערות גם שנים לאחר שהופיעו בבלוג, מה שמעיד אולי על כך שרשימות אלו הפכו לחומר לימוד ביבליוגרפי בקורסים אקדמיים או מקצועיים.

חלק מהנמענים מפיצים את המייל לרשימה משנית של קוראים, ואני מציע לכל מי שמעוניין בכך לשלוח אלי כתובת מייל כדי שאצרף אותו ישירות לרשימת התפוצה. מצד שני, ייתכן שיש בין הנמענים כאלו שאין להם עניין להמשיך ולקבל הודעות על עידכון הבלוג. גם אלו מוזמנים לפנות אלי ואסיר את שמם מרשימת התפוצה.

רשימות הבלוג פתוחות תמיד לתגובות והערות של הקוראים. למזלי, בעולם של תגובות ברוטליות הנהוג במרשתת כיום, המגיבים לרשימות הבלוג עושים זאת בצורה ראויה לשבח. קוראים החפצים בכך מוזמנים להגיב לתוכן הרשימות, בתוך הבלוג או מחוצה לו. לבסוף, קוראים שיש להם עניין לכלול בבלוג נושא מסויים יכולים לפנות אלי בהצעה, הן באמצעות הבלוג והן ישירות לכתובת המייל. ולבסוף - אני מזמין כותבים פוטנציאליים לתרום לבלוג רשימות משלהם כדי להעשיר אותו.

שנה טוב לכולם!