עכשיו, לאחר שהממשלה סיכמה את הצעת התקציב לשנים 2017-2018 שתוגש בקרוב לאישור הכנסת, ניתן להעיר הערה כללית: אף אחד מהגורמים המשתתפים בתהליך קביעת התקציב אינו שבע-רצון מהתקציב עליו הוחלט. הוויכוח הכעוס צפוי כנראה להמשיך לקראת דיוני התקציב בכנסת. יש כאן תופעה מוזרה: קובעים תקציב הוצאה בסכום דמיוני של למעלה מ-360 מיליארדי ש"ח, וכל השותפים נרגנים כאילו התקציב המוצע הוא זעום ואינו מספיק למימון אף מטרה לאומית חשובה. כולם מרגישים דפוקים. למה? ועוד שאלה: למה המחזה הקודר הזה חוזר על עצמו כל שנה?
אינטרסים שונים
לכל קבוצה - טענות משלה. 'החברתיים' טוענים שתקציב הביטחון מופרז, והוא גורם לכך שתרומת המדינה ליעדים החברתיים קטנה מידי ונגרמת נסיגה במדדים החברתיים והרס של תחושת הסולידריות הלאומית. 'הביטחוניסטים' טוענים שהממשלה אינה מעמידה לרשות מערכת הביטחון משאבים סבירים הנגזרים מצרכי הביטחון לאור האיומים הקיימים, ואנחנו נשלם בדם. הסקטור העסקי טוען בדרך-כלל ששיעורי המיסוי בישראל מוגזמים, ומאיים שייאלץ להגר בשל כך למדינות מופחתות-מיסוי. הציבור המוגדר כמרכז-שמאל פוליטי טוען שמדינת ישראל מפקירה יעדים לאומיים בגלל היותה נסחטת ע"י הציבור החרדי (מענקים לישיבות) והציבור הדתי-לאומי (מימון ההתנחלויות בשטחים והטבות מס לתושביהן). שכבות אוכלוסייה חלשות טוענות על הפקרת עניים, זקנים, ניצולי שואה ותושבי פריפריה. מעמד הביניים מתלונן על שחיתות ממשלתית ועל ניהול בזבזני של התקציב. תלונות מקיר לקיר.
למי כדאי להקשיב?
מה משותף לכל אלה? לדעתי - כמה דברים: האחד - ראייה מיגזרית צרה של האינטרסים הפרטיים של כל קבוצה במקום ראייה כלל-לאומית; זה לגיטימי, אבל זה הופך את הטיעון לגירסה של צד אחד. השני - התמקדות ב'חצי הכוס הריקה' ('מה חסר בתקציב'); זוהי גישה פסימית ולא פרודוקטיבית. השלישי - סוג של צדקנות וניסיון להציג את הטענות המיגזריות כאילו הן מתבססות על עקרונות אוביקטיביים של מוסר או צדק ולא על אינטרסים פרטיים. ויש אולי עוד דבר שמשותף לכל הטענות: מדובר בדמגוגיה - לא בטענות שניתן לקבל אותן כפשוטן, ומדובר בהרבה טענות כוזבות על 'אמת' ועל 'היגיון כלכלי'. אופייני גם שרוב הדוברים גולשים בהזדמנות זו לגינוי העוסקים במלאכה - כלכלני משרד האוצר. ככלל, אני מציע לכל מי שקורא או שומע דעה שבמהלכה מכונים כלכלני האוצר בשם 'נערי האוצר' או בכל כינוי משפיל אחר - שיחדל מלהקשיב/לקרוא - מדובר כנראה בדמגוגיה. מי שיש לו טיעונים מקצועיים אמיתיים אינו נדרש לכינויים המקטינים את הזולת כדי להעביר את המסר.
לצופה מהצד במאבקי התקציב הייתי מציע ראייה שונה, אופטימית, של המציאות. מה שאנחנו רואים ושומעים - סוג של ריטואל שנתי רווי דרמות והתלהמות - הוא למעשה תהליך חיובי ודמוקרטי (גם אם קצת וולגרי) שבו חברה תוססת ודעתנית מגיעה להכרעה לגבי סדרי העדיפויות שלה. כמה נקצה לביטחון? כמה נשקיע בחינוך-בריאות? כמה בתשתיות תחבורה? וכיצד נממן את כל ההוצאות הללו? הדיון הציבורי נעשה בככר העיר, ורובו ענייני. במקביל, משנה לשנה נמשך אצלנו תהליך של התייעלות, של שיפור באפקטיביות הרגולציה, של מלחמה בשחיתות. אז יש לנו אמנם דעות ומחלוקות לגבי סדרי עדיפויות, אבל אין סיבה לשקוע במצב רוח פסימי לאור דיוני התקציב. עדיף לחשוב - אם כבר - כיצד יכולנו לגרום לכך (דמוקרטית!) שהתוצאה במונחי חלוקת התקציב תהיה דומה יותר למה שאנחנו היינו רוצים.
מה בכל זאת קריטי?
אז אפשר להירגע? אפשר לגחך נוכח המחזה המלודרמטי המתקיים מולנו? אז זהו, שלא. יש בכל הריטואל הזה גם סכנה אמיתית: היגררות מתוך חולשה (פוליטית) למצב של חריגה מהאזור הבטוח, סכנה של פריצה של גירעון, של הגדלת החוב. האיחוד האירופי קבע בזמנו שלמדינות החברות בהסכם המוניטרי אסור לחרוג (מעבר לסטייה של הטווח הקצר) מגירעון המהווה 3% מהתוצר ומחוב המהווה 60% מהתוצר. גם אם אפשר להתווכח על חשיבות הקביעות המדוייקות של גובה התקרות הללו (והייתי משאיר את הדיון הזה לכלכלנים אקדמיים - לא לגורמים שלא הצליחו לגייס דעת קהל לאינטרס שלהם ולוטשים עיניהם עכשיו להגדלת הגירעון), או להסתכל על החריגות של השנים שלאחר המשבר הפיננסי של 2008 במספר מדינות של האיחוד האירופי - יש לנו כאן נורמה שעלינו לשאוף אליה כדי להתקבל בשוקי ההון ככלכלה חסונה מבחינה פיננסית. נכון ל-2015, יחס החוב לתוצר של ישראל ירד כנראה לראשונה ל-64% לאחר שנים ארוכות של מדיניות כלכלית אחראית שהגבילה בחוק את גודל הגירעון וקבעה תוואי יורד של חוב/תוצר.
מידי פעם נשמעים קולות הכופרים בחשיבות העמידה בתקרת הגירעון וביעד יחס חוב/תוצר, ומדגישים שחשוב היה יותר לטפל בבעיות חברתיות או בשאלות של חינוך-בריאות-רווחה מאשר בעמידה דקדקנית ביעדים. אלא שכדאי לנו לזכור שכבר היינו פעם במצב קשה, של התנפחות החוב. באמצע שנות ה-60' היה יחס החוב/תוצר של המשק הישראלי נמוך מ-60%, ולאחר מלחמת ששת הימים הביאה הצמיחה הכלכלית לגידול מהיר של החוב. המצב החמיר בעקבות מלחמת יוה"כ ומשברי האנרגיה (1974, 1979) שהביאו מצד אחד לגידול החוב ומנגד למשבר כלכלי ולהאטת קצב הצמיחה הכלכלית, עד שבאמצע שנות ה-80' הגיע יחס החוב לתוצר לכ-180% והמשק קרס. לא מדובר היה בגורם חיצוני שגרם למשבר כלכלי בלתי-נמנע בישראל - מדובר בניהול כלכלי כושל של המשק נוכח קשיים חיצוניים. מדובר במחדל של מנהיגות כלכלית. לא התמודדנו כפי שהיה דרוש - הגדלנו עוד ועוד את הגירעון הממשלתי כדי לממן את ההוצאות התופחות, צברנו חוב עצום, העלינו בהתמדה את הריבית כדי לגייס מימון של החוב, הדפסנו כסף, הצמדנו את כל החוזים הפיננסיים בתוך המשק למדד המחירים לצרכן, הכחשנו (בעיקר לעצמנו) את המציאות, עד שהכל התפוצץ ושקענו להיפר-אינפלציה ולמשבר מאזן תשלומים. אסור לחזור למציאות ההיא. אסור לאפשר לממשלה להגדיל את הוצאותיה על ידי הגדלת הגירעון וע"י הגדלת החוב. אסור אפילו להתחיל לגלוש במורד הזה, בטח שלא בעולם המעורער-כלכלית של היום, בטח שלא על רקע מעמדה הגיאו-פוליטי של ישראל.
הכרעה בין חלופות
ניהול תקציבי נכון אינו סתם עניין חשבונאי שמעניין רק את הכלכלנים ואת המבקרים הפנימיים - זהו תנאי ליציבות המשק, להמשך הצמיחה, למניעת זריעה של 'מוקשים' שיתפוצצו בפנינו בעתיד, כפי שלמדנו לדאבוננו בדרך הקשה. זה אומר שצריך לחזור לעיקרון היסודי של ניהול כלכלי: התייחסות לרעיון של 'עקומת תמורה' של המשק, שמשמעותה שקיימת מיגבלה על שימושים, שהשגת כל יעד כרוכה בוויתור. רוצים להשקיע יותר בביטחון? - צריך לוותר על שימוש אחר (חינוך, בריאות רווחה) או להגדיל את תקבולי המיסים (שפירושם ויתור על צריכה פרטית). אין ברירה אלא להכריע: אי אפשר גם וגם וגם. שימו לב ששום דבר אינו קדוש כאן: לא הביטחון, לא החינוך, לא סיוע לישובי הפריפריה ולא 'סל התרופות' - הכל שאלות הנתונות להכרעה ציבורית דמוקרטית. רק נזכור שהכל יוכרע בכפוף למיגבלת התקציב, לא ע"י 'הזזת' איזשהו רף דימיוני שהונח שם ע"י כלכלנים רעי-לב.
מה אסור לנו להשאיר להכרעה פוליטית?
לכן, מעבר לכך שיש לכל אחד מאיתנו דעה על סדרי-עדיפות - על כולנו למקד את המבט בשורה התחתונה של התקציב: הגירעון. לכל סעיפי התקציב הבודדים יש נציגים בעלי אינטרסים שישמרו עליהם - רק הגירעון יתום (למעט אולי 'ההורים המאמצים' משרד האוצר ובנק ישראל). ולכן עלינו כציבור לקחת עליו אחריות ישירה: יילחמו הפוליטיקאים והלוביסטים כאוות-נפשם על מסילת הרכבת לאילת או על סל התרופות, על יום לימודים ארוך או על הצטיידות חיל האוויר במטוסי F-35 - אסור לנו להסכים שהפשרה ביניהם תהיה דרך הגדלת הגירעון התקציבי והגדלת החוב. ואין כאן הבדל מי אנחנו פוליטית, תומכי ימין או תומכי שמאל: כולנו צריכים לדרוש מהדרג הפוליטי להכריע בין חלופות - לא להפוך את חוסר ההכרעה לסיכון עתידי. כי הגדלת החוב היא מישכון של העתיד, היא הענשה של הדור הבא, בבחינת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'.
חלון הזדמנויות
אנחנו לא חיים בתקופה סתמית - יש כיום 'חלון הזדמנויות' כלכלי שיכול לשמש אותנו לחיזוק כלכלת ישראל. חלון הזדמנויות זה נוצר ע"י שילוב מקרי של ריבית נמוכה שמקטינה את תשלומי הריבית השוטפים של הממשלה ומאפשרת לה גם למחזר חלק מהחוב הארוך בריבית נמוכה מבעבר, ושל העובדה שהמשק הישראלי צומח כבר מספר שנים בקצב מהיר יותר משאר משקי המערב עקב העובדה שהוא כמעט ולא נפגע מהמשבר הפיננסי שהחל ב-2008. השילוב הזה יצר רוח גבית: מצב שיחס החוב/תוצר יורד בשנים האחרונות אוטומטית - לאו דווקא בגלל מדיניות כלכלית מכוונת. חלון הזדמנויות זה יש לנצל כדי להמשיך במלוא המרץ במאמץ להקטנת החוב ולהשלים את המהלך המרשים של חזרת המשק הישראלי למשפחת המשקים היציבים. כך, אם ממשלת ישראל נהנית מגיאות בגביית המיסים בגלל הצמיחה ובעיקר בגלל גיאות מחזורית של יבוא הרכב בשנים האחרונות - אסור לראות בגידול המחזורי של תקבולי המיסים מקור להגדלת ההוצאות השוטפות או להקלות במיסים, שהן פעולות פרמננטיות, אלא לנצל את המצב להקטנת החוב (חשוב גם: הגדלת ההשקעות הממשלתיות). כי כבר למדנו מאבינו יוסף שיש לנצל את השנים הטובות להתחזקות ולהתבצרות לקראת מיפנה אפשרי. כי מיפנה תמיד מגיע, והשאלה היא רק איזה משק ישראלי יתמודד עם המיפנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה