תוצאת הבחירות בארה"ב הייתה מפתיעה. ההפתעה אינה רק בעצם התוצאה, אלא במרחק שבינה לבין התחזיות המקצועיות. אלו התבססו על סקרים תכופים ותיארו תנודות לאורך זמן בפופולריות היחסית של המועמדים, אבל לא ניבאו אף פעם את המפלה של הילארי קלינטון. גם ההשתלטות מחדש של המפלגה הרפובליקנית על הקונגרס היא הפתעה, אפילו לגבי המפלגה הרפובליקנית עצמה.
כיצד אפשר להגיב על התוצאות? אפשר לנסות להעריך מה באמת קרה. אפשר, לחילופין, להגיב רגשית: להתאכזב, להאשים, לקלל, להתייאש כי סוף העולם הגיע. אבל תגובות אלו אינן פרודוקטיביות. אני סבור שיש שני דברים חשובים לעשות: האחד - לנסות להבין מה בדיוק קרה ולמה זה קרה, אולי כדי להסיק מסקנות לסיבוב הבא; השני - להעריך מה צפוי שישתנה בעקבות התוצאות.
אז מה קרה? הקביעות הפשטניות והשיפוטיות המציפות אותנו בימים הראשונים הן כנראה טעות: הסיפור אינו גברים לבנים מבוגרים וחסרי השכלה - אין להם כזה כוח אלקטורלי, ולכן התמיכה הזו כשלעצמה אינה מספיקה כדי לנצח בחירות. קרו כאן דברים נוספים שגרמו לתוצאה המפתיעה. היו קבוצות אוכלוסייה נוספות שהיו אמורות לקזז את התמיכה בקרב הגברים הלבנים, ומשהו השתבש שם. אם לא נבין מה קרה - נפספס לקחים ונחמיץ הזדמנות לתקן. אז נכון שניתוח התוצאה אינו פשוט, והוא מחייב לפרק את התוצאה הכוללת לפלחים - הצבעה לפי מוצא, מיגדר, גיל, גיאוגרפיה, השכלה, הכנסה, וכל זה בהשוואה לבחירות קודמות. נכון גם שלא תהיה לנו תשובה ברורה - תהיינה רק אינדיקציות. ולכן זה עניין של חיפוש בנתונים וניסוח stylized facts.
דעה אישית, בכל זאת. מהניתוחים הראשונים עולה הרושם שתוצאות הבחירות אינן כל-כך ניצחון של טראמפ (להבדיל מההצלחה שלו בבחירות הפנימיות במפלגה הרפובליקנית) כמו שהן כישלון חרוץ של הילארי קלינטון. מספירת הקולות נראה שבעוד שטראמפ קיבל כמיליון קולות פחות ממיט רומני במערכת הבחירות של 2012, ולכן לא היה מועמד שלא ניתן היה לנצחו - קלינטון איבדה את התמיכה הבולטת בה זכה אובמה ב-2012: היא קיבלה כ-6 מיליון פחות מצביעים. וכך, במערכת בחירות שבה היא הייתה הזוכה הכמעט-ודאית - ניצח דווקא מועמד ללא ניסיון ברמה הלאומית, עם תקציב נמוך, ללא תמיכה של מפלגתו-שלו, עם תקשורת כמעט עוינת ונטייה להסתבך ללא הפסק. לא ברור לי מדוע הניצחון נשמט מידיה, וייתכן גם שאין לכך סיבה יחידה, אבל הבחירות של 2016 הן כישלון מובהק ואישי של הילארי קלינטון. איך קרה שמתמודד עם כאלו סיכויים, תמיכה, משאבים ומנגנון מפסיד? צריך לחשוב מדוע חמש המדינות המתנדנדות הצביעו בסופו של דבר נגדה, ומדוע 42% מהנשים הצביעו בסופו של דבר עבור טראמפ. במקום להסתכל על טראמפ בשנאה (ואין לי שום דבר חיובי לומר עליו) - צריך להסתכל על הילרי קלינטון ולהפנים. זהו מין מקרה של שמעון פרס, שיכול היה להיות מנהיג מצוין אבל לא יכול היה להיבחר.
אז מה צפוי שיקרה? איננו יודעים מיהו באמת האיש שנבחר לתפקיד נשיא. ההיסטוריה שלו אינה רלוונטית להערכה כזו: הוא מעולם לא שחה במים האלה, ואין לנו מושג אלו שינויים יתחוללו בו בעקבות הכניסה לתפקיד הבלתי-צפוי. אני משער שמדובר באיש שאין לו אידיאולוגיה מגובשת. הוא לא הגיע לשלטון עם דגלים של תפיסת עולם חברתית או מדינית. הוא אינו מהפכן ואין לו תחושת שליחות אמיתית - המסרים שלו הם כנראה מסרים שנבחרו על רקע של אסטרטגיה שיווקית גרידא. הוא גם אינו מייצג שום קבוצת אינטרסים ברורה במשק האמריקני. לכן יש סיכוי שהוא יהיה אקלקטי, שהוא יפעל בעיקר כדי להצליח כנשיא ולזכות בתמיכת הציבור, ושהוא יגדיר את עצמו ויתבטא בהתאם. אם כל זה נכון הוא כנראה ייצטרך לבנות לו ממשל, ומדובר במינוי של עשרות או מאות אנשים לתפקידי מפתח. לבניית הממשל הוא יצטרך יועצים, ומאחר שהוא חסר אותם - הוא כנראה יביא אותם משורות הרפובליקנים. תלותו ביועצים מגבירה את הסיכוי שצפוי לנו שלטון רפובליקני מסורתי, גם אם הנופך האישי יהיה שונה מהעבר.
יש כמה לקחים שאני סבור שצריך להפיק. אני נתקל בתגובה זועמת, מלאה שנאה, ואף מתנשאת כלפי הנשיא הנבחר וכלפי מצביעיו. זוהי תגובה מוגזמת ומוטעית. במקום להתמקד בטראמפ כדאי לשאול את עצמנו מה גרם לציבור האמריקני לתמוך במועמד כ"כ בלתי סביר, בייחוד כשהייתה 'מועמדת זהב' מולו. אני מציע לחשוב שהבעיה אינה האימיילים המפורסמים של קלינטון, לא האידיאולוגיה החברתית שהציגה ולא היותה אשה, אלא מדובר בזעקה בסיסית של הציבור האמריקני. שכבות נרחבות מהציבור האמריקני חשות שהן ננטשו ע"י הממשלה, שרמת החיים שלהן 'נתקעה' כבר שניים-שלושה עשורים, ושהן משלמות את המחיר הכבד של התאמת המשק האמריקני להתפתחות הכלכלה הגלובלית החדשה. מול זעקה זו יכולה להופיע תקווה מהשמאל (ברני סנדרס) או מהימין (טראמפ) - לא מהמרכז שמבטא אחריות למה שקרה והבטחת יציבות מתמשכת (קלינטון). זה כנראה נכון גם בבריטניה, שם החליט העם לפרוש מהאיחוד האירופי למרות שעלולה להיות לצעד זה משמעות כלכלית חמורה לגבי הבריטים. אם אני צודק - התשובה האמיתית למשברים אינה לכעוס, להתנשא ואף להטיל ספק בנחיצותה של הדמוקרטיה כש'הציבור מטומטם', אלא למצוא דרכים פוליטיות דמוקרטיות לענות על הזעקה האותנטית של הציבור.
יש לזה קשר גם לישראל, בשני דברים. הראשון - התפוררות הסולידריות הישראלית על רקע צמיחה כלכלית שלא הייתה משותפת לכלל האוכלוסייה ויצרה תחושות עמוקות של אי-שיוויון. המחאה החברתית של 2011 היא סימפטום לכך שישנה אש, גם אם נדמה לפעמים שהיא שככה. ההפרטה, יוקר המחיה, מחירי הדיור, התדרדרות שירותים ציבוריים כמו רפואה, חינוך ותחבורה והפיכת הריכוזיות למנוף ליצירת רווחים מונופוליסטיים ע"י תאגידים וע"י ועדי עובדים על חשבון הציבור - כל אלו עוד עלולים להתפרץ, ובצדק, גם אם התוצאה של התפרצות כזו היא מוזרה כמו בחירתו של טראמפ.
ואולי עוד נקודה. בשנה הבאה נציין 50 שנה לשלטון ישראל בשטחים הכבושים. ייתכן אמנם שחלק מהסיבה לכך ששיווי המשקל הממלכתי הוא מימין למרכז נובע מאידיאולוגיה מדינית, מתפיסה ביטחונית או מתפיסה דתית של הסכסוך. אני דווקא סבור שהעובדה שמחנה השלום אינו מצליח להגיע לשלטון ולהניע את האיזור לקראת הסכם מדיני אינה שאלה של מדיניות חוץ בה מחזיק רוב הציבור אלא תוצאה של טינה היסטורית על רקע קיפוח עדתי, טינה שגורמת לכך שכל יוזמה מדינית נתקלת באי-אמון מצד חלקים בציבור, אפילו בשנאה. ראש הממשלה (וכמוהו גם מפלגות עדתיות הניזונות מהפצע) רק מפרנס את האש - היא תמיד קיימת. אז אולי לא אני אישית שלחתי בשנות ה-50' משפחה של עולים מצפון אפריקה למושב עולים או לעיירת פיתוח בפריפריה, אבל זו חייבת להיות אחריות אישית שלי להאזין להאשמה זו ולמצוא דרך להפיס את דעתו של המאשים. ובעיקר זו אחריותי לדאוג לשיוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר, ואנחנו רק הולכים ומתרחקים מכך. המצב הנוכחי, של אי-שיוויון הולך וגובר, של דעיכת השירותים הציבוריים ודחיפת הציבור לשירותים פרטיים במקום זאת, של פתיחת פערי רכוש בין משקי בית ממרכז הארץ למשקי בית מהפריפריה - הוא רק המשך המגמה של כרסום הסולידריות ויצירת 'בועות' של קבוצות אוכלוסייה המצליחות לשמר חוויה של 'וילה בג'ונגל'. המחיר - כמו בארה"ב ובבריטניה - יכול להגיע ביום בחירות. בינתיים, המחיר שאנו משלמים הוא שישראל תמשיך לחיות במצב שבו היא שולטת בעם אחר, ללא שום תכנית כיצד לסיים מצב זה, וכשהיא צועדת בשאננות לקראת האפשרות של מלחמת אזרחים פנימית. בעולם שבו יש לאומנות מתגברת, התפרקות של מבנים על-מדינתיים, מלחמות-דת, התפוררות של המזרח התיכון והקצנה של משטרים טוטליטריים - המצב הסטטי של כיבוש וסכסוך מתמיד הוא איוולת מבחינתה של מדינת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה