יום העצמאות הוא עיתוי מתאים לחשבון נפש לאומי. אני מרשה לעצמי להביא להלן את חשבון הנפש הלאומי שלי ביום זה:
- השכול הפרטי-אישי, המתועד ומופץ ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא סוחף. אנו נחשפים שוב למחיר הקיום הלאומי של ישראל: לאבדן, להרס המשפחות השכולות, ליגונם של ההורים, לשורותינו החסרות. אבל הנה נקודה ראויה לציון: יש הנצחה של הנופלים, יש למשפחות השכולות עם מי לשתף, יש חיבוק ציבורי. וכל זה מדגיש את עוצמתו של סיפור השואה: לא יחידים נרצחו - משפחות שלמות נרצחו, קהילות שלמות נמחו מעל פני האדמה. רוב שמות הנרצחים אפילו אינם ידועים. ממילא לא קיימת הנצחה לכולם. בעיני, הסיפור האמיתי של השמדת רוב יהדות אירופה אינו מחנה ההשמדה באושוויץ: זהו רק סמל, זהו רק סופו של תהליך ארוך של רדיפה והשמדה, זה רק בית-המטבחיים של 'הפתרון הסופי' של יהדות אירופה. הסיפור האמיתי הוא ההשמדה הכמעט-טוטאלית של יהדות אירופה: ההשמדה של הקהילה, של דרך החיים, של התרבות, של השפה, שהיו - ואינם עוד. ואת זה לא רואים אם מתמקדים דווקא באושוויץ.
- ההתעניינות הגוברת של הציבור בישראל בשואה, ובעיקר בהשמדה הפיזית שהתבצעה במחנות ההשמדה, היא תהליך לא טבעי: מטראומה נרפאים עם הזמן - לא שוקעים לתוכה. בתחילת שנות המדינה הייתה התעלמות (יום השואה קיים בלוח השנה הלאומי רק מסוף שנות ה-50. במקור הוא נועד בעיקר להנציח את מרד הגטאות), למרות שהייתה לשואה השפעה חיובית על דעת הקהל האוהדת את דרישת המאבק הציוני להקים מדינה יהודית נפרדת. בהמשך, עברנו להנצחה לאומית-טקסית ("יום הזכרון לשואה ולגבורה"), אבל לא היה בה אלמנט חזק של הזדהות אישית עם גורלם של יהודי אירופה. כיום אנו מנהלים תהליך שמנסה להפוך את השואה לטראומה אישית של היחיד, כמה דורות מאוחר יותר. גירוד הפצע (שלא כ"כ קיים אצל ילידי הארץ) נעשה בטקסים לאומיים דרמטיים רוויי אש ושירים ותפילות, ואם אלו אינם מספיקים - בנסיעה מאורגנת של קבוצות-נוער למחנות ההשמדה כדי לנסות להחיות טראומה, להפוך אותה לחוויה אישית. זהו מאמץ מוזר: אירופה 'עברה הלאה' ועושה מאמצים להשתקם מהחורבן שיצרה בה סופת הפשיזם של המחצית הראשונה של המאה ה-20 ולנסות לבנות עולם חדש, על-לאומי; גם ישראל עברה בזמנו הלאה, קשרה יחסים דיפלומטיים, כלכליים וצבאיים חדשים ומועילים עם גרמניה ובנתה מדינה לאומית-יהודית לתפארת. עכשיו אנו מנסים לחזור לאחור, להתקרבן, להתחשבן, ולחוות טראומה אישית. כאילו, לפתע, נזכרנו בשואה.
- למה, בעצם? לא מדובר כאן בחינוך לעצמאות מדינית, לא בחינוך לזכרון ומורשת ולא בחינוך לערכים אנושיים אוניברסליים. איננו מתאמצים להטמיע בקרבנו את המסר האנושי החשוב ביותר שעולה מהשואה, זה של הטוב המוחלט שהבליח באור-יקרות בתוך החשכה הנוראה - חסידי אומות העולם, שחרפו נפשם כדי להציל בני עם אחר. מדובר במשהו שונה לגמרי: בחינוך של 'העולם כולו נגדנו', של הדגשת העובדה שאנו (ורק אנו) הקורבנות, של הטחת אשמה מתמדת כלפי הזולת (הנאצים, משתפי הפעולה, העם הגרמני כולו, בעלות-הברית שלא סיכלו את ההשמדה, וכו'). זוהי טענה לזכאות מוחלטת של הקורבן, ללא קשר למה שיעשה. סוג של 'רשיון להרוג' בגלל נסיבות היסטוריות, מין חסינות נצחית מפני משפט העמים. וזה הכל קשור לנושא אחד: לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
- ישראל נולדה לתוך מאבק צבאי. אי-אפשר היה כנראה להימנע ממנו לאור ההתנגדות האלימה של האוכלוסייה הערבית כלפי ההגירה הציונית. לאחר כמה סכסוכים אלימים מוגבלים, המאבק הסלים (לאחר החלטת החלוקה של מועצת הביטחון של האו"ם) למלחמת אזרחים כוללת. המאבק הצבאי נחל הצלחה בלתי-צפויה: תכנית החלוקה הקציבה למדינה היהודית 22% משטח המנדט הבריטי, אבל במאבק צבאי גברה מדינת ישראל ונטלה לעצמה 55% מהשטח. 19 שנה מאוחר יותר כבש צה"ל את מלוא השטח, ועוד כמה תוספות (חצי-האי סיני ורמת הגולן).
- משהו בתוצאה של מלחמת ששת הימים לא הסתדר עם הרעיון הציוני: לא ההתבססות על כוח צבאי כתחליף להכרת אומות העולם, לא האיבה המתמדת והגורפת עם תושביו הערביים של המזרח התיכון, לא החיים לנצח על החרב שגבו מחיר כלכלי ונפשי כבד, ולא הכורח (המודחק ומוכחש בישראל) בדיכוי אישי רצוף של תושבי השטחים הכבושים. לכן נעשו מאמצים להגיע לפשרה שתאפשר למדינת ישראל להשלים את חזונה לקיום בשלום עם עמי האיזור.
- הגישה הישראלית במשא-ומתן היתה כוחנית - כי ניצחנו במערכה הצבאית, כי נשטפנו גאווה לאומית מובנת, כי היה רגע מתוק של נקמה, כי העדפנו להיות צודקים מאשר חיים בשלום, כי העולם (לרגע) אהב אותנו ותמך בנו. אבל ההתפכחות הגיעה, ואיתה ההבנה של תחלופה בלתי-נמנעת בין שטחים לשלום, ושל הבחירה ההכרחית שישראל צריכה לעשות.
- מה שלא עשה לנו הניצחון של מלחמת ששת הימים - עשה לנו הכישלון הצבאי-לאומי של מלחמת יום כיפור (כן, נכשלנו במלחמה זו): הבנה של מגבלות הכוח, נכונות לנסיגה משטחים שנכבשו. ואז, לראשונה, הופיע לפתע הסכם שלום ראשון במזרח התיכון, ואחריו שני. בהמשך השנים, ההתפכחות היתה משני הצדדים: הפלסטינים ויתרו בהדרגה על גבולות החלוקה שקבע האו"ם; ישראל נאבקה עם עצמה פוליטית עד שויתרה בסופו של דבר על מלוא השטחים הכבושים (בסוף ימיה של ממשלת אולמרט). לראשונה, גבולות הפסקת האש של 1949 (ולא גבולות החלוקה) יכולים להתקבל ע"י העולם כגבולות של קבע.
- ואז, ב-2009, חל מיפנה: דווקא כאשר שני הצדדים הגיעו להסכמה על החלוקה, על גבולותיה, על שלביה - חל שינוי פוליטי בישראל. מאז אנחנו נעים בכיוון הפוך: אין יותר מו"מ אמיתי עם הפלסטינים, יש הידוק כמעט יומיומי של האחיזה הישראלית האזרחית בשטחים, יש ניהול ציני של תרגיל התחמקות ממו"מ אל מול פניו המקדירות של כל העולם המתפכח מאשליה, ויש הדתה של הסכסוך כך שהוא הופך מסכסוך לאומי ישראלי-פלסטיני לסכסוך דתי יהודי-מוסלמי שאינו פתיר בדרכי שלום. והתהליך הזה מוסווה בשיקולים מומצאים של ביטחון, של ריאל-פוליטיק ושל מוסריות. והוא חותר לשכנע פנימית (הוא אינו יכול לשכנע יותר את העולם החיצוני) ע"י הפחדה, ע"י שימוש בשואה כאמצעי ליצירת טראומה וחוסר-אמון בעולם החיצוני, וע"י חיזוק הטיעון הדתי (ומי שחושב שחדירת הציבור הדתי-לאומי לשורות הפיקוד של כוחות הביטחון היא רק נתון אנתרופולוגי מעניין - שיחשוב שוב). ועל כל אלו נוספת הסתה כנגד כל מי שחושב אחרת: הוא אינו ציוני, הוא אינו יהודי טוב, הוא אינו נאמן, הוא בוגד במדינת ישראל. אם באותה תיבת נוח שקרויה 'הציונות' נשמר בעבר מקום לא רק לתומכי זרם הציונות המדינית אלא גם לזרמים אחרים - פליטי שואה, קהילות מאזורי מצוקה, ציונות דתית, זרמים חרדיים שאינם ציונים ואפילו זרמים אנטי-ציוניים - כיום שולטים בתיבת נוח זו שלנו אנשי הפלג הימני-דתי, והם אינם מעוניינים עוד להשאיר בתיבה את האחרים. אין יותר מאבק דמוקרטי על דרך, אין יותר סטטוס-קוו בענייני דת מול מדינה - הכל יוגדר עכשיו מחדש.
- ישראל נאבקת כיום על חייה. המאבק איננו נגד אויב חיצוני - זהו מאבק פנימי. סוג של 'מלחמת אזרחים קרה'. הימין המדיני מנסה לנצח ע"י צימצום חופש הפעולה הדמוקרטי של השמאל, ע"י חקיקה מצמצמת-דמוקרטיה. השמאל מגיב ע"י ניסיון לכרות ברית עם גורמים חיצוניים (ראו את הסכסוך בין ממלכות יהודה וישראל, והקריאה של מלך יהודה למלך אשור לסייע לו נגד ישראל) - אולי סוג של הזמנת 'אש על כוחותינו'. והשנאה בין הפלגים הולכת וגוברת: דה-לגיטימציה הדדית, שנאה כמו שלא הייתה כאן בגלגול המדיני הנוכחי. מספיק לצפות בטלוויזיה, לקרוא את העיתונות או לעקוב אחר התעבורה ברשתות החברתיות. שנאה יוקדת. שנאה שעלולה להפוך את המלחמה הקרה למלחמה חמה.
- אני מאמין שהסכם מדיני עם הפלסטינים הוא בלתי נמנע, ושבמסגרתו תחזור ישראל לגבולותיה שלפני מלחמת ששת הימים בשינויי גבול מוסכמים. לא כי זהו הפתרון העדיף כיום בעיני רוב הציבור בישראל, אלא כי אין קיום להמשך המצב של שליטת ישראל בשטחים. זה יכול לקרות 'בטוב', ואולי אפילו זה יקרה: יתרחש מהפך פוליטי, יחול שינוי בהרכב הקואליציוני שישנה את הדינמיקה של השנים האחרונות, יתחלף ראש הממשלה. אם זה לא יקרה 'בטוב' - זה יקרה כנראה 'ברע': כתוצאה של מלחמה קשה, של חרם חיצוני על ישראל, או של משבר כלכלי שיביא לשינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בישראל. חבל לכולנו על המעבר המיותר הזה, שכן אפשר בלעדיו. לבוא מכורח זה רע, כמו שאפשר להיווכח כשמתבוננים בחורבנו הטרגי של העם הפלסטיני בדרך לוויתור שלו על חלום השליטה בכל שטחי ארץ ישראל.
- מה יביא לתהליך פנימי חיובי בישראל? רק ניהול של ויכוח מדיני מתמשך בקרבנו, ניסיון בלתי-נלאה לשכנע, מאבק על פניה של מערכת החינוך שבה מונחלים רעיונות לדור הצעיר (לא סתם אנשי 'הבית היהודי' מחזיקים בתיק החינוך ואנשי הזרם הדתי-לאומי נאבקים לשליטה במערכות החינוך של צה"ל), גיבוש חזון מדיני ברור ומוצק ע"י האופוזיציה, ניהול מו"מ מתמשך עם העולם כממשלת צללים על בסיס חזון ברור, וכריתת בריתות פוליטיות בישראל כדי לאחד מפלגות קטנות לגוש פוליטי משמעותי. דרושה התמקדות בפרוגרמה מדינית - לא בהצגת דמויות אטרקטיביות של מנהיגים. צריך להמחיש את החזון ע"י כריתת ברית עם ראש הגשר הערבי-ישראלי, וצריך לנצל כל הזדמנות פוליטית להחלפת השלטון. ומה כנראה לא יצליח? טיפוח שנאת אחים, הסתה משמאל כתגובה להסתה מימין, הפחת ייאוש בקרב הציבור לגבי הסיכוי לשינוי, הסתגרות בבועה תרבותית-צרכנית במקום חבירה למחנה האחר לצורך הרחבת האופוזיציה, וירידה מהארץ. ואולי יש עוד דבר שלא יעזור : אחדות לאומית. כפי שזה נראה עכשיו, אחדות לאומית אינה מהלך שיביא לשינוי מדיניות אלא להיפך: לויתור חד-צדדי של האופוזיציה על הסיכוי לשינוי מדיני, תמורת השתתפות בשלטון.
- אובדן העשתונות של המרכז הפוליטי, אולי בגלל העדר פרוגרמה משכנעת במפלגת העבודה ההיסטורית ובגלל השחיתות הפוליטית, הביא להופעת תנועות פוליטיות חסרות-פרוגרמה ועתירות דמויות אטרקטיביות. אין פרוגרמה ואין מנהיגים פוליטיים אמיתיים - במקום זה נקבל 'מנהלים', 'מצביאים', פקידים בכירים, אנשי תקשורת. דרושה רק כריזמה אישית, סלבריטאות - ויהיה בסדר. כך, מאז מפלגת ד"ש שאיפשרה את המהפך הפוליטי של 1977 הופיעו כבר 'הדרך השלישית', 'המרכז', 'קדימה', 'שינוי', 'יש עתיד', 'כולנו', ועוד. המפלגות החדשות כבר אינן דמוקרטיות ומסתפקות בשיבוץ דמויות אטרקטיביות ג'נריות, חסרות פרוגרמה, ברשימותיהן לכנסת. התגובה המתגוננת במפלגת העבודה היא אינסטינקטיבית: חיפוש מנהיג שיהווה משקל-נגד למנהיגי המרכז המתחלפים. סוג של לשלוח את דוד שלנו מול גוליית הפלישתי. ולכן הבחירה אינה בנבחרת, בכוורת פוליטית - הכל נעשה אישי: זה רבין ('אני אנווט'), פרס, ברק ('שחר של יום חדש'), בוז'י, ואולי הפעם אשכנזי. וזה קורה דווקא במציאות הישראלית העכשווית של מפלגות בינוניות, שאינן יכולות ממילא לתפוס את השלטון מבלי להקים קואליציות מורכבות. לכן היוזמה צריכה להיות קביעת פרוגרמה, יצירת בריתות פוליטיות, הקמת נבחרת פוליטית. כאן לא אמריקה ולא שלטון נשיאותי - צריך להתגבר על הנטייה לבחור איש אטרקטיבי ועל התלונה המתמדת שאין במי לבחור.
