יום שלישי, 21 בפברואר 2017

האם יש מסקנה אופרטיבית מהנתון שהתפרסם לגבי ירידת מחירי הדירות?

כדי לקבל מעט פרספקטיבה, נתחיל מכמה הערות רקע. הרשימה בנויה בצורת שאלות ותשובות.

מדוע מחירי הדירות עלו בשנים האחרונות?
מחירי הדירות בישראל עלו בשנים האחרונות (מאז 2008) בקצב מהיר, לאחר עשור של ירידה. אין ויכוח על כך שעליית המחירים היא תוצאה של עודף ביקוש לרכישת דירות - הוויכוח הוא לגבי מה מקורו של עודף הביקוש: גאות בלתי-צפויה מצד הביקוש, או גידול סביר שנתקל בחסמים שהגבילו את צד ההיצע. אני טוען שעודף הביקוש אינו נובע מחולשתו של צד ההיצע - אדרבא: קצב התחלות הבנייה הואץ בשנים האחרונות - אלא מגידול מחזורי משמעותי מצד הביקוש.
מדוע גדל הביקוש לרכישת דיור?
גידול הביקוש לרכישת דירות אינו תוצאה של שינוי דמוגרפי שהתחולל בישראל, כמו גידול אוכלוסייה, עלייה המונית או הגעה של קבוצת אוכלוסייה צעירה לגיל נישואין. שום דבר חריג כזה לא קרה בשנים האחרונות. גידול הביקוש משקף פשוט התגברות הרצון מצד משקי הבית לרכוש דירות.
מדוע משקי בית מגדילים את הביקוש לרכישת דירות?
הסיבה המקורית להיווצרות התהליך של עליית המחירים היא מדיניות מוניטרית מרחיבה שנשענה על הפחתת שיעור הריבית. מהלך זה, שננקט ע"י בנק ישראל בגלל אירועי המשבר הפיננסי העולמי, הוזיל את מחיר האשראי לדיור ויצר הקלה לגבי רוכשי דירות בעזרת משכנתא: הנטל השוטף הכרוך ברכישת דירה בעזרת משכנתא ירד לעומת המצב בעבר, או שלחילופין אפשר היה ליטול הלוואה גדולה יותר עבור אותו נטל שוטף. ואכן, יותר אנשים רכשו דירות בשנים האחרונות והמשכנתא הממוצעת גדלה ביחס למחיר הדירה הממוצע.
מדוע זה נמשך כ"כ הרבה זמן?
הגאות המפתיעה בשוק הדיור יצרה מחסור בשוק הדירות, שכן ענף הבנייה מתקשה להגיב במהירות (וטוב שכך!) לשינויים בהיקף הביקוש. המחסור גרם לעליית מחירי דירות. ככל שעליית מחירים זו נמשכה - היא משכה את תשומת ליבם של משקי הבית: היא יצרה תחושה שמדובר בהשקעה "טובה", אפילו בהשקעה חסרת-סיכון, כשמנגד התשואה על השקעות פיננסיות אינה מתאוששת מהשפל שלאחר המשבר הפיננסי. התוצאה היא הסטה של כספים מהשווקים הפיננסיים לשוק הדיור, שיצרה סוג של 'מעגל קסמים': מחירי הדירות עולים כי משקי הבית מוכנים להמשיך ולרכוש אותם לאור עליית המחירים בעבר.
עד מתי זה יכול להימשך?
אין תשובה לשאלה זו. ולא רק לשאלה זו: אנו נמצאים בתהליך ששמו (העממי) הוא 'בועה', תהליך שבו עליית המחירים 'מניעה את עצמה' ללא סיבה כלכלית מוצקה שתסביר שינוי בר-קיימא של רמת המחירים. זאת, ועוד: רמת הריבית הנוכחית נמוכה מידי לטעמם של קברניטי הכלכלה במערב, והם מחכים להזדמנות להעלות אותה לרמות גבוהות יותר. הסיבה היחידה שהם אינם עושים זאת מיד היא החשש מכך שהעלאת הריבית תגרום לנפילה של הבורסות ולירידה של ההשקעות, תהליכים שיש בהם כדי לבלום את התהליך השביר של יציאת משקי המערב מהמשבר הכלכלי של 2008. אז בינתיים אנחנו חיים בדילמה של 'חוד התער': חוששים להעלות את הריבית, ובינתיים סובלים מהשפעותיה הבעייתיות של הריבית הנמוכה.
מה זה אומר לגבי עתיד מחירי הדיור?
צריך להבין שמדובר בתופעה מחזורית - לא בתיקון היסטורי של רמת מחירי הדירות. מחזורים מכתיבים גלים, כלומר שינויי מגמה. מעבר לכך, לא מדובר רק במחירים שעלו בקצב גבוה עד כה - מדובר במצב שהולך ונעשה מסוכן ככל שמחירי הדירות ממשיכים לעלות. מתקיים כאן סוג של 'משחק פירמידה' לאומי שבו כל עוד יש מצטרפים חדשים לשוק הדיור - אפשר להמשיך ולהעלות את המחירים. אבל משחק כזה סופו להסתיים, אם בגלל שהתאוששות כלכלות המערב תאפשר סוף-סוף לבנקים המרכזיים להעלות את הריבית, ואם במקרה שיתרחש משבר כלכלי חיצוני לשוק הדיור. זה אומר שצפוי מפנה, גם אם איננו יודעים מתי ובאיזו עוצמה.
איך אנחנו יודעים שמחירי הדיור אינם משקפים ביקוש יציב, פרמננטי?
איננו יודעים. לכל היותר יש לנו דעות והערכות על מה שצפוי. אחד האינדיקטורים לכך שלא מדובר באמת במשבר דיור בישראל הוא שמחירי הדירות עלו בשיעור גבוה יותר מזה של שכר הדירה. זה אומר לנו שכנראה שהתהליך שראינו עד כה אינו עליית מחירי הדירות כתוצאה ממחסור בפתרונות מגורים שדחף את שכר הדירה כלפי מעלה והוא מצידו דחף את מחירי הדירות כלפי מעלה, אלא יש לנו ניתוק בין מחירי הדירות לבין שכר הדירה. התוצאה של התנתקות מחירי הדירות משכר הדירה היא ששיעור התשואה השוטף על הדירות (הכנסה מהשכרה) נמצא בירידה כבר מספר שנים. זה אומר שהמנוע של עליית מחירי הדירות אינו מופעל ע"י ביקוש לדיור אלא ע"י ביקוש להשקעה בנכסי דיור.
ואולי מחירי הדירות יגיעו לרמה חדשה ויתייצבו בה?
ייתכן, אבל לא נראה לי שכך אכן יקרה. אם מחירי הדירות יתייצבו מעצמם ייווצר מצב שהתשואה שלה מצפים המשקיעים על החזקת דירה תרד יחסית למצב הנוכחי: בעוד ששכר הדירה ימשיך להוות תשואה למשקיעים, רווח ההון שהם מצפים להפיק מההשקעה, כתוצאה מעליית מחירי הדירות - ייעלם. במצב כזה המשקיעים ישקלו אם כדאי להם להמשיך ולהחזיק בהשקעותיהם למשך שנים נוספות. חלקם יחליט כנראה לממש את השקעתם עם תום ה'סיבוב' המוצלח שעשו בשוק הדירות. אם, מעבר לכך, נהיה עדים גם לתחילת תהליך מתקן של עליית הריבית בשוק - תהליך המימוש של דירות יתגבר בגלל התייקרות מחיר האשראי ועליית התשואה האלטרנטיבית בשווקים הפיננסיים. המסקנה מניתוח זה היא שאיננו צפויים כנראה להגיע ל'מישור' חדש של מחירי דירות ולהתייצב שם: סביר יותר שנראה שינוי מגמה של מחירי הדירות.
מדוע כדאי להיות מודאגים?
מה שצריך להדאיג אותנו זו העובדה ששוק הדיור 'מתחמם'. ה'חום' אינו קשור לרמת המחירים עצמה, אלא לעובדה שעליית המחירים של השנים האחרונות משכה לשוק הדיור משקיעים. מדובר לכן בכסף שהושקע, כנראה לטווח קצר או בינוני, כדי 'לעשות סיבוב' בשוק הנדל"ן. זהו כסף 'חם', ספקולטיבי, בניגוד לכספם של רוכשי דירות שהושקע לשם רכישת נכס למגורים עצמיים: בעוד שרוכשי דירות לצורך מגורים ימשיכו להחזיק בדירות גם כאשר מגמת המחירים תתהפך - המשקיעים יתחילו כנראה לממש את השקעותיהם. חלקם - ברווח גדול; חלקם - בהפסד. העובדה שכבר כמה שנים יש לנו אינדיקציות לכך שכשליש מרכישת הדירות היא למטרות השקעה אומרת שכאשר יסתמן מפנה במגמת המחירים נהיה כנראה עדים למגמה הפוכה, של בריחה משוק הדירות: לא רק שפחות משקיעים חדשים יגיעו לשוק לרכוש דירות - משקיעים קיימים יתחילו למכור דירות שרכשו. המשמעות האפשרית היא שמגמה ארוכה של עליית מחירים תתחלף באירוע לא סימפטי של ירידת מחירים. והוא יכול גם להיות דרמטי.
מה מוסיף לסיכון?
הממשלה. מחויבות תפלה של שרי האוצר והשיכון לעצור את עליית מחירי הדירות מגבירה את הסיכון המחזורי בגלל האצה מיותרת של קצב התחלות הבנייה, שעלולה להביא להגברת המשבר במקרה של מפנה. ממש כשם שנדרש מאמץ כביר להאיץ את קצב התחלות הבנייה - נמצא את עצמנו עם עודף התחלות בנייה מול ביקוש מתכווץ. וישנו גם סיכון נוסף: הרצון להאיץ את קצב התחלות הבנייה עלול להביא להחלשת כוחם המרסן של גופי התכנון והרישוי, ולכן לבנייה לא מבוקרת תוך פגיעה בערכי התכנון העירוני והסביבתי - הכל בשם המטרה הקדושה (והמיותרת) של הפחתת מחירי הדירות. ולסדקים הרגולטוריים שייווצרו בשם תנופת הבנייה יחדרו בקלות גם השחיתות וההפקרות, כרגיל.
מי נמצא בסיכון במקרה של שינוי המגמה?
כשמסתכלים על ההתערבות הבוטה של בנק ישראל בשוק המשכנתאות בשנים האחרונות (נסו לברר בבנקים על משכנתא - כמעט כל בקשה שלכם מהבנק בתחום של גובה המשכנתא, שיעור המימון או תמהיל ההלוואה תיענה בתשובה שהבנק היה אולי מוכן להיענות לבקשה, אבל הוא מוגבל בהחלטותיו ע"י הוראות בנק ישראל) נדמה שהבעיה העיקרית של המשק היא חשיפתם של הבנקים לסיכון. האמת כנראה רחוקה מכך: שיעורי המימון הבנקאיים הנהוגים בישראל נמוכים-יחסית, ולבנקים מנופים חזקים שיאפשרו להם לגבות חוב מלווים גם לאחר שאלו יפונו מדירותיהם וחסכונותיהם יימחקו. אז מי כן נמצא בחשיפה לסיכון של שינוי מגמה? אני סבור שהמועמדים הטבעיים הם דווקא היזמים, אלו שרכשו קרקעות לבנייה בהתבסס על הערכות אופטימיות לגבי מחירי הדירות הצפויים, ועלולים לקום בוקר אחד ולמצוא את דוכני המכירות שלהם ריקים. יחד איתם נמצאים משקיעים ספקולטיביים שאיחרו להגיע לשוק הדיור וקנו לכן את דירותיהם במחירי שיא. וראוי אולי גם להדגיש את הפנסיונרים, שלאור התשואות הנמוכות על השקעות פיננסיות היטו כספי חיסכון לשוק הדיור. בניגוד לכל אלו, הבנקים במערכה הזו הם רק 'תומכי-לחימה' - לא ממש לוחמים הנמצאים בסיכון ישיר. לעומת זאת, די צפוי שבמקרה של היפוך מגמה והיווצרות קשיים אצל יזמים ומשקיעים, הבנקים יפעלו כדי להציל את עצמם ע"י פגיעה באחרים. ממש 'ירי בתוך הנגמ"ש'.
אז מה אומר לנו הפרסום האחרון המבשר על ירידת מחירי הדירות?
לא הרבה. גם אם ברור שבשלב כלשהו נגיע למפנה - לא ברור עדיין אם הוא כבר החל. מדובר במדד בעל איכות סטטיסטית מפוקפקת, בנתון זמני שעוד יכול להשתנות בחודש הקרוב, ואולי סתם בוויברציה אקראית של המדד. אין סיבה להיכנס ללחץ ולפעול מיד, אבל בהחלט יש סיבה להקדיש מחשבה לתרחיש שכן יקרה בשלב כלשהו בעתיד.
מה צריך להיות השיקול של רוכשי דירות לשם מגורים?
כל התיאורים לעיל אינם צריכים להשפיע יותר מידי על שיקוליהם של רוכשי דירות למגורים, חסרי-דירה או משפרי דיור. רכישת דירה מבחינתם היא השקעה ארוכת-טווח, והשאלה אם מחירי הדירות יעצרו או אף ירדו בשנה הקרובה אינה צריכה להשפיע על החלטתם. ראייה של הטווח הארוך מקטינה את חשיבותם של מחזורי המחירים של דירות מבחינתם, למעט אולי תחושה סובייקטיבית וריקנית של הצלחה בעיתוי. בראייה ארוכת-טווח - הצלחה או כישלון אלו הם חסרי חשיבות.



יום חמישי, 16 בפברואר 2017

מה משותף לברקזיט, לבחירתו של טראמפ ולמצבה הפוליטי של ישראל?

לרוב האנשים, רוב הזמן, אין עניין אמיתי בפוליטיקה; הם משאירים אותה לאחרים. חלקם אפילו מזלזלים בעולם הפוליטי, שהוא עולם של משא ומתן, יריבויות ופשרות. ואז, יום אחד, הם מתחילים להתעניין, בעיקר כשחל שינוי פוליטי בלתי-צפוי כמו זה שארע בארה"ב. אלא שאז ייתכן שהם אחרו את המועד: הפור הוטל, ונותר רק להתייחס להכרעה הפוליטית שכבר קרתה - לא לשנות אותה.
אפשר לחוש שמחה ותקוה בגין התוצאות, או לחילופין אכזבה וייאוש. עדיף להימנע מהתייחסויות מוגזמות, כי ברוב המקרים גם שינויים פוליטיים מפתיעים צריכים להתפשר עם מציאות ועם מנגנונים קיימים לפני שהם יכולים לשנות מציאות. ובכלל, כשמסתכלים על תוצאות הבחירות בארה"ב השאלה שנראית לי מעניינת איננה מה קרה, או אפילו מה יקרה בעקבות עלייתו של טראמפ (כנראה שאיננו יודעים…), אלא מדוע הצביע רוב הציבור עבור המועמד הלכאורה-בלתי-סביר: מה גרם לנחשול לחלוטין בלתי-צפוי זה של מצביעים שהביא למהפך השלטוני? אנחנו שומעים פרשנויות שונות, אבל מעבר לכל ההסברים הטקטיים והטכניים, עולה שאלה: אם האירוע הזה אינו מהלך טבעי, צפוי, רציונאלי, מוצדק - כיצד למרות בכל זאת הוא התרחש?
התשובה המקובלת כיום היא שמדובר בהצבעת מחאה של ציבור שחש שהוא ננטש ע"י ההנהגה הפוליטית שלו ומצביע נגדה אפילו במחיר של פגיעה באינטרסים שלו-עצמו. אבל מהו מקור התסכול, העלבון והמשטמה שגרמו לציבורים רחבים תחושה כה חזקה שההנהגה הפוליטית בוגדת בהם? התשובה אינה בהכרח אוביקטיבית אלא אולי בתחום החוויה: לא מה עשו להם, אלא בעיקר מה גרם להם לחוש שהם נבגדו.
התשובה אינה חשובה רק לגבי מה שהתרחש בארה"ב - היא נוגעת גם לנו. כיצד קרה ש-42% מהנשים בארה"ב הצביעו עבור טראמפ אחרי כל מה שהתפרסם לגבי אישיותו והתנהגותו, וזאת כשלעומתו מתמודדת - לראשונה בהיסטוריה האמריקנית - אשה? ומדוע העם הבריטי בחר במשאל-עם היסטורי לפרוש מהאיחוד האירופי למרות שברור לחלוטין שהחלטה זו גוררת את בריטניה להרפתקה כלכלית מסוכנת ומסובכת שיכולה - מעבר לנזק הכלכלי - גם לאיים על המשך קיומה של הממלכה המאוחדת? ואיך קרה בישראל ששכבות אוכלוסייה רחבות מוכנות לסבול מציאות של חוסר תקווה מדינית, שחיתות שלטונית, כפייה דתית מתגברת, הבלחות של לאומנות מפחידה, השתלטות עויינת של הדרג הפוליטי על כלי התקשורת, ריקון מפלגת השלטון מדרג של מנהיגים בעלי שיעור קומה, קעקוע של עקרונות הפרדת הרשויות וכירסום בכוחה של הרשות השופטת והסגת המהלך ההיסטורי של זכויות האזרח בישראל? מה זה - כל העולם השתגע? אף אחד לא רואה לאן פני הדברים?
ייתכן שלא כל העולם השתגע. ייתכן שהתשובה לכל השאלות בכלל אינה 'הם' אלא משהו אחר שפועל ברקע דעת הקהל. את התשובה נחפש בתוכנו - לא בהתנשאות ובהאשמת הזולת. על מה הכעס, ומדוע הוא גובר על שיקולים לכאורה-רציונליים?  
בארה"ב ובבריטניה, החשוד המיידי הוא שילוב של תהליך הגלובליזציה, שדחקה החוצה מקורות תעסוקה מסורתיים אל מעבר לים, עם כניסה ערה של מהגרי עבודה זרים שגורמת לחששות ולהתגברות שנאת הזרים. הבעייה היא פגיעה בתעסוקה של מקומיים - בעיקר עובדי הצווארון הכחול - פגיעה שהתגברה על רקע המשבר הכלכלי העולמי, וכתוצאה מכך תחושה של פגיעה בביטחון הבסיסי של מעמד הביניים. מעבר להתפתחויות הכלכליות יש כאן טעות לוגית של אירועים שמתרחשים סימולטנית ונתפסים לכן כסיבה ותוצאה. אבל אם זהו הסיפור האפשרי בחו"ל - מהו הסיפור בישראל? הרי המשק הישראלי לא נפגע מהמשבר הכלכלי יחסית לשאר המשקים המערביים ודווקא המשיך לצמוח בשנים אלו?
אני חושב שהכעס בישראל אינו תוצאה של התפתחויות כלכליות של שני העשורים האחרונים. הוא היה קיים גם קודם לכן. הוא אפילו פירנס מערכות בחירות קודמות. מקורו בתחושה של קיפוח שקיימת אצל חלק מהחברה בישראל, שיצרה משטמה כנגד מי שנתפסו כאלו שהמערכת הפוליטית פעלה לטובתם. תחושת הקיפוח אינה זקוקה לנרטיב מלודרמטי שיחזק אותה (סיפורי די.די.טי, חטיפת ילדים תימנים וכיו"ב) - מספיק אם נסתכל על מבחן התוצאה: הפערים הכלכליים, ההשכלתיים, הגיאוגרפיים והמעמדיים בישראל נחתכים גם כיום לפי קווי מיתאר עדתיים. גם אם איננו מייחסים מזימה למנהיגי היישוב דאז, נראה שלמרות היותנו ארץ הגירה והבטחתנו להוות 'כור היתוך' לעם השב לארצו - לא השכלנו לקלוט את גלי העלייה באופן שיוויוני, שיבטיח הזדמנות שווה לכולם. לא הנהגנו עקרונות של 'שנת שמיטה', ולא חילקנו מחדש את הרכוש בין כלל התושבים. לא עשינו זאת בשנות העלייה ההמונית ממדינות צפון אפריקה, כשאי-השיוויון היה עדיין קטן יחסית ובארץ שרר משטר צנע כלכלי, לא עשינו זאת בשנות העלייה ההמונית ממדינות בריה"מ-לשעבר, ולא עשינו זאת בעת עליית יהודי אתיופיה. חלק מעליות אלו הצליחו לבסס את מעמדן הכלכלי-חברתי בזכות תושיה עצמית, וחלק נכשלו בכך. אבל העיקרון - מעבר לסיוע הממשלתי בדיור - היה של יוזמה עצמית: 'כל אחד לעצמו'. לכן יש כיום במקומותינו קשישים ממדינות חבר העמים שעדיין עובדים בשכר נמוך ובתנאי תעסוקה נחותים בהעדר הסדרים פנסיוניים סבירים עבורם, ויוצאי אתיופיה מצטופפים בשכונות מגורים נחשלות ומוכות-עוני. ויש גם שיירים קדומים יותר, שכונות ויישובים שלמים, מצבות של הזנחה משנות הקמת המדינה.
שני העשורים האחרונים לא שיפרו את המצב. נכון אמנם שהמשק הישראלי נפגע פחות מאחרים והציג שיעורי צמיחה נאים-יחסית, אבל הסיפור הכלל-לאומי אינו מייצג את הסיפור הפרטי של כל משקי הבית. ההפרטה הנמרצת של שני העשורים האחרונים עודדה אמנם צמיחה כלכלית ועלייה של רמת החיים, אבל היא גם פתחה פערים כלכליים: חלק קטן מהאוכלוסייה נהנה מגיאות כלכלית, בעוד שחלק אחר לא נהנה מהצמיחה ואף התדרדר כלכלית. כיום, יותר מאי-פעם בעבר, הכסף בישראל מדבר: מי שיש לו - נהנה מחינוך פרטי, מרפואה פרטית, מנגישות קלה לרכישת דירה ורכב. מי שאין לו - רואה מנגד את הארץ המובטחת ועיניו כלות. הפרשי השכר הולכים וגדלים, כשחלק מהאוכלוסייה זוכה לשכר מנקר עיניים וחלק אחר אינו מצליח לכלכל את עצמו. מצד אחד חגיגת צריכה - ומנגד משבר קשה בחקלאות ובתעשייה. תל אביב פורחת - והפריפריה דועכת. אלו מול אלו ניצבים אלו שיוצאים בשבתות לבילוי משפחתי במרכזי קניות מול אלו שעובדים בהם, בעלי דירות להשקעה מול חסרי דיור, אלו שנהנים מפנסיות תקציביות מפנקות מול אלו שנאלצים לעבוד גם מעבר לגיל הפרישה. כל אחד חי לעצמו: זה איננו עולם של 'כל ישראל ערבים זה לזה' - זהו עולם אינדיבידואליסטי, מנוכר, מין גירסא פחות-מוצלחת של אמריקה, שמעלה שאלה אם לא עדיף היה לבחור במקור במקום להסתפק בחיקוי.
את השסע ותחושות הקיפוח מנצלים פוליטיקאים ציניקנים, אם כדי להקים ולקיים  מפלגות-שנאה סקטוריאליות חדשות המבטיחות למצביעיהן העדפה מתקנת ואם כדי להניע מהלכים הזויים בתחום המדיני שאין להם שום קשר אמיתי למצוקה החברתית המקורית והם משמשים להסחת הדעת. וכך, מדינת ישראל נעה כבר שנים בתוואי שאינו מועיל לה, לכודה בדפוסי הצבעה המונעים ע"י כעסים ורצון לבוא חשבון עם אויב פנימי מדומיין. והפתרון של המעטים - התבדלות, 'חיי בועה', ואפילו הגירה - אינו פתרון אמיתי. מיותר אפילו להסביר מדוע. ובינתיים הדרג הפוליטי ניזון מהשסע ומטפח אותו, כשהכיוון העכשווי הוא שיסוי לאומני שמתעל רגשות של תסכול כלפי אויב פנימי, תוך העצמת פירוד חברתי ומבלי שיש לכל השנאה הזו איזשהו סיכוי לשפר את המצב לכלל. וכך, אנחנו מדינה עם מדיניות חוץ ימנית הנגזרת משיקולים חברתיים - לא כי רובנו מאמין שהקב"ה באמת אמר לאברהם 'לזרעך אתן את הארץ הזו', ולא כי יש לנו התנגדות אמיתית לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בדרך של פשרה והפרדה.
מה יסייע לנו להיחלץ מהמילכוד? לא האשמה נגדית, לא תגובה עוינת, וגם לא ויתור וכניעה. עלינו לחזור לשורשי הציונות המדינית: להחיות את עיקרון הקולקטיב הציוני, להבין את מיגבלותיה של השיטה הקפיטליסטית כשמדובר בבניית חברה צודקת, סולידרית, דמוקרטית. עלינו להכיר בכך שכלכלת שוק חופשי, עם כל יעילותה הכלכלית בהקצאת גורמי הייצור, עלולה ליצור תוצאות חברתיות קשות שאינן מתיישבות עם השאיפה להישגים חומריים לכלל החברה, לצדק חלוקתי. הדברים אינם חדשים: בעבר הופעלה בישראל מערכת מס פרוגרסיבית שניסתה לתקן את תוצאות המשחק הקפיטליסטי לטובת אלו שנפגעו ממנו יותר מידי, ובחלק ממדינות אירופה קיים כיום מודל סביר של מדינת רווחה.
הנקודה החשובה בעיני היא העיקרון של מתן הזדמנות שווה לדור הצעיר. זהו לכאורה עיקרון אוטופי, שכן הדור הבא נולד ומתחנך בסביבות משפחתיות שונות, תומכות יותר ותומכות פחות, אבל זהו פנס אפשרי שינחה אותנו לספק ככל האפשר תזונה בריאה, קורת-גג, בריאות וחינוך תיכוני ואקדמי לכלל הצעירים - לא רק למי שידו (או יד הוריו) משגת. מעבר להזדמנות השווה לדור הצעיר יש לקיים מערכת רווחה שתבטיח רשת ביטחון קיומית לכלל הפרטים, ומנגד לכונן מערכת מיסוי פרוגרסיבית שתמתן את אי-השיוויון בהתחלקות ההכנסה והרכוש.
אני מסתכן אמנם באובדן ההסכמה מצד חלק מהקוראים, אבל אני מאמין שיש להטיל מס גם על רכוש ועל ירושות כחלק מהמאמץ לספק תנאי פתיחה פחות דיפרנציאליים לבני הדור הבא. פרט לכך שזה יהיה מהלך שמקובל במדינות מערביות אחרות (והוא גם נאמן לרוח ההלכה היהודית…) - הוא נשען על ההשקפה שעושר מופלג נצבר ע"י פרטים לא באמת בגלל ערך התרומה של בעליו לחברה (כפי שהכלכלנים היו רוצים בעולם מושלם) אלא בעיקר בגלל צירוף מקרים לא מתוכנן. בנוסף, אני מאמין ששיטת הפנסיה הנהוגה בישראל אינה בת-קיימא, שכן היא מעניקה תנאי פרישה מוגזמים לגימלאים. לא ניתן יהיה להמשיך ולקיים את השורות המתרחבות של הגימלאים בתנאים כ"כ נוחים לאורך זמן: אין מי שישא על גבו את הנטל העצום הזה, ויש לחשוב בזמן על קיצוץ הפנסיות.
זהו מסע  ארוך - לא כזה שניתן לבצע אותו בסידרה של מהלכים ראוותניים. כאן לא יעזרו טריקים, לא יוזמות מפוברקות כמו 'מע"מ אפס' או 'מחיר למשתכן' ולא מאבקים סקטוריאליים לטובת שכ"ד מוגן לחלק מהאוכלוסיה על-חשבון חלק אחר - נדרשת מדיניות חברתית חדשה שתתבסס על אמנה חברתית חדשה. מהלכים אמיתיים של ביסוס העיקרון של הזדמנות שווה, השקעות בחינוך, בתשתיות, חלוקה מחדש של העוגה - אלו יסודות של פרויקט לאומי, לא צירוף של יוזמות חקיקה פרטיות של פוליטיקאים תאבי-פירסום ולא יוזמות של מפלגות סקטוריאליות שכל עניינן להעניק למצביעיהן הטבות על-חשבון אחרים.
זו לא הייתה רשימה שמטרתה להציע מדיניות כלכלית חדשה לישראל - קטונתי. המטרה הייתה רק לחבר בין התופעות הפוליטיות של השנה האחרונה בבריטניה, בארה"ב ובישראל ולטעון שמה שאנחנו רואים הוא תוצאה של תחושה של ציבורים רחבים שהם ננטשו ע"י הנהגותיהם הפוליטיות. תסכול חברתי מניע מהלכים מדיניים בכיוונים שגויים. לכן יש לפעול בכיוונים החברתיים וליצור אמנה חברתית חדשה שתשכנע את כלל הציבור שטובתו נלקחת בחשבון ע"י ההנהגה: הוא אינו צריך לתמוך במפלגת שנאה מגזרית שתדאג לו (על חשבון היתר), ואינו צריך לבסס בחירות פוליטיות על שנאת האחר. זה יכול לאפשר לנו לחפש מחדש את דרכנו כחברה ציונית ודמוקרטית במקום לשלול אחד את זכותו של השני להביע דעה.