יום שישי, 30 ביוני 2017

על הצורך לנקוט עמדה פוליטית

בשנים האחרונות קורה לי שאני מצטרף להפגנות בנושאים פוליטיים שונים ומוצא את עצמי בקרב קהל קבוע של מפגינים לבני-שיער ושל נוער המאורגן בקבוצות מטעם תנועות-נוער או מפלגות. בולטים בחסרונם דור הביניים - הצעירים. זה מעלה את השאלה מה גורם לשכבות גיל הביניים, אלו שנושאים בעיקר הנטל התעסוקתי בישראל, להיעדר מההפגנות - משימות יומיות של חיי משפחה? חוסר עניין בנושאים בשמם מתקיימות מחאות אלו? או אולי אובדן תקווה וחוסר-אמון ביכולתם של הפרטים להשפיע על מהלך הדברים במדינה?
יש כאן משהו לא-סביר. מפגינים לבני-שיער באים להפגין מתוך תחושת תסכול מהמצב, מתוך איכפתיות לגבי הנושאים, בגלל תחושה חזקה של 'אין לי ארץ אחרת', ומתוך אכזבה על הכיוון בו צועדת ארץ אהבתם. אבל הם הרי אנשי האתמול. ומה עם אנשי המחר, אלו שעוד ישלמו במהלך חייהם על הטעויות שנעשות, אלו שילדיהם גדלים לתוך המציאות המתהווה? הם יכולים להרשות לעצמם להיעדר מהכיכר, לוותר על השמעת דעה ולאפשר למדינה להתדרדר ללא מפריע? למה - להם יש ארץ אחרת?
לכולנו יש דעות. כולנו ששים להציג אותן בכל הזדמנות. אבל כאן מדובר לא בדיוני סלון - כאן מדובר בשאלות מרכזיות לגבי אופי חיינו ועתידנו. כאן גם אין השגחה עליונה שתשמור עלינו, הפתאים: אם אנחנו לא נעשה מעשה - יקומו אחרים, כולל אלו הטוענים שהם מייצגים את ההשגחה העליונה, ויקבעו את גורלנו. ואם בעבר יכולנו עוד לחשוב שזמננו בידינו ושאין לחץ-זמן - די ברור כיום שהכיוון שאליו מתקדמים הדברים והקצב שבו הם מתקדמים מכתיבים דחיפות. עת לנקוט עמדה, עת להביע אותה, עת לעשות מעשה.
✽           ✽            ✽
אנחנו נמצאים כיום בשנה ה-70 להקמת המדינה, ו-50 שנה לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבש צה"ל את מלוא השטח שממערב לירדן. הסכסוך הפלסטיני-יהודי טרם נפתר, למרות שבשנת 1949 חשבנו שהוא הסתיים בהסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב, ב-1967 חשבנו שהוא הסתיים בניצחון צבאי מפואר שגם נתן בידינו לכאורה 'קלפי מיקוח' לקידום תהליך שלום, ב-1979 חשבנו שהוא הסתיים בחוזה שלום עם הגדולה במדינות ערב, וב-1993 חשבנו שהוא הסתיים עם החתימה על 'הסכם אוסלו'. אבל הסכסוך עדיין כאן, והוא עדיין מצריך פתרון, בעיקר בגלל שהוא מפריע לישראל להתקדם לעבר הסכם איזורי חשוב שמתאפשר בגלל שינויים פוליטיים במזרח התיכון, וגם בגלל שבישראל עצמה התפתחה בינתיים אשלייה שאין צורך (או אין סיכוי) לסיים את הסכסוך ושניתן לנהל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לאורך זמן ולחיות חיים נורמליים גם מבלי להגיע להסכם, והגיע הזמן לברר זאת.
קיים פרדוקס: מצד אחד, ברור לכל הצדדים מהו איזור הפתרון של הסכסוך, ורוב הציבור בישראל מוכן לקבל ויתורים טריטוריאליים כדי להגיע לפתרון כזה, כשמהצד הפלסטיני נראה שיש נכונות להסתפק בתיקון תוצאות 1967 ואין דרישה מוחלטת לתקן את תוצאות 1948; מצד שני, קיימת התחדדות של רפלקסים לאומניים ודתיים (בשני הצדדים) סביב התהליך, כשבישראל מתחזקת הדרישה לירושלים מאוחדת וכל פיגוע של הטרור הפלסטיני גורר גל של שנאה ואלימות מצד ישראל.
שניים אוחזים בטלית. התקווה אינה נמצאת אצל מי שטוען ששטחי ארץ ישראל שייכים לעם היהודי בגלל הבטחה אלוהית ולא אצל מי שטוען שהציונות נישלה את העם הפלסטיני ממכורתו וכל פתרון מחייב קיום זכות שיבה לפליטים. היא גם לא נמצאת אצל מי שנאחז בנימוקים משפטיים להמשך הכיבוש או להיפך, לסיומו. היא גם לא נמצאת אצל מי שבונה על בריתות בינלאומיות: הימין הישראלי הבונה על משטר ימני בארה"ב שיאפשר את המשך הכיבוש, או הפלסטינים הבונים על תמיכת מדינות הנפט או מדינות ואירגוני טרור כדי לבודד בינלאומית את ישראל. התקווה מצויה רק באלו שמסוגלים להתפשר, באלו שמבינים שרק עיסקה שתהיה גרועה לשני הצדדים תהיה גם מספיק טובה עבור שניהם.
הפלסטינים הפסידו את עולמם ב-1948 כשסירבו לקבל את החלטת האו"ם על חלוקת הארץ. הם שילמו מחיר לאומי ופרטי נורא על טעות זו, והם משלמים מחיר נורא בשני העשורים האחרונים על כך שבחרו בדרך אלימה כדי לקדם את מטרותיהם המדיניות. מי שרוצה לפתור את הבעיה חייב להכיר במחיר הנורא ששילם העם הפלסטיני ולעצב הסכם שידאג לעתידו המדיני והכלכלי. אין מה לחפש פתרון משפטי, כי אין מי שיכול לנצח משפטית בוויכוח הזה. במקום זאת, יש לחפש פתרון שיביא לרווחת תושבי האיזור כולם. ולכן ישראל נדרשת להכיר במצבו הקשה של העם הפלסטיני ולקחת על עצמה אחריות לעתידו. לא רק שיש לדאוג להקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית ובת-קיימא - צריך גם לדאוג לרווחתה בהמשך. זה אומר שלא נוכל לבנות חומה גבוהה שתחלק את הארץ למדינה 'שלנו' ומדינה 'שלהם' - נצטרך לדאוג שהמדינה 'שלהם' תצליח להתקיים ואף לפרוח. זה אומר שהעתיד מחייב קיום של שתי מדינות שחיות בשלום זו לצד זו ונמצאות בקשרים מדיניים וכלכליים שיקנו יציבות לאיזור - לא מדינה פורחת בצד חורבה. הגורל הפלסטיני הוא גם אחריותנו. אחרת - תיווצר מדינה לא-יציבה שתיפול טרף לאירגון טרור כזה או אחר.
מי שמאמין בכל אלו חייב להילחם. להילחם בהמשך ההתנחלות, להילחם בתכנית 'לנהל את הסכסוך ולקיים מדינה יחידה שבה התושבים הערביים יחיו שלא במדינתם וללא זכויות אזרח', להילחם בהסגר על רצועת עזה, להילחם נגד הדיבורים על 'ירושלים עיר הנצח שתישאר מאוחדת לנצח', להילחם נגד הביריונות היהודית האזרחית שנעשית בחסות צה"ל (או בהתעלמותו) כלפי תושבי השטחים, ולהילחם בכל ניסיון לדחות את המהלכים הדרושים לפתרון הסכסוך.
✽           ✽            ✽
הזכות לקיים שיח פנימי בישראל מחייבת גם הוא מעורבות פוליטית של הציבור. דמוקרטיה היא אחד ההישגים הבולטים של מדינת ישראל, ולא בכדי: יש בישראל משטר דמוקרטי יציב למרות המלחמות, למרות מסורת של חילוקי דעות פוליטיים סוערים ומרים, ולמרות מאבק מתמשך ובלתי מתפשר על השפעתה של הדת במדינה. יש גם מחיר לדמוקרטיה: יש צורך בהסכמים קואליציוניים, יש צורך בוויתורים לבעלי-ברית, ויש קושי להעביר החלטות בכנסת. אלא שהרוב בדמוקרטיה צריך לכבד את המיעוט ולאפשר לו להילחם על דעותיו, גם אם זה מפריע לו לנהל את ענייני המדינה. בעניין זה בולטת בשנים האחרונות תופעה חדשה - רצונו של הרוב השולט לצמצם את החופש הדמוקרטי כדי להקל עליו לנהל את סדר היום שלו. כך אנו רואים ניסיונות להשתקה של התקשורת, לסירוס של אירגוני זכויות האדם, ולבלימה של כל ביקורת פנימית על השלטון. המניעים לצמצום הביקורת אולי מובנים וצפויים, אבל אסור לנו לקבל את הצעדים לצמצום חופש הבעת הדעה ואת הניסיון הפשיסטי לצבוע כל מחזיק בדעה ביקורתית כבוגד בעניין הציוני. אין שום דבר שמכשיר דעות התומכות בהמשך ההתנחלות ביהודה ושומרון כציוניות ודעות המתנגדות להמשך ההתנחלות כאנטי-ציוניות, מה גם שהשימוש במושגי נאמנות ובגידה הוא ניסיון מאוס לשיסוי ההמון בבעלי דעה שונה ע"י התרת דמם. יותר משחשובה המלחמה על דעה זו או אחרת - חשובה המלחמה על הזכות להביע דעות השונות מזו של הרוב.
אבל לא רק. צריך גם להיאבק בניסיון של הכנסת הנוכחית 'לסנדל' כל כנסת עתידית ע"י קביעה של חוקים המחייבים תמיכה של 80 חברי כנסת כדי לשנותם, או קביעת דרישה לעריכת משאל עם כתנאי להחלטה על ויתור טריטוריאלי. באותה מידה, יכולנו לדרוש שגם החלטה על שטחי תפילה בכותל או על פטור משירות בצה"ל לחרדים תחייב גם היא תמיכה של לפחות 80 חברי כנסת. אולי עדיף היה, במקום לחפש פתרונות מסנדלים ובעליל לא דמוקרטיים, שכנסת ישראל תיזום כתיבת חוקה. אולי הגיע הזמן שישראל תקבל החלטה פורמלית על זהותה.
✽           ✽            ✽
נושא אחר שהוא בנפשה של החברה הוא המעורבות של מוסדות הדת במדינה. מדינת ישראל היא אמנם מדינה יהודית וקיים ויכוח ציבורי לגבי משמעות צירוף מילים זה ומה הוא מכתיב, אבל ההגדרה מיהו יהודי אינה קיימת בחוק - זה הושאר לרבנות. מסיבות היסטוריות שולט הזרם האורתודוקסי במוסדות הדתיים בישראל, ולכן השליטה בחיים הדתיים ניתנה לזרם אחד שדאג להרחיק את שאר הזרמים ובעיקר -  הזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים. אז לא רק שלמדינה לא צריכה להיות שליטה בחיים הדתיים של אזרחיה - בוודאי אין זה עניינה לאפשר מונופול לזרם יחיד להכתיב כללי גיור, אישות וכו'. השליטה של הממסד הדתי במדינה אינה יציבה - תוצאה כביכול של הסכם היסטורי על 'סטטוס קוו' - אלא היא הולכת וגוברת כתוצאה משינויים דמוגרפיים ומחוסר יכולת להכרעה פוליטית בין המפלגות הלא-דתיות. התוצאה היא שמפלגות דתיות קטנות משמשות 'לשון מאזניים' ומצליחות להשיג הישגים מיגזריים הרבה מעבר לכוחן הסטטיסטי. בחיי היומיום שלנו אנו חווים כפייה דתית הולכת וגוברת: כמעט שאין בישראל תחבורה ציבורית בסופי-שבוע, לא קיימים בישראל נישואין אזרחיים, זרמים דתיים מקבלים תמיכות כספיות למערכות החינוך שלהם גם אם אינם עומדים בדרישות המקובלות של משרד החינוך לגבי תכנית הלימודים, ומונופול על תעודות כשרות לזרם מסוים נותן בידו גם כלי לסחיטת כספים מענף המזון וגם כלי אפקטיבי למניעת פעילותם של בתי אוכל בשבתות וחגים.
אני חושב שהגיעה השעה לצאת למאבק במישור הדתי. מאבק נגד המונופול על הרבנות לזרם יחיד ביהדות, מאבק נגד היכולת של הרבנות להתנות את תעודות הכשרות לבתי אוכל בסגירתם בשבתות וחגים, מאבק להנהגת נישואין אזרחיים, ומאבק על קבורה אזרחית.
✽           ✽            ✽

ואנו חוזרים להתחלת הרשימה: מדוע דור הביניים אינו מתייצב בכיכרות להפגין? מדוע הפגנות פוליטיות בנושאים מרכזיים הפכו בישראל לכאורה לעיסוק פנאי של פנסיונרים וחברי תנועות נוער? של מי אתם חושבים המדינה הזו? ולמה כבר 40 שנה מרוכז כ"כ הרבה כוח פוליטי בישראל בשטח ההפקר שבין הימין הפוליטי לשמאל הפוליטי - שטח המכונה לחילופין 'המרכז' או 'הדרך השלישית' או 'יש עתיד' או כל שם תורן? מפלגות 'מצב הרוח' התחלפו והציבור נותר, ממשיך לשרוץ באיזור הנוח, שאינו דורש קבלת החלטה פוליטית ברורה ומאפשר במקום זאת לעסוק בדירוג והשוואת תמונות של מועמדים תורנים, סוג של תשובה לשאלה 'מי יהיה הפעם מלך ישראל?'. אולי במקום לבחור את המועמד התורן בתחרות היופי ובמקום להתווכח על מידת התאמתו של מועמד זה או אחר להושיע את ישראל - עדיף היה שתבהירו לעצמכם מהי עמדתכם הפוליטית ותצביעו למפלגה המייצגת אותה?