על הוויכוח על השימוש הרצוי בעודפי גבייה של מיסים

אבי שמחון מרים

פרופ' אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, התראיין בתחילת החודש באתר Ynet כדי לטעון שיש מקום להקטין את שיעורי המיסים כדי לעודד את הצמיחה הכלכלית של המשק. טענתו זו של שמחון באה כדי להגן על כוונת הממשלה לנצל את גביית-היתר של המיסים השנה (2017) לקיצוץ שיעורי מס ולהגדלת הוצאות הממשלה ולסתור את הטענות שהציגה נגידת בנק ישראל בישיבת הממשלה, לפיהן גביית-היתר של המיסים השנה היא תוצאה של אירועים חד-פעמיים ובלתי-צפויים, ולכן היא איננה צפויה לחזור על עצמה בשנים הבאות והיא אינה יכולה להוות עילה סבירה להחלטה על הקטנה פרמננטית של שיעורי המיסים או הגדלה של הוצאות הממשלה. לדברי שמחון, "מה שהנגידה אמרה זה: 'היה עודף מאוד גדול אבל הוא חד-פעמי ויכול להיות שבשנה הבאה יהיה פתאום מחסור'. התשובה שלנו היא שהעודף היה כל-כך גדול שגם אם היית מפזרת את העודף הזה על פני חמש שנים - עדיין אפשר היה להוריד מסים". לפיכך, הוסיף שמחון, "הכוונה היא לקחת את העודפים ולחלק לשלושה חלקים. חלק אחד הולך להקטנת החובות של מדינת ישראל, חלק שני הולך באמת להגדלת ההוצאה ואנחנו מגדילים את ההוצאה על בריאות, חינוך, רווחה וכן הלאה, וחלק שלישי - והוא הקטן מבין השלושה - הולך להקטנת מסים".

עדי ברנדר מנחית

מירב ארלוזורוב הציגה בטור שכתבה ב'דה-מרקר' תשובה של ד"ר עדי ברנדר, ראש אגף המקרו בבנק ישראל (ראו כאן). בקרב התקשורתי הזה, הניטש בשדה האקדמי-לכאורה, מייצגים השניים את שולחיהם - הממשלה מזה, וכלכלני המגזר הציבורי מזה: שמחון מציג טיעונים התומכים בכוונתם של  ראש הממשלה ושר האוצר לנצל את עודפי המסים הגדולים של 2017 כדי להפחית מסים, גם במחיר של הגדלת הגירעון ב–2018 או ב–2019; ברנדר מציג את עמדת משרד האוצר ובנק ישראל, החרדים ליציבות המשק אם אכן ינוצלו עודפי-גבייה חד-פעמיים להגדלה פרמננטית של גירעון הממשלה. כדי שלא ליפול למלכודת הטריוויאלית ולהיות מואשם בחוסר-אחריות, שמחון תוקף את הנחות היסוד של כלכלני בנק ישראל: הוא טוען שהם טועים תמיד כלפי מטה בתחזיות המיסים, שהם אינם מבינים את המציאות הכלכלית החדשה שבה פועל המשק, של צמיחה מוטת-טכנולוגיה, ועוד. ברנדר נענה לאתגר האקדמי ומשיב בכלים דומים. דיון שמעניין (אולי) כלכלנים - לא את הציבור. אבל הציבור חייב להתעניין - מדובר בהחלטה חשובה.

משהו על עמדות

בהתייחסות לעמדת הפוליטיקאים אסור לנו להתבונן בטיעונים הכלכליים - הם כמובן מושחזים, הגיוניים ומוצגים ע"י דוברים רהוטים - אלא לעמדת המוצא, לפוזיציה: פוליטיקאים מנסים להשיג יעדים, יש להם לוח זמנים קצר להגיע להישגים, והם זקוקים לתקציבים לשם כך; הם אינם מסוגלים לוותר על הזדמנות נדירה כמו זו שנוצרה השנה עקב גביית-היתר של המיסים (שימו לב שגביית-היתר היא לעומת התחזית השנתית המוקדמת: אין לממשלה עודף תקבולים!). האינסטינקטים שלהם כה חזקים עד כי אנחנו יכולים להיות בטוחים שגם אילו היינו חווים השנה האטה כלכלית ותת-גבייה של מיסים - הם היו מציגים נימוקים משכנעים לצורך להקטין את שיעורי המס ולהגדיל את ההוצאות הממשלתיות. יש כאן מקרה ברור של תרופה אחת לכל המחלות: הקטנת שיעורי המס והגדלת ההוצאות הממשלתיות - רק הנימוק שונה, מותאם למצב. ניתן לכן להתייחס לעמדה זו כאל קונסטנטה - לא כאל פתרון מוצע לבעייה כלכלית כלשהי. זהו פשוט רפלקס פוליטי.

רפלקס סימטרי-הפוך קיים אצל חלק מכלכלני האוצר. הללו, ערים לתיאבונם הבלתי-נדלה של הפוליטיקאים לכספים, פיתחו במהלך השנים תפיסה לפיה כל הוצאה ממשלתית היא בזבוז, ולא חשוב אם מדובר בביטחון, בהשקעה בתשתיות ציבוריות, בחינוך או בבריאות. לשימושיהם, פיתחו אותם כלכלנים שיטות אפקטיביות לעיקור יוזמות פוליטיות: הסתרה תקציבית, הפחדת הציבור באמצעות תחזיות כלכליות מאיימות, יצירת תקציבים עקרים שאינם ניתנים כלל לניצול, ולחימה יומיומית ביוזמות השונות של גורמים פוליטיים.

ומה אנחנו צריכים לחשוב?

ומה אנחנו - שאיננו כלים במשחק השחמט הזה אלא אלו שישאו בתוצאות - צריכים לחשוב נוכח הקרב המתנהל מולנו? לשם כך נתרחק מעט כדי לקבל פרספקטיבה.

איך נראה משבר?

לפני שלושה עשורים קרסה כלכלת ישראל. תקופה ארוכה של ניהול משק מתוכנן הנשלט ע"י הממשלה וההסתדרות נראתה כהצלחה כלכלית מסחררת; המשק הישראלי היה סוג של "פלא כלכלי". הצלחה זו התנפצה מול האתגרים הכלכליים הקשים שהציבו מלחמת יום הכיפורים (גידול עצום של הוצאות הביטחון) ומשברי האנרגיה של 1973 ו-1979. כל הניסיונות הקונוונציונליים (וגם הפחות-קונוונציונליים, כמו הניסיון לדולריזציה של המשק) להתמודד עם המציאות החדשה - כשלו, והביאו לעשור אבוד של צמיחה, לאינפלציה דוהרת, למשבר כרוני של מאזן-התשלומים ולגידול מסחרר בחוב החיצוני והפנימי. לקראת אמצע שנות ה-80' הסתיים הכל בקריסה כלכלית.

איך נראית הצלחה?

כשכלו כל הקיצין ולא נותרה עוד במחסנים תחמושת קונוונציונלית, הנהיגה הממשלה ב-1985 תכנית כלכלית דרסטית - "התכנית לייצוב המשק" - שכללה צעדים מהפכניים. בהצלחתה הדרמטית, התכנית גרמה למיפנה היסטורי בהתפתחות המשק: מאז אנחנו חיים במשק צומח ויציב, ונהנים מיציבות מחירים ושער חליפין; מאז אנו חיים במשק שהולך ומופרט בהדרגה; מאז הממשלה פועלת בתנאים מגבילים לגבי גודל הגירעון התקציבי; מאז אנחנו חיים במשק שיש בו שוק הון פרטי, שאין בו כמעט פיקוח על מט"ח ולא בעיית מאזן התשלומים, ושבו יחס החוב לתוצר יורד ברציפות ומתכנס לנורמה המקובלת במשקי המערב. אנו חיים למעשה חלום שנראה לנו בלתי ניתן להשגה רק לפני שלושה עשורים. זה לא הושג ללא כאב: החשיפה לשווקים החיצוניים חיסלה ענפי-משק פחות תחרותיים (חלקם עדיין נלחמים על חייהם), ההפרטה המהירה גרמה למונופוליזציה של חלק מענפי המשק, ואי-השיוויון הכלכלי גבר משמעותית: פירות ההצלחה לא התחלקו שווה-בשווה בין כולם.

יש לקחים?

אבל מכל התיאור ההיסטורי הזה, מהם הלקחים הרלוונטיים לדיון הנוכחי על השימוש הרצוי בעודפי-הגבייה? במדיניות הכלכלית שננקטה מאז 1985 יש להבחין בין כלים אסטרטגיים לבין כלים טקטיים, חלקם אפילו כלים אד-הוק לטיפול סימפטומטי (הקפאת המחירים והשכר). הכלים האסטרטגיים כללו בעיקר איסור על הדפסת כסף, חקיקה המגבילה את גודל הגירעון הממשלתי ומכתיבה לו תוואי רב-שנתי יורד, הפחתה מתמשכת של יחס החוב לתוצר, חשיפת המשק למסחר בינלאומי ולתנועות-הון, והפרטה הדרגתית ומתמשכת של פעילויות ממשלתיות. ההצעה שברקע רשימה זו - להשתמש בעודפי-הגבייה שנוצרו השנה להגדלת ההוצאות הממשלתיות ולהקטנת שיעורי המס - משמעותה הגדלת הגירעון הצפוי בשנים הבאות, שכן הגידול של תקבולי המיסים נובע במידה רבה מאירועים חד-פעמיים ולא מצמיחה מהירה או העמקת גבייה. הגדלה של הגירעון, שתאפשר היפוך מגמת הירידה ההיסטורית של החוב-תוצר, היא חריגה מהאסטרטגיה של הממשלה בעשורים האחרונים. היא נסיגה מהדרך הנכונה.

אפשר כמובן להקל ראש, 'להיות אופטימיים', לחשוב שה'היי-טק' יוצר מרחב הזדמנויות חדש שבו הדאגות מיותרות והשמרנות הכלכלית מוטעית, או סתם לסמוך על צור ישראל וגואלו. להערכתי, אנשי בנק ישראל אינם כאלו. הם מודאגים. הם יודעים שהקריסה של המשק הישראלי לפני שלושה עשורים לא ארעה בגלל פגעי המציאות ולא בגלל שהכלכלנים אז היו פחות מוכשרים מאלו של היום, אלא בגלל חולשת הקברניטים: חוסר היכולת הפוליטית להגיע להסכמה ולגייס את דעת הקהל לנקיטה בצעדים הנדרשים. והצעדים היו ידועים הרבה שנים לפני שננקטו בפועל. זו הייתה חולשת-מנהיגות - לא טעות בניווט.

למה כדאי לדאוג?

אנשי בנק ישראל חוששים אולי שמחירן של טעויות כאלו עלול להיות משמעותי, ושהסיבה שאנו מקילים ראש בהחלטה היא שאת הפירות נקטוף אנחנו ואת המחיר ישלמו (אולי) ילדינו. כך צריך לחשוב כל מי שנמצא בסקטור הציבורי, ולא רק בתחום הכלכלי - גם בתחום החינוך, הבריאות, התחבורה והשיכון. אנשי הסקטור הציבורי אינם פקידים של הדרג הפוליטי - הם אחראים לעתידנו. זוהי הסיבה שדרוש Civil Service נאמן ואפקטיבי ולא נושאי "משרות אמון". זוהי הסיבה שהסיסמא "משילות" עלולה להיות אשלייה מסוכנת - כוונתה לסרס את השירות הציבורי, לא לייעל אותו.

כדאי לכן לכולנו לקחת חלק פעיל בוויכוח המתנהל מול עינינו. כדאי להבין שהדוברים השונים משקפים גם אינטרסים מובנים (וזה לגיטימי), ולנסות לראות מבעד למסך האינטרסים. כדאי לשים לב לכך שעודפי הגבייה השנה הם אירוע חד-פעמי, למרות טענות אחרות. כדאי לקחת בחשבון שעל המאזניים מוטלים בריאותו של המשק בטווח הארוך, והיא תלויה בשמירה על תוואי יורד של הגירעון הממשלתי ושל יחס החוב לתוצר ובקיום תשתיות ציבוריות שיאפשרו למשק להמשיך ולצמוח. זה מה שאומרת נגידת בנק ישראל, ללא פתוס.

ויש דבר שהיא אינה יכולה לומר, מסיבות מובנות, אבל אנחנו יכולים לומר לעצמנו: המשק הישראלי אינו מקרטע, וקצב הצמיחה שלו אינו נחסם כיום ע"י שיעורי-מס גבוהים - נהפוך הוא, ולא צריכים להתעמק במחקרים שמביא ברנדר כדי לחשוב כך. ועוד דבר: הצורך לענות על צרכים אמיתיים בתחום הבריאות והחינוך והרווחה אינו מחייב הגדלה של ההוצאה הממשלתי - הוא היה מתאפשר גם ע"י  שינוי של סדרי עדיפויות בקביעת התקציב. רק מי שאין לו יכולת פוליטית להוביל מהלך להסטת משאבים משימוש אחד לשימוש אחר  - וזוהי המהות של החלטה פוליטית לגיטימית - נאלץ "למכור" לציבור את האשלייה שמצאנו אוצר, שיש כאן "עודפי-גבייה" שצריך "להחזיר אותם לציבור", ומעלים מהציבור שמה שהוא מבצע בפועל זו העברת משאבים מהדור הבא לדור הנוכחי. במקום ירושה נשאיר לילדים חובות.

וכדאי גם לשים לב לשר אוצר שמתנהג כאילו מדובר בהכנסות אמיתיות שהוא יצר והוא רשאי לחלקן כראות-עיניו ולתפארת עצמו.

הלוואה בריבית משתנה - מהו הסיכון?

התארכות תקופת ההלוואות לדיור

בבסיס השיטה הנהוגה למימון בנקאי של רכישת דיור עומד העיקרון של רכישה בתשלומים: אתם רוכשים דיור בהווה, אבל בוחרים לדחות חלק ניכר מעלות הרכישה לעתיד ולשלם אותו לשיעורין, בתשלומים חודשיים. זה אמנם נראה כמעט מובן מאליו (אפשר בכלל אחרת?) אבל זוהי שיטה שהתבססה ברוב העולם רק לפני כשמונים שנה, לאחר המשבר הפיננסי הגדול של שנות ה-30' של המאה הקודמת. העיקרון החדש בהלוואות המשכנתא שהונהגו אז בארה"ב היה כפול: הקטנת התשלום ממקורות עצמיים ('הון עצמי') הנדרש לצורך רכישת דיור, והעובדה שהחזר קרן ההלוואה נעשה בתשלומים חודשיים ולא ע"י "גילגול" הלוואות שיש להן מועד פירעון נקודתי ('הלוואות בוליט'). בצורה זו תשלום החוב מסתיים כאילו-מעצמו במהלך חיי ההלוואה, ובתום תקופת ההלוואה לא נותר 'זנב' שלה שיחייב את משק הבית לפרוע אותו בתשלום חד-פעמי גדול.

בגלל הצורך לפרוע את מלוא הקרן בתשלומים, ולאור העלייה המתמדת של מחירי הדיור בעולם במונחי הכנסה - נוצר צורך לפרוס את ההלוואות לדיור לתקופות ארוכות. כך, אם הלוואות לרכישת דיור היו בעבר הלוואות קצרות-טווח - הן הפכו בהכרח להלוואות ארוכות-טווח. ברוב העולם, תקופת ההלוואה התארכה בהדרגה עד שהגיעה (ברוב העולם) ל-30 שנה.

מהי הבעייה שנגרמת ע"י הארכת תקופת ההלוואה?

היכנסו לבנק ונסו לברר מהו שיעור הריבית שהבנק דורש בגין ההלוואה. יתברר לכם שהתשובה תלויה בין השאר בתקופת ההלוואה (כלומר: אורך חייה): ככל שתקופת ההלוואה ארוכה יותר - שיעור הריבית שלה יהיה גבוה יותר. הקשר הזה בין תקופת ההלוואה לבין שיעור הריבית אינו נובע מהחלטות אוטונומיות של הנהלת הבנק אלא ממציאות חיצונית לבנק: יש קשר חיובי (בדרך-כלל) בין תקופת ההלוואה לבין שיעור הריבית כי יש קשר דומה בין תקופת הפיקדונות שהבנקים מגייסים לבין שיעור הריבית שהם נדרשים לשלם. קשר זה מכונה "עקום הריבית". התוצאה של "עקום ריבית" בעל שיפוע חיובי (כלומר: שיעור הריבית נמצא ביחס ישר לתקופה) היא שפריסת ההלוואות לדיור לטווחים ארוכים מייקרת אותן משמעותית.

לכאורה, הבנקים יכלו "לספוג" את העלות: לקבל פיקדונות לטווחים קצרים ולהשתמש בהם כדי להעמיד הלוואות לדיור לטווחים ארוכים; זה היה מוזיל עבורם את עלות הגיוס ומאפשר להם גם להגדיל את רווחיהם וגם להוזיל את עלות ההלוואות למשקי הבית. אלא שאז הבנקים היו נקלעים לסיכון ("סיכון ריבית"): אם הריבית במשק תעלה - הם יצטרכו בעתיד לחדש את הפיקדונות הקצרים שהם מגייסים בשיעורי ריבית גבוהים יותר, מבלי יכולת לגלגל את העלות על הלווים (שנטלו בעבר הלוואות לטווח ארוך). זו הייתה הבעיה שהתפוצצה בבנקים למשכנתאות בארה"ב בשנות ה-60' וה-70', כשהריבית עלתה בחדות על רקע משברי האנרגיה והאצת האינפלציה, והיא הביאה לקריסתם של כמחצית מהבנקים למשכנתאות בארה"ב במהלך שנות ה-80'.

הפתרון: הלוואה בריבית משתנה

מה אם הבנק היה יכול להגיע להסכמה שונה עם הלווים, לפיה הם יקבלו אמנם הלוואה הפרוסה לתקופה ארוכה (כך שיוכלו לעמוד בתשלום חודשי התואם את כושר ההחזר שלהם) אבל יסכימו שהריבית בהלוואה תיקבע מחדש מעת-לעת לפי ריבית השוק? הסדר זה, המכונה "הלוואה בריבית משתנה", מנתק את הבנק מ"עקום הריבית" ע"י כך שהוא מבטל את הקשר בין תקופת ההלוואה לבין תקופת הריבית: ההלוואה היא עדיין לתקופה ארוכה (פרוסה ל-30 שנה, כדי לאפשר תשלום חודשי נוח), אבל הריבית בהלוואה נקבעת מחדש מידי תקופה מוסכמת.

מה השגנו? כעת שיעור הריבית בהלוואה אינו מושפע עוד מתקופת ההלוואה (20 שנה, 30 שנה) אלא רק מתקופת הריבית. אבל יותר מכך: הצלחנו להקטין את עלות הלוואות. במבט ארוך-טווח, שממצע את שיעורי הריבית בארה"ב לאורך כמחצית המאה, החיסכון ללווה הוא הקטנת שיעור הריבית בהלוואה בכאחוז וחצי. ועוד משהו: חילצנו בכך את המערכת הבנקאית מסיכון ריבית מערכתי שהיה קיים אילו הבנקים היו בוחרים בדרך של מימון הלוואות ארוכות-טווח ממקורות קצרי-טווח.

אז הכל טוב? לא בהכרח: בשיטה החדשה, סיכון הריבית לא נעלם אלא התמקם במקום שונה - משקי הבית לקחו על עצמם את סיכון הריבית בתמורה להוזלת האשראי לדיור. האם זוהי בעייה? כן, אם הם אינם מודעים לכך. ויש עדויות אמפיריות (גם בארה"ב וגם בישראל) על כך שהם אינם מודעים לסיכון שנטלו על עצמם.

מהי המשמעות של סיכון הריבית עבור הלווה?

בשנים האחרונות, ההלוואה הפופולרית בישראל היא הלוואה בריבית המשתנה על בסיס ריבית ה"פריים". העיקרון בהלוואות אלו הוא שהריבית בהן היא יומית, כלומר היא תשתנה אם ובאותו יום שבו יחול שינוי בריבית ה"פריים". ולמי שאינו מודע לכך: "ריבית הפריים" בישראל אינה קשורה בשום צורה למושג ה"פריים" האמריקני, שמתייחס היסטורית לריבית שמשלמים הלווים הנחשבים כאיתנים ביותר בעיני הבנקים, אלא זהו שם-חיבה סתמי שהמציאו הבנקים לריבית הגבוהה ב-1.5% מהריבית שקובע בנק ישראל, והיא זהה בכל הבנקים. ריבית ה"פריים" בישראל משמשת עוגן לחוזים פיננסיים שונים (פיקדונות והלוואות). כיום (נוב' 2017) עומדת ריבית בנק ישראל על 0.1%, ולכן ריבית ה"פריים" עומדת על 1.6%. הריבית על הלוואות משכנתא נמוכה בדרך-כלל מריבית הפריים: במקרה של לווים מועדפים - היא כיום מתחת ל-1%.

ריבית בנק ישראל אינה נקבעת עפ"י צרכי שוק המשכנתאות המקומי אלא לפי הריבית בארה"ב, הציפיות בשוק ההון לגבי שיעור האינפלציה בשנה הקרובה ושיקולים מקרו-כלכליים אחרים. בניגוד לדעה המקובלת, אין מדובר בריבית חודשית - זהו רק נוהג של בנק ישראל לקיים דיון חודשי (בתחילת השנה אף החליט בנק ישראל לקיים את דיוני הריבית בתדירות נמוכה מחודשית) כי אנו חיים בתקופה יציבה. בעבר שינה בנק ישראל את הריבית גם מספר פעמים בחודש, כאשר חשב שהדבר נדרש. לכן, אם יחול שינוי באחד מהפרמטרים לעיל - ינקוט בנק ישראל בפעולה. לכשיעשה זאת - עלולים הלווים להיקלע לעלייה מיידית של תשלומי המשכנתאות (כלומר: במועד התשלום החודשי).

לאיזה סיכון הלווים חשופים? הגרף המצורף כאן מציג את התשלום החודשי בהלוואה בגובה 1 מיליון ש"ח שניתנה ל-30 שנה, כפונקציה של שיעור הריבית בהלוואה. טווח הריבית שמוצג בגרף הוא 1-10, כשכאמור לווים הנחשבים "טובים" בעיני הבנקים נמצאים כיום בסביבת ריבית של 1%.

אנו למדים מהגרף שהתשלום החודשי הנוכחי של לווים "טובים" הוא 3,216 ש"ח; גידול של נקודת אחוז אחת של שיעור הריבית בהלוואה - מ-1% ל-2% - יגדיל את התשלום החודשי ל-3,696 ש"ח; זהו גידול של כ-15% של התשלום החודשי. עליית ריבית של כ-5 נקודות אחוז תכפיל את התשלום החודשי.

ישאלו ה'רגועים': זה יכול לקרות? מה כבר הסיכוי? אני יכול רק לענות בשאלה נגדית: היה סיכוי שמניית חברת "טבע" תקרוס כך? אנחנו בעולם שאין בו תשובות ועדיף להתמקד בשאלות, בבניית תרחישים ובגידור סיכונים. מה יכול לגרום לעליית ריבית בנק ישראל ב-5 נקודות אחוז? כמה תרחישים, החל מתרחיש ביטחוני, משבר פוליטי, שינוי מגמה כלכלי והאצה של קצב האינפלציה. הסיכון אינו קשור רק לעלייה משמעותית של הריבית הריאלית, שתתרחש כנראה רק במקרה של משבר - הוא קשור גם לאפשרות של עלייה של הריבית הנומינלית עקב המראה של הציפיות האינפלציוניות: בנק ישראל יהיה חייב לפעול.

לתזכורת, ראו את הגרף הבא המציג את ריבית בנק ישראל בשני העשורים האחרונים:

העולם של ריבית נמוכה (ואפילו שלילית במונחים ריאליים) אינו 'המצב הטבעי': הפחתת הריבית בישראל נעשתה בתגובה להפחתות ריבית מקבילות בארה"ב; מטרתן של אלה היתה למנוע את הסיכון שמשבר פיננסי (התפוצצות 'בועת הדוט.קום' בשנת 2000, המשבר הפיננסי של 2008) ידרדר את המשק האמריקני לכדי שפל כלכלי כולל. סביר שככל שמשקי המערב יתאוששו מהמשבר האחרון נהיה עדים להעלאה של הריבית, בארה"ב וממילא גם בישראל.

איך בחר המפקח על הבנקים לגדר את הסיכון?

החשש מפני השפעה אפשרית של עליית הריבית על יכולת העמידה של הלווים בתשלומי המשכנתא גרמה לבנק ישראל להגביל את חלק ההלוואה הניתן בריבית פריים ל-33% מסך ההלוואה (2012). ההגבלה הייתה קצת גמלונית, בכך שהיתה כללית ולא התחשבה בגודל ההלוואה, בחוסנו של הלווה וביכולתו לחלץ את עצמו ממצב של התייקרות ההלוואה וכו', אבל קשה לרגולטור לבצע מיקרו-ניתוחים. הרגולטור האמריקני - בניגוד לנהוג אצלנו - נקט בשיטה שונה, כשקבע מיגבלה (ב-%) על השינוי השנתי שיכול לחול בתשלום השוטף בהלוואות משכנתא בריבית משתנה, פתרון סביר יותר לטעמי.

ואיפה הלווה?

אז כרגיל, הבנקים מודעים לסיכון הריבית שהלווה הישראלי נוטל על עצמו ומודאגים ממנו, והרגולטור מודאג אף יותר מהם, עד שהתערב וקבע להם מיגבלות קשיחות. ורק הלווה - זה שלווה מיליונים כדי לרכוש דירה "על הנייר" במחירים דימיוניים - הוא הגיבור האמיץ במחזה שלנו. הוריו - שנתם נודדת. והוא, בניגוד להם, למרות שהוא כבר אינו חי בעולם של ביטחון תעסוקתי ששרר פעם בישראל - הוא אינו חושש. אילולא המיגבלה של בנק ישראל ייתכן שהוא היה נוטל נתח אפילו גדול יותר מההלוואה בריבית משתנה. מה הסוד שלו?

יש לבטח כמה תשובות אפשריות. מעבר לכל המקרים הפרטיים של בעלי-ממון או כאלו שמצפים לקבל סכומי כסף נכבדים במהלך חיי ההלוואה ולפרוע אותה בפירעון מוקדם, אני הייתי מעלה את החשש שמדובר באי-הבנה של הסיכון. נתחיל ברמה העקרונית: נטילת הלוואה בריבית משתנה משמעותה שהלווה רכש דירה בעיסקה שאין בה מחיר סופי: הוא אינו יודע כמה יעלה לו האשראי. האם הוא היה נכנס לעיסקת רכישת דירה אילו מחירה הסופי של הדירה לא היה ידוע לו? אני מסופק. ובכל זאת, הוא חותם על עיסקת אשראי שאין בה מחיר ידוע.

אני מכיר חלק מהתשובות המקובלות להימור הלאומי הזה: שהסיכוי לעלייה משמעותית של הריבית בשנה-שנתיים הקרובות הוא קטן; שההפרש בין מסלולי ההלוואה (ריבית "פריים" מול ריבית קבועה) מספיק כדי לפצות על הנזק הצפוי במקרה של עליית ריבית; שאפשר יהיה תמיד לעבור ממסלול למסלול במקרה של עליית הריבית, ועוד. אבל אנחנו יודעים ש"העננים" כבר כאן: הריבית בארה"ב ובבריטניה כבר החלה לעלות, ולכן ההימור של משקי בית הוא כעת רק על תיזמון - לא על מגמה. ובעיקר - אני מוטרד מההכחשה של העובדה שמדובר בהימור, לגיטימי ככל שיהיה.

ואולי אני טועה וההימור ישתלם 'בגדול'? ואולי, אם לא, יסתבר לכולנו שמדובר בגזע אמיץ וקשוח, כזה שלוקח סיכונים מחושבים 'כמו גדול' ולא בא אח"כ בטענות ומענות לבנקים ולממשלה כשההימור נכשל?

של מי החוקים האלה, לעזאזל?

אחרי שנים ארוכות בהן חונכתי לערכים של יושר, אחווה ונטילת אחריות אישית - בבית, בביה"ס ובתנועת הצופים - התגייסתי לצה"ל ולמדתי שם מושג חדש: "השלמת ציוד". משמעות המושג הייתה לא פחות מנורמה חדשה, מהפכנית מבחינתי: אם אבד או הושחת לך ציוד צבאי במהלך השירות הצבאי - הדרך "הנכונה" אינה לדווח על-כך ולשאת בתוצאה, אלא "להשלים ציוד חסר" ע"י גניבה ממישהו אחר. מסתבר שהאיסור על גניבה, שהיה חשוב עד כדי כך שהוגדר כדיבר השמיני בתורה - אינו נחשב מספיק משמעותי כדי להיכלל בקוד האתי של צה"ל: ישנם דברים יותר חשובים. עד-כדי-כך הנושא פחות-ערך שחייל צה"ל שמתגלה אצלו חוסר-ציוד צפוי לעמוד לדין משמעתי, אבל חייל שהצליח בדרך כלשהי (נחשו איך!) "להשלים ציוד" - אינו עומד לדין על כך. התוצאה היא תרבות מטופחת של גניבות "אפורות". גניבות כאלו לא רק שאינן טאבו - הן זוכות להעלמת-עין מהולה בשביעות-רצון: מדובר ב"חייל טוב"; "קורא את המפה".

נחמד? איזוטרי? לא. לקוד ההתנהגות הזה יש אפקט אבולוציוני בעל השלכה מרחיקת-לכת על החברה הישראלית. כי אמנם יש לצה"ל קוד אתי שיש לו תרומה חשובה לחינוך לערכים כמו אומץ, הקרבה, שיוויון, אחריות אישית, התנדבות, דוגמא אישית, אבל מנגד יש לו קוד אתי לא-רשמי שיש לו תרומה לחינוך שונה: להישרדות הפרט על חשבון האחר. אבל יש כאן גם אמירה נוספת, על מידרג גמיש של ערכים, ועל זכותו של החייל לבחור בעצמו אלו הוראות יש לקיים ואלו לא (ראו הוויכוח הנצחי על משמעת מנהלתית מול משמעת מבצעית). התוצאה היא שאתה דורש מפקודיך הקפדה על משמעת ועמידה בהוראות (בעיקר אלו שנחשבות בעיניך כהוראות חשובות), אבל אינך דורש זאת מעצמך.

מה פוטר אותך מקיום הוראות מחייבות? זה יכול להיות שאתה שייך ליחידה מובחרת, שעושה סלקציה בהוראות הצבא. זה יכול להיות שאתה קצין בכיר. אני זוכר שלפני שנים רבות, במשפט צבאי של נהג של אלוף מסוים, העידה קצינה מלשכת האלוף לטובת הנהג וסיפרה על כך שבסביבתו של האלוף התחושה היא שהנוכחים אינם כפופים לחוקי הצבא - הם מעל לזה.

האינדוקטרינציה החינוכית אינה מוגבלת לתקופת השירות הסדיר - היא נמשכת גם בשנים הארוכות של שירות המילואים. כי אולי בגרת וכיום אתה אב לילדים, מורה לתלמידים ומנהל לאנשים - אולי אפילו מודל לחיקוי בסביבתך - אבל כיצד תנהג כשיסתבר שחסר לך פריט-ציוד במהלך שירות המילואים שלך? תעמוד לדין משמעתי כאדם בוגר ותישא באחריות, או תחזור למנהגך ו"תשלים ציוד"?

חלפו שנים רבות מאז השירות הצבאי. במפגשים עם תרבויות אחרות אני מודע לתכונה הבולטת של ישראלים (הכללה, אני מודע) בהשוואה לאזרחים של מדינות המערב: חוסר הכבוד להוראות החוק, לתקנות, לכללי התנהגות נורמטיביים. היחס המקובל להוראות השונות הוא יחס ספקני, מהול אולי בזלזול, כאילו מדובר בחוות-דעתו של המחוקק: הוא חושב כך, אבל זו רק חוות-דעתו - זה לא באמת מחייב אותי. בעולם אחר… מושלם… אולי…  אבל העולם הרי אינו מושלם, אז כל אחד יפעיל שיפוט עצמאי ויפעל כראות עיניו.

חשבתי אפילו על משהו אירוני: מאז קבע בית המשפט בעניין פרשת כפר קאסם (1957) שיש פקודות "בלתי חוקיות בעליל", כאלה שדגל שחור מתנוסס מעליהן ואסור לחייל למלא אותן - דומה שישראלים מתייחסים לכלל החוקים והתקנות (כולל חוקי התעבורה...) כאילו דגל אדום מתנוסס מעליהן; זו כנראה הסיבה לכך שהם שוקלים בכל מקרה לגופו אם ההוראה נראית להם. לרוב זו בכלל אינה שאלה מוסרית, תרבותית או חינוכית מבחינתם, אלא שאלה כלכלית, של תוחלת הנזק הצפוי להם מאי-עמידה בהוראות (כלומר: הסיכוי להיתפס כפול חומרת העונש).

חופש הבחירה הזה שהענקנו לעצמנו נוגע כמעט לכל תחום בחיים: חוקי התעבורה, חוקי הבנייה, תקנות עירוניות, הוראות בטיחות, כללי התנהגות במרחב הציבורי, ועוד. כפי שזה נתפס בציבור בישראל, ההוראות השונות אינן משקפות הסכמה חברתית מושכלת ומנוסה לגבי הכללים הנחוצים לפעולתו התקינה של ציבור גדול - הן סתם החלטות שרירותיות (וטפשיות: שאלו לדעתו של כל אחד שלא מקיים אותן!) של שלטון זר, חורש-רעה. ובכל מקרה מדובר רק בעצה. קטן עלינו!

זה מטשטש את ההבדל החשוב בין אזרחים שומרי-חוק לבין פושעים. זה אומר שמסביבנו מתנהגים רבים כראות עיניהם: מצייתים לחלק מהחוקים ומתעלמים מאחרים. זה אומר שכולנו נעים בתחום האפור, כל אחד בשטחי החיים בהם החליט שלא לקיים את החוק.

זה כמובן משפיע על איכות החיים של כולנו: אנחנו מפריעים איש לרעהו בחיי היומיום - אם זה בבית המשותף, בכביש או בתור לקופה, אנחנו כועסים תדיר על האחר ("הוא לא בסדר"), אנחנו פסימיים לגבי עצמנו ("מדינת ברדק", "מדינה מושחתת"), אנחנו משתמשים בביטויים אנטישמיים ("הישראלי המכוער") ואנחנו מנסים להימנע ככל האפשר מחברת ישראלים אחרים כשאנחנו מבלים חופשות בחו"ל. ובעיקר: איבדנו בדרך כמעט את כל המסר הציוני, של עם מתחדש, גאה בעצמו, שבונה חברה נאורה, ערכית, מלוכדת.

אז כנראה שלא הרווחנו הרבה מהחופש-לכאורה הזה שנטלנו לעצמנו שלא לקיים הוראות וחוקים, כי זה מחזיר אותנו למצב של חברה פרועה, לא מאורגנת ולא הוגנת. סוג של "מערב פרוע" בלי הרומנטיקה ההוליוודית. וכולנו כנראה נפגעים מכך - כל אחד בהקשר אחר. כי כפי שיש הקשר שבו אתם אולי מרוויחים משהו מאי-הסדר (נוהגים בניגוד לחוק, מעלימים הכנסות, "סוגרים" מרפסות, נדחפים בתור) - יש כנראה הקשר שבו אתם מפסידים (מחכים בתור ששה חודשים לרופא מומחה, משלמים מחיר מופקע לבעלי מלאכה שמנצלים אתכם, מרומים ע"י ספקי שירות, סובלים מהשתלטות של שכנים, מהווים קרבנות לניצול ע"י מעבידים).

אבל יש פגיעה יותר משמעותית מעצם הסכום של המקרים הפרטניים הללו - זוהי הפגיעה התודעתית, המתמשכת: אתם מבלים את ימיכם בידיעה שהמערכת כולה לא עובדת, שהחוקים הם ללוזרים, שאין דין ואין דיין, ושאם לא תפעלו בתוקפנות כנראה שלא תקבלו את זכויותיכם האזרחיות. ואז - הלך השקט הנפשי: כל מגע עם האחר כרוך עכשיו במתח ובחשדנות שמא אתם קורבן של העובדה שאין יותר חוקים וסדר חברתי, שמא מנצלים אתכם, שמא עוקפים אתכם בתור, שמא אתם "פראיירים". כל ניסיון לקבל שירות מתחיל בשאלה איך להימנע מפגיעתה של המערכת הבעייתית שיצרנו, איך לעקוף אותה. איך לקבל מבלי לשלם תמורה. מהי הקומבינה הנכונה לפתרון הבעייה שלכם.

איך זה קרה לנו? שמעתי כבר הרבה הסברים, חלקם גזעניים, חלקם פסיכולוגיים, חלקם כלכליים וחלקם חברתיים. אינני יודע מי מהם הוא הנכון. אבל אני זוכר שהמקום הראשון שבו פוצצה בועת החלום של נעורי האידיאליסטיים היה המפגש עם צה"ל, וזה עוד אחרי שביליתי שנתיים נאיביות בהתכוננות לקראת שירות צבאי משמעותי. כי בצה"ל למדתי שלמרות שמדברים גבוהה-גבוהה על חשיבותה הקריטית של המשמעת בתפקודו של צבא - המסר החינוכי היומיומי הוא שמשמעת ניתנת לחלוקה, לבחירה ע"י המפקד המקומי; שהיא תמיד חלה על אחרים - לא עליך; בעיקר אם אתה בעמדה מתאימה, בעיקר אם אתה "מהחומר הנכון".

אז הכל התחיל מ"השלמת ציוד", הגלגול המודרני של "סחיבת" התרנגולות של הפלמ"ח? או ש"השלמת ציוד" זה רק סימפטום סתמי המלמד את מצבה התרבותי של החברה? אינני יודע. אבל מדוע היא חלק מהקוד ההתנהגותי המועבר בפועל מדור לדור של צעירים?

לידיעת מפקדי צה"ל של היום. ואין בכל מה שאמרתי כאן שמץ של האשמה - רק רטרוספקטיבה.