בנק מזרחי-טפחות חתם באחרונה על הסכם עם בעלי השליטה בבנק איגוד לרכישת הבנק. אם הרכישה תאושר ע"י הממונה על ההגבלים העיסקיים יהפוך מזרחי-טפחות לשלישי בגודלו בין הבנקים בישראל, לאחר שימזג לתוכו את איגוד - הבנק השישי בגודלו.
זה טוב ליהודים? כמו בסיסמה "נתניהו טוב ליהודים" - תלוי במי מהיהודים מדובר.
יש בישראל מעט מידי בנקים
יודע זאת כל מי שזקוק לאשראי. התוצאה היא שהתחרות בין הבנקים מוגבלת. התחרות מוגבלת גם בגלל התנהגות הלקוחות: הלקוחות מהססים לעבור מבנק לבנק, אם בגלל החיכוך האדמיניסטרטיבי הכרוך במעבר כזה ואם בגלל שכמקבלי אשראי הם חושבים שנגישותם לאשראי תלויה בהיכרות יציבה וארוכה עם הבנק. אשראי מצריך 'היסטוריה בנקאית', ובמדינה שבה אין איסוף שיטתי וגלוי-לכל-מלווה של ההיסטוריה של לקוחות קמעוניים (חוק נתוני האשראי עדיין לא שם, "הודות" למלחמת התשה מצד הבנקים הגדולים) - הנגישות לאשראי מותנית בוותק שלנו כלקוחות של הבנק.
הבנקים בישראל גדולים מידי
זו נראית אמנם השלכה ישירה של מיעוט מספרם, אבל הריכוזיות הגבוהה בתחום הבנקאות הייתה קיימת בישראל גם לפני כמה עשורים, כשמספר הבנקים שפעלו היה עדיין גדול משמעותית ממספרו כיום: חמשת הבנקים הגדולים היוו עוד בשנות ה-90' קרוב ל-90% מכלל המערכת הבנקאית.
לגודלם של הבנקים ביחס למערכת יש משמעות יציבותית קשה
קריסת בנק בישראל כמעט ואינה עולה על הדעת בגלל ההשלכות האפשריות של אירוע כזה על יציבות המערכת הפיננסית כולה. זוהי השלכה ישירה של גודלם של הבנקים. וכך, בעוד שבארה"ב בנקים קורסים ונסגרים מעת לעת והמערכת הפיננסית כולה שורדת ללא פגע - קריסת בנק ישראלי עלולה להוות אסון למערכת הפיננסית. אם אנו זקוקים לתזכורת: "בנק למסחר" - בנק קטן שקרס בשנת 2002 - יצר איום מקרו-יציבותי שאילץ את בנק ישראל ליטול על עצמו את כיסוי הפסדי המפקידים (אין בישראל ביטוח פיקדונות שיספוג הפסדים כאלו) בגלל החשש שקריסת הבנק (שהיא אירוע סביר ואפילו רצוי כשלעצמו) תגרום לתגובת-שרשרת שתאיים על המערכת הפיננסית כולה. ואז מדובר היה בבנק קטן-יחסית. לגבי בנק גדול אין ספק שמדובר במאזן אימה: אי-אפשר להניח לו לקרוס בגלל שקריסה כזו תסכן בהכרח את יציבותה של המערכת הפיננסית כולה.
בנקים גדולים מידי יוצרים עיוות בשוקי הכספים וההון
במצב רגיל, מחיר המקורות של בנק (עלות הפיקדונות בהם) משקף את ההערכה הרווחת בשוק לגבי חוסנו: ככל שבנק נתפס איתן יותר - פרמיית הסיכון הגלומה במחיר המקורות שהוא מגייס נמוכה יותר. כללי התנהגות אלו ('משמעת' שמקורה בכללי ההתנהגות בשוק ההון) גורמים לבנקים להתנהל באורח שמרני, סוג של איתות לשווקים לגבי איכות הניהול שלהם (בין השאר: שמירה על הון עצמי ההולם את היקף הסיכון הגלום בעסקיהם). לעומת זאת, כאשר קיימים בנקים גדולים מידי - ההערכה הרווחת בשווקים היא שהבנקים "גדולים מכדי להיכשל" (Too Big To Fail): אין מדובר עוד בחוסן שמקורו בניהול מוצלח/שמרני של הבנק, אלא בהערכה שהמדינה לא תוכל להרשות לעצמה את האיום על כלל המערכת הפיננסית שייווצר עם קריסתו של בנק גדול. התוצאה היא מחוייבות נרמזת (Implicit) של המדינה לשמירה על שלומו של הבנק. מחוייבות-לכאורה זו (ואולי אינה לכאורה) גורמת לכך שהבנק מגייס מקורות במחיר נמוך יחסית למצבו האמיתי וביחס למחירי הגיוס המקובלים בשוק. יתרון יחסי זה של בנק גדול בשוקי הכספים וההון מעניקה לו יתרון תחרותי בלתי-מוצדק כלכלית (אין כאן יעילות אמיתית); היא גם עשויה לפתות את הבנק לניהול לא-שמרני ולמהלכים פזיזים, שכן משמעת השוק אינה פועלת במקרה שלו בגלל הגנה שמקורה במחוייבות-לכאורה של הממשלה ליציבותו.
הבנקאות בישראל הולכת ונעשית ריכוזית
היה אפשר לצפות שמשיקולי יציבות מערכתית נראה בישראל מגמה של ירידת ריכוזיות, מה גם שבעקבות המשבר הפיננסי העולמי נחרת בתודעה הציבורית הסיכון של "גדולים מכדי להיכשל", אבל נהפוך-הוא: במהלך העשורים האחרונים הצטמצם מספר הבנקים הפועלים בישראל. חלקם נסגרו, חלקם התמזגו עם בנקים אחרים וחלקם נבלעו לתוך חברות-אם בנקאיות (ראו לדוגמא את תשעה הבנקים העצמאיים למשכנתאות שפעלו כאן בשנות ה-90').
מדוע בעצם הבנקים הולכים וגדלים?
אחת הטענות היא שקיימת בבנקאות תופעה של 'יתרון לגודל': בגלל קיום הוצאות קבועות משמעותיות, הבנק יעיל יותר (במונחי עלויות תפעול) ככל שהוא גדול יותר. המשמעות של קיום יתרונות לגודל, מבחינת התנהגות בעלי המניות של הבנק, היא שאם הם שואפים להגדיל את רווחיהם - כדאי להם להגדיל את הבנק שבבעלותם ע"י רכישה ומיזוג עם בנקים אחרים. ואכן, בולטת העובדה שיותר משהבנקים בישראל מגדילים את פעילותם ע"י צמיחה הדרגתית, פנימית ('אורגנית') - הם עושים זאת בקפיצות מדרגה, ע"י רכישה ומיזוג של בנקים אחרים. הם בעצם משחקים במשחק הילדים האהוב 'מונופול': קונים ומוכרים, "עושים סיבוב". וכך, לאורך זמן הולך ומצטמצם מספרם של הבנקים בישראל, והנותרים הולכים וגדלים.
'יתרונות לגודל' - מצב טבעי, או תוצאה של רגולציה?
אילו המדובר היה ביתרונות אוביקטיביים לגודל, כאלה שנובעים מאופי ענף הבנקאות - גם אז אפשר היה לשקול אם קיום יתרונות לגודל מצדיק ויתור על יציבות מערכתית ועל מידת התחרות. זהו שיקול שקיים תמיד בוויכוח על מונופולים 'טבעיים' האופייניים לענפי תשתיות. אלא שבמקרה של בנקאות, מעבר לגורמים שקשורים לעצם הטכנולוגיה הבנקאית, היתרון לגודל מתעצם בגלל דרישות רגולטוריות שנוגעות למערכות המיחשוב, להעמקת הדיווח והבקרה, ולניהול סיכונים - דרישות שהוחמרו בעשור האחרון על רקע המשבר הפיננסי העולמי. אלו מערכות שעלותן התפעולית גבוהה, והתוצאה היא שסף הכניסה של מתחרה חדש לתחום הבנקאי הולך ומוגבה. זוהי הסיבה לכך שבנקים קטנים מתקשים להתמודד, זוהי הסיבה שיוזמות כמו זו של הבנק החברתי אינן מצליחות להמריא, וזו אולי גם הסיבה לכך שכבר שנים רבות לא ראינו בישראל השקה של פעילות מקומית מצד בנק זר.
יש לנו אינטרס לשמור את המערכת הבנקאית מבוזרת - להימנע מבנקים גדולים מידי
זהו אינטרס של הלקוחות, שמעוניינים שהתחרות בין הבנקים תפעל לטובתם. הצרכים הבנקאיים של רובנו היו נענים באותה מידה ע"י בנקים קטנים, כאלו המשתמשים בטכנולוגיה מתקדמת למתן שירותים. זה הולך ונעשה ברור לאור הרפורמות של השנים האחרונות, שהעבירו את החיסכון ארוך-הטווח מהבנקים לבתי ההשקעות, וזה יתברר עוד כשהבנקים יוותרו על חברות כרטיסי האשראי. לניהול חשבונות עו"ש לא צריכים בנקי-ענק, וייתכן שהטכנולוגיה מאפשרת לפצל מקטעים של התפעול הבנקאי בדרך של מיקור-חוץ לצורך ניצול יתרונות-לגודל במקום לבנות בנקי-ענק השולטים אנכית בתהליך כולו. גם לא ברור שמיזוג בנקים בינוניים כדי ליצור בנק-ענק שלישי בישראל ישפיע לטובה על התחרות במגזר הקמעונאי.
מעבר לכך, ביזור הוא אינטרס של מי שמופקד על יציבותה של המערכת הפיננסית כולה. לכן היינו צריכים לחשוב טוב אם שיקולים של יעילות - ניצול 'יתרונות לגודל' - הם סיבה מספיק טובה כדי שנסכים לוותר על שיקולים של שמירה על תחרות ושל שמירה על יציבות פיננסית מערכתית, או שהיה מקום להתערב בתהליכים אלה של גידול ריכוזיות ולהגביל את הנטייה של הבנקים לגדול ולגדול.
ישנה גם סיבה נוספת, ההולכת ומתבהרת, לכך שרצוי להגביל את גודלם של הבנקים
בשנים האחרונות אנו נחשפים יותר ויותר להשלכותיו הדרמטיות של תהליך ההפרטה שמתחולל במשק הישראלי מזה שלושה עשורים. ההפרטה העבירה את השליטה בבנקים מידי המדינה והמוסדות הלאומיים לידי בעלי שליטה מעטים. כוח זה שנצבר בידי מעטים מנוצל על-ידיהם לא רק להתייעלות (הלוואי) ולשיפור הניהול העיסקי (הלוואי), אלא גם לצבירת עוצמה בפירמידות-אחזקה כלכליות. העוצמה הנצברת בידי מעטים אינה משמשת אותם רק כדי להתמודד עסקית בכפוף לתנאי המשחק המקובלים - מה שהיה פועל מטבע הדברים לטובת כולנו - אלא גם מופעלת על-ידיהם כדי לנסות ולשנות את חוקי המשחק לטובתם, לצבירת רווחים. יכולת זו מתאפשרת ע"י הפעלת מנופי השפעה על מוקדי-כוח פוליטיים כדי לאלצם לשנות את החקיקה הכלכלית ואת כללי הרגולציה. אחד הסממנים הבולטים של תהליך זה הוא גיוס רגולטורים-לשעבר ופקידי-מדינה בכירים לשעבר לשירות בעלי השליטה כדי להעצים את יכולתם להשפיע על הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרגולציה. ראו בעצמכם כמה מבכירים לשעבר של משרד האוצר ובנק ישראל ממוקמים בשנים האחרונות בצמרת הניהולית של הסקטור הפיננסי. קשה לקבל שמדובר דווקא בכשרונות ניהוליים נדירים בתחום הפיננסי שנפלטו מהסקטור הציבורי.
סביבה בנקאית לא-תחרותית מאפשרת לבנקים לגבות מהציבור מירווחים ועמלות מוגזמים
שאלה מעניינת היא למה משמשות ההכנסות המנופחות של הבנקים. לא כל הפירות הולכים לבעלי המניות: אנו רואים שחלוקת השפע משותפת לשכבות נוספות - למנהלים הבכירים, שזוכים לתנאי שכר מופלגים, ולעובדים ותיקים, שנהנים משילוב שכבר כמעט ואינו קיים בשוק העבודה הישראלי, של שכר גבוה עם קביעות ותנאים סוציאליים נדיבים. הדגמת היכולת הזו של מונופול לשתף בשלל גם את עובדיו (בדרך-כלל הוותיקים - לא עובדי 'דור ב') חוזרת על עצמה גם במקרים אחרים במשק שבהם לא מתקיימת תחרות: חברת החשמל, רשות הנמלים ובאחרונה ראינו גם את רשות שדות התעופה. ובטח עוד לא ראיתי כלום.
מה אפשר היה לעשות אחרת?
אם מקבלים שהבנקים בישראל גדולים מידי - צריך היה לפעול להקטנתם. זה יכול להיעשות ע"י אילוצם לוותר על פעילויות לא-בנקאיות, ע"י מכירה של אחזקות בנק-בבנק כדי להגדיל את מספר הבנקים העצמאיים, ע"י מכירת אחזקות של הבנקים, ע"י קביעת תקרה לגודל פעילותו של בנק בישראל, ע"י דרישות הון מבוססות-נתח שיקזזו את היתרונות הנובעים מגודל, ע"י התערבות נקודתית למניעת חיסול בנקים בדרך של 'בליעה', ע"י עידוד כניסת בנקים חדשים למערכת, וע"י עידוד בנקים בינלאומיים לפתוח שלוחות בנקאיות בישראל. רוב היוזמה הזו אינה צריכה לבוא דווקא מכיוונו של בנק ישראל, שעניינו מוגבל לשמירה על יציבות. זה לא המנדט שלו.
ומה לגבי הסיפור הספציפי של עיסקת מזרחי-איגוד?
שילוב של בעיות - סכסוכים בין בעלים וחוסר ההצלחה המתמשך של בנק איגוד להפגין צמיחה בריאה ורווחית על בסיס פעילותו הבנקאית המסורתית - הביא אחרי המתנה ארוכה לאפשרות של מכירתו. אינני מכיר מקרוב את הפרטים, אבל עקרונית זו יכלה להיות הזדמנות לשינוי כיוון של הבנק: לחיזוקו של איגוד כבנק עצמאי (להבדיל מבליעתו ע"י בנק קיים), לפריצתו כבנק חברתי, להכנסת קבוצת בעלים חדשה שתוביל אותו לאופק חדש, או לשימוש במערכי הבנק כבסיס לכניסת בנק בינלאומי לפעילות בישראל. הכיוון אליו הדברים נוטים הוא אחר: מיזוגו של איגוד עם בנק מזרחי-טפחות, מהלך שאמור להגדיל את מספר המגה-בנקים בישראל כדי ליצור לכאורה תחרות בין הענקים.
לא ברור מניין הביטחון שמתן רשות למזרחי-טפחות לבלוע בנק קטן-בינוני יגרום לו להפוך עורו ולהגיע למעמד של בן-תחרות לשני הבנקים הגדולים בישראל. מההיסטוריה הייתי מסיק אחרת: דומני שמיזוג שלושה בנקים לתוך מזרחי בתוך כעשור (הבנקים טפחות, אדנים, יהב) לא יצר בנק מסחרי גדול אלא רק העביר את המותג המשכנתאי החזק מהחברה-הבת לחברה-האם והפך את בנק המזרחי, שהיה בנק מסחרי, לבנק משכנתאות גדול. נראה גם שהיתרון העיקרי הצפון לבעלי מזרחי-טפחות מהמיזוג המוצע הוא ניצול של רווח חשבונאי הנובע מדחיית מס עקב רישום הפסדים של בנק איגוד, בתוספת ליטוף לאגו עקב הפיכת מזרחי-טפחות לבנק השלישי בגודלו בישראל. לבנק ישראל יש אולי עניין בצמצום הנטל התפעולי הרגולטורי שיתאפשר עם סגירת בנק איגוד, ואולי גם הקלה בכאבי הראש שגרמו מריבות הבעלים בבנק איגוד. ואנחנו? נשמע כנראה סיפור שיווקי על יצירת תחרות ל"דואופול" הבנקאי המפורסם, נראה כנראה ירידה בתחרות בין הבנקים, ונישאר במערכת פיננסית מסוכנת בגלל בנקים "גדולים מכדי להיכשל".
אז מה היה לנו?
הסיפור הספציפי של מיזוג בנק איגוד לתוך מזרחי-טפחות אינו סיפור קריטי לכולנו - מדובר בעיקר בהחמצה של הזדמנות לקבוע מגמה חדשה, לשנות כיוון. עם סיפור מדומיין של הגברת התחרות בין מגה-בנקים אנו מקבלים עלינו את הסיכון של הקטנת התחרות בין הבנקים ושל מערכת תיווך פיננסי שבה יש שחקנים גדולים מידי המסכנים את יציבותה של המערכת. זה לא היה צריך לקרות כך. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה