סביב ארבע החקירות העוסקות בשחיתות שלטונית קיימת דרמה. ישנה תחושה של התפתחויות מסעירות שמוכיחות לכאורה שראש הממשלה נתניהו היה מעורב בשחיתות ובהשחתה, ושסופו הפוליטי קרוב. ייתכן, אבל ייתכן גם שנדונו להמתין עוד זמן ארוך עד שהערפל יתפזר ותוצאות החקירות תתבררנה. בינתיים למדנו כמה דברים וכדאי להפנים אותם.
המערכה המשפטית נגד נתניהו אינה המערכה הראשונה נגד נתניהו בנושא השחיתות: קודם שנפתחה ניהל נתניהו מערכות בשלושה מישורים מקבילים - הפוליטי, התקשורתי והציבורי. הוא ניצח בשלושתם. המערכה המשפטית - האופציה של החלש - היא פתרון שננקט מחוסר ברירה, רק לאחר שבכל המערכות האחרות יצא נתניהו כשידו על העליונה.
נתניהו ניצח במערכה הציבורית. למרות העדויות שצפו ברשת בדבר שחיתות-לכאורה ועל הנעשה בבית ראש הממשלה - הדרישה הציבורית להתפטרותו לא הצליחה לצבור תנופה. החברה הישראלית סובלת ממחלה כרונית של פירוד עדתי על רקע תחושת אפלייה, מחלה שאוכלת בה ויוצרת קרקע פוריה לפוליטיקה של זהויות ובעיקר לטיפוח מכוון של שנאה בין מחנות. תחושת האפלייה טופחה במשך השנים ע"י מפלגות פוליטיות שונות שמצאו דרך להיבנות ממנה. ההגנה העממית על נתניהו נובעת מאותה תגובה אוטומטית של שנאה, שכן נתניהו נחשב כנציג אותנטי של הציבור הנחשב-בעיני-עצמו-כמוחלש (ולמרבה התמיהה גם כאופוזיציה). אפשר להוסיף לזה את האדישות מעוררת-המחשבה שבה בני הדור הצעיר מתייחסים לפרשיות השוחד ולפעילות המחאה סביבם, כאילו הדבר אינו נוגע להם, עובדה המשתקפת בהרכב הגילאי המבוגר של מפגיני רוטשילד.
נתניהו ניצח במערכה הפוליטית. הוא הצליח ליצור קואליציה ימנית שנראית (בינתיים) יציבה ועמידה לסערה סביב פרשיות השוחד. יציבותה של הקואליציה נובעת מאינטרסים של כל אחד ממרכיביה להישאר בשלטון ויהי-מה, אם בגלל מה שהמשך קיומה של הקואליציה מאפשר להם (ימין, חרדים) ואם בגלל הצורך להילחם במחוגי השעון כדי להוכיח הישגים לפני מועד הבחירות ("כולנו"). וכך, אין אף פלג מהקואליציה שמוכן להפיל את הממשלה או למצער לדרוש מנתניהו לפרוש (או להכריז על נבצרות) ולאפשר למנהיג אחר ממפלגתו לקחת את מקומו. הליכוד עצמו ריק ממתחרים ראויים, פרי מהלכים של נתניהו שהפכו אותו לשליט יחיד במפלגתו והחליפו את שורות המנהיגים בנאמנים נעדרי שיעור-קומה. ליתר ביטחון הוא גם מינה שורה של שומרי-סף מטעמו כדי לצמצם ככל האפשר סיכון של יציאה כנגדו.
נתניהו ניצח במערכה התקשורתית. זה לא קרה מעצמו: בראש גופי התקשורת עומדים בעלי הון, והוא טרח לקשור אותם אליו בסידרת עיסקאות כדי ליצור לעצמו תקשורת תומכת. לשם כך הוא אפילו מינה את עצמו לשר התקשורת ודרש ממפלגות הקואליציה לחתום על הסכם השולל מהם את הזכות להתנגד לרפורמות שהוא יוזם בתחום התקשורת, לשם כך הוא לחם לסגירתם (או לסירוסם) של ערוצי טלוויזיה שזוהו כבעלי קו עצמאי, ולפני הכל הוא פעל להקמת עיתון יומי פרטי שתפקידו לשמש לו שופר אישי. מעבר לכל אלו, זהו ראש הממשלה הראשון בישראל שאיננו מתראיין בגופי התקשורת אלא משגר הודעות מוקלטות מראש ועוקף את המראיינים באמצעות סרטונים המופצים ברשתות החברתיות.
בלית ברירה, נותרה לנו רק המערכה המשפטית. צריך לזכור שני דברים לגביה: האחד - היא פועלת לאט, ובשלבים מדודים. היא מחייבת הערכת המימצאים בפרקליטות, החלטה על הגשת כתבי אישום, שימוע, הגשת כתבי אישום, משפט, פסק דין ואולי ערעור ודיון בערכאה נוספת. לפי הערכות שהועלו בתקשורת, גם אם יוגשו כתבי אישום זה יקרה רק במחצית הראשונה של 2019. כל זאת אלא אם יחולו שינויים בלתי צפויים בעלילה קודם לכן.
אבל יש גם דבר שני שיש לזכור לגבי מערכה משפטית: תוצאתה אינה ידועה. מערכות משפטיות שנוהלו כנגד אריאל שרון ואביגדור ליברמן הסתיימו בהחלטה על סגירת תיקים, והמערכה המשפטית כנגד אולמרט הניבה בסה"כ תוצאות שוליות (יחסית לאישומים). לכן, גם אם המערכה תסתיים בהרשעה - מדובר בלוח זמנים ארוך ובסיכוי מוגבל. ובינתיים אנחנו נהיה חשופים למערכה ציבורית ופוליטית מתמשכת מצד נתניהו, מערכה שתזיק לחברה הישראלית התפורה תפרים עדינים. וישנה כמובן גם השאלה עד כמה הסיכוי שישראל תיכנס למלחמה בצפון מושפע מהמאבק של נתניהו בהאשמות הפליליות נגדו.
ויש דבר חשוב יותר מנתניהו. החברה הישראלית חולה: התפרים שמחברים אותה נחלשים. מחנה הימין האידיאולוגי מושך אותה לכיוון שיכול להביא לא רק לעימות אלים נוסף עם העולם הערבי אלא גם למלחמת אזרחים בתוך ישראל על רקע פילוג לגבי מטרות המלחמה והנחיצות בה. המחנה הדתי, מצידו, מנצל סיטואציה פוליטית זמנית להדתה ולכפייה דתית בתחומים הולכים ורבים, תוך ערעור היסודות הדמוקרטיים לצורך הדגשת האופי היהודי (הדתי) של המדינה. ההתפתחות הכלכלית בדור האחרון פועלת כצנטריפוגה המגדילה את אי-השיוויון בחברה: השכבות המוחלשות-כלכלית אינן מצליחות להתמודד עם המציאות הכלכלית המשתנה, והן שוקעות בהדרגה בעולם חסר-תוחלת, עם סיכוי הולך ופוחת להגיע לרווחה כלכלית ולבעלות על דיור ועם מצוקה פנסיונית עתידית שהולכת ומתחוורת; מנגד, שכבה מבוססת ומקושרת ממשיכה לצבור הון מוגזם ולהשיג שיפור בלתי מוצדק של רמת החיים. אוכלוסייה חרדית הגדלה במהירות (לפי תחזיות הלמ"ס תהווה אוכלוסייה זו כשליש מתושבי ישראל בתוך חמישה עשורים) מנצלת את החולשה הפוליטית של ישראל ליצירת תופעה המונית של פרזיטיות כלכלית ונחשלות תרבותית וכלכלית ע"י ניצול כוח פוליטי לסחיטת הטבות כלכליות. וברקע כל זה, גופים עסקיים צמחו למפלצות המנצלות את כוחן לסחיטה מונופוליסטית של החברה, ועדי עובדים גדולים הופכים לבדיחה עצובה את הרעיון הסוציאליסטי של הגנה על זכויות העובדים וסוחטים תנאי שכר ופנסיה מוגזמים ע"י השתלטות על מונופולים ושירותים ציבוריים, והשחיתות השלטונית עולה ופורחת. לכן אני מוצא שההתעסקות הציבורית עם נתניהו היא מוגזמת. יש לאפשר למערכה המשפטית למצות את עצמה, אבל בכך לא תבוא גאולה לישראל: נתניהו הוא בסה"כ חיידק שהתיישב על גוף מוחלש. מה שצריך הוא לחזק את הגוף. לשם כך דרושה מדיניות חברתית פותרת-בעיות, מלכדת, נותנת תקווה - לא מדיניות של סיסמאות, לא דירות בזול, לא מבצעי נטו-כחלון או "מע"מ אפס".
