טיילתי לתומי על שפת הים ומצאתי כד ישן, חתום. פתחתי אותו ושחררתי מתוכו שד. השד הודה לי ביבושת והודיע לי שיש לי זכות לבקש ממנו משאלות (זה לא אישי - זהו הנוהג המקובל עם שדים שמשוחררים מכדים). מסתבר שזה היה שד ממוצא ספרדי, ולכן הוא העניק לי במתנה 10 משאלות (שד אשכנזי היה מסתפק בשלוש, וגם זה בתשלומים וכמובן לא כולל אריזה ומשלוח). ויתרתי על בקשות אישיות וביקשתי רק בקשות לטובת הכלל, כי אני ציוני (למרות שיש כיום מי שיטען ההיפך). להלן עשר המשאלות שביקשתי ממנו להגשים לגבי המדינה שלי:
1. חוקה לישראל
מדינת ישראל מתנהלת כבר 70 שנה ללא חוקה. זו היתה כנראה דרך לעקוף מאבקים לגבי אופיה של המדינה, ואולי גם טריק נחמד לנהל חיים דמוקרטיים שהם לכאורה חופשיים ממיגבלות ונתונים במלואם להחלטת הרשות המחוקקת. אבל זה הולך ונעשה בעייתי עם השנים וככל שהעימותים הפוליטיים בישראל גוברים. אין למעשה בסיס חוקתי שכנגדו ניתן להגדיר את כללי המשחק החקיקתי וזה יוצר קדחתנות של חקיקה, חקיקה לעומתית, פתרונות מאולתרים כמו חוקי-יסוד, מלחמה בלתי פוסקת לגבי הגדרת הפרדת הרשויות, וחקיקה שמנסה להגביל את יכולתה של כנסת עתידית להחליט אחרת (משאל עם, קביעה באיזה רוב אפשר לשנות חוקים). אולי במקום כל אלו עדיף היה להשלים כתיבתה של חוקה לישראל שתהווה בסיס מוסכם לפעולת הרשויות.
2. הגדרה מחדש: למי בישראל תינתן זכות ההצבעה
כחברה, אנחנו מצויים כיום בצומת של החלטות היסטוריות, שתקבענה את אופייה של מדינת ישראל. ההחלטות החשובות שעלינו לקבל אינן גיל הפרישה של נשים או שיעור המע"מ, אלא החלטות לגבי אופייה של החברה, היותה של המדינה יהודית ו/או דמוקרטית, ושאלת גבולותיה הגיאוגרפיים. לקראת קבלת ההכרעות הגורליות הללו ומתוך אמונה בחשיבות הייצוג הדמוקרטי, הייתי מעוניין שיוכנסו כמה שינויים בקביעה מי זכאי להשתתף בהכרעה דמוקרטית זו. הייתי רוצה לשנות את הגדרת זכות הבחירה.
ראשית, הייתי מציע להעלות את סף הגיל להשתתפות בהצבעות דמוקרטיות ל-24. אני יודע שישנם חיילים שמסכנים את חייהם עבור ביטחונה של המדינה, ויש להם מן הסתם עמדה ברורה לגבי ההכרעות הנדרשות, אבל אני סבור שהכרעה דמוקרטית צריכה לשקף הבנה בוגרת של השאלות הקיומיות שעומדות בפנינו ובעיקר נכונות לנשיאה באחריות לתוצאותיה. לפיכך הייתי מבטיח לצעירים שתורם להכריע עוד יבוא, אבל עליהם להגיע תחילה לנשיאה אזרחית בנטל ההחלטה.
מאותו שיקול, הייתי מגביל את תקרת גיל ההשתתפות בהצבעות דמוקרטיות לגיל הפרישה מעבודה. אני יודע שישנם אזרחים מבוגרים שעדיין שייכים למעגל התעסוקה, וייתכן גם שרוב המבוגרים הם משכילים, מנוסים ובעלי דעה פוליטית מוצקה. ובכל זאת, השאלה איננה זכות היסטורית ולא מה עשית בשביל המדינה, אלא מי מחליט עבור מי. הייתי מבחין בין מבוגרים, שייתכן שמשמעות ההכרעות החשובות חורגת מתוחלת חייהם, לבין אלו שייצטרכו ללא ספק לשאת בתוצאותיה של הכרעה שתתברר בדיעבד כמוטעית.
וישנם עוד שני שינויים שהייתי מבקש לראות: האחד - שבמקרה של עולים חדשים, זכות ההשתתפות בבחירה הדמוקרטית תחול לגביהם רק חמש שנים לאחר עלייתם ארצה, כדי לבטא תקופת הבשלה והכשרה שדרושה להם לצורך קליטה בחברה הישראלית והיכרות טובה יותר עם הבעיות העומדות להכרעה, כמו גם המחוייבות לשאת בתוצאותיה של הכרעה שגויה. זה עקבי עם דחיית גיל המינימום ל-24 והגבלת הגיל המקסימלי להשתתפות. השנייה - שזכות ההשתתפות בבחירות דמוקרטיות תהיה מותנית בהשתתפותו של האזרח בכוח העבודה בשנה שקדמה לתאריך ההצבעה. השתתפות בכוח העבודה משמעותה נטילת אחריות: נכונות לנשיאה בנטל הכלכלי. מי שאיננו שייך לכוח העבודה (גם אם הוא נכה, אסיר, חי מקיצבאות, אינו מתגורר בישראל או כל סיבה אחרת) ואינו משלם מיסים בישראל - אינו אמור לדעתי להיות בעל זכות להשתתף בהכרעות דמוקרטיות.
3. הפרדת רשויות: כנסת מול ממשלה
היכן מסתיימת הממשלה ומתחילה הכנסת? בשיטה הפוליטית הנוכחית, חברי הממשלה הם לרוב גם חברי כנסת. זה אומר שמבחינה מסויימת הכנסת היא רק פורום מורחב של הממשלה, ולא רשות נפרדת (למעט אולי השתתפות האופוזיציה). זה אומר שכשלושים שרים וסגני שרים אינם יכולים למעשה לכהן בוועדות הכנסת, ולכן יש בכנסת יותר תפקידים מחברי כנסת פנויים. זה אומר שחלק גדול מהיוזמות הננקטות בכנסת נובטות בעצם בממשלה. זה אומר שאין למעשה הפרדת רשויות, כזו שלפיה הרשות המחוקקת מקדישה עיתותיה לחקיקה, לפיקוח על הרשות המבצעת ולדיון ביוזמותיה, ואילו הרשות המבצעת עוסקת בביצוע: הגדרת עבודת הכנסת מיטשטשת.
4. בחירה בין סיפוח מלא של השטחים לבין היפרדות מרצון
אחרי סכסוך דמים ארוך-שנים בין התושבים היהודים לערביי ארץ ישראל, מתקיימת בארץ ישראל המערבית מזה 70 שנה רק מדינה אחת - מדינת ישראל. השטח שמחוץ לגבולות הפסקת האש של 1949 ("הקו הירוק"), היה 19 שנה תחת כיבוש ירדני ומצרי, ומזה 51 שנה בשליטה (לא כ"כ מוגדרת) של ישראל. הוויכוח על השלמת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים על הקמת מדינה משלהם תקוע בין שתי דעות ישראליות: שאין על מה לדבר (הימין) או שאין עם מי לדבר (רוב השמאל). מה שהייתי מבקש מהשד זה שיעזור לנו להתקדם מהלך אחד נוסף: לקבל הכרעה דמוקרטית לגבי השאלה אם אמנם אין על מה לדבר (ואז יש להכריז על סיפוח שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לישראל ולהעניק לתושבים אלו זכויות אזרחיות מלאות במדינה המורחבת), או שפנינו לפשרה טריטוריאלית (ואז יש להכריז חד-צדדית על היפרדות: הפסקת ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והכנות להסגת חלק מהישוב היהודי אל תוך גבולות המדינה שייקבעו במשא ומתן בין הצדדים ובלוח זמנים שיוגבל בזמן). בלי המהלך הזה אנחנו מחכים שמישהו ימות קודם. יש כמה אפשרויות מי זה יהיה.
5. הפרדת דת ממדינה
יש להפריד את הדת מהמדינה. לפי החזון הציוני המקורי, זוהי מדינת היהודים - לא מדינה יהודית. כפי שישראל התחייבה במגילת העצמאות שלה, המדינה תפעל ברוח נביאי ישראל (זו הכרזה ערכית - לא דתית!), אבל היא תאפשר שיוויון לבני כל הדתות והזרמים. המדינה חייבת לבטל את ההעדפה הקיימת של הזרם האורתודוקסי על פני הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי: זה לא עניינה להגדיר מיהו יהודי, מהי ההלכה הדתית הקובעת, מהו בית כנסת אמיתי, דיני גיור ודיני כשרות. על המדינה לבטל את מוסד הרבנות הראשית, הרבנות הצבאית, ואת החוקים והתקנות (לרבות אלו המקומיים) שמגבילים פעילות כלכלית בימי מנוחה דתיים. על המדינה להכיר בנישואין אזרחיים ולקבוע הליכים חוקיים לאישור נישואין כאלו, לבטל את ההגדרה של לאום יהודי ולהמיר אותו בישראלי, ולבטל את זכות ההגדרה הרבנית האורתודוקסית בנוגע לתחולת חוק השבות.
6. חינוך שיוויוני מקיף
במהותה, מערכת החינוך של מדינה איננה שירות פרטי (למרות שבהחלט קיימת פונקציה כזו) אלא כלי רב-עוצמה לעיצוב פני החברה. ככזו, יש בכוחה לקבוע את עוצמתה הכלכלית של ישראל העתידית, את אופיה וערכיה כחברה, ואת לכידותה. יש להתייחס למערכת החינוך ככלי העיקרי להבטחת שיוויון הזדמנויות חברתי וכלכלי לבני הדור הצעיר, ובכך להבטיח חברה יותר צודקת ויותר סולידרית. חינוך אינו מוצר של צריכה פרטית אלא צריכה קולקטיבית (יותר מכך: השקעה קולקטיבית), ולכן יש להבטיח בחוק חינוך חינם (כלומר: ע"ח המדינה) לכל ילד וצעיר בישראל, מלידה ועד (כולל) חינוך על-תיכוני מקצועי ואקדמי. אנחנו נקבל, כחברה, את פירות ההשקעה הזו, ולמי שמוטרד מסיבסוד בריחת-מוחות - יש דרכים לפתור זאת.
7. תשלום שכר כלכלי למשרתי שירות חובה
במדינת ישראל נהוג חוק גיוס חובה, שבעטיו צעירים נדרשים לשרת בצה"ל 24-36 חודשים. צה"ל משלם לחיילי החובה שכר חלקי, שאמור לספק להם מימון להוצאות שוטפות, אבל אינו משלם להם שכר אמיתי (בהשוואה, למשל, לשכר המינימום הנהוג במשק). גם אם נבחר להמשיך לקיים את חוק גיוס החובה - אין סיבה מדוע המדינה לא תשלם לחייליה שכר מלא בגין השירות. בהעדר תשלום נוצר מצב שחיילי צה"ל חיים חיי-שיוויון בעת שהייתם במתקני הצבא אבל חיים שונים לגמרי בעת חופשותיהם ובתום שירותם הצבאי. יש להחליף נוהג זה בשיטה לפיה חיילים המשרתים שירות חובה יקבלו תמורה כלכלית סבירה, אם בצורת תשלום שוטף ואם בחלוקה כלשהי בין תשלומים שוטפים לבין כאלו המצטברים לזכות החייל לקראת מועד שחרורו משירות החובה. גובה השכר הצבאי בתקופת שירות החובה אינו אמור לשקף את תרומת החייל לצה"ל (לוחם, תומך לחימה, איש תחזוקה, פקיד) אלא את הוויתור (על הכנסה, על חופש לחיות כרצונו) שהחייל נאלץ לעשות כדי לשרת בצה"ל. לכן הוא צריך להיות שיוויוני.
8. פנסיה ממלכתית
הסדרי הפנסיה בישראל הם תוצאה של אבולוציה, והם דיפרנציאליים. חלק מהעובדים קשורים בהסכמי פנסיה הסתדרותיים (לסוגיהם), חלקם (עובדי הסקטור הציבורי) בהסדרי פנסיה תקציבית (גם הם מסוגים שונים), וחלקם - בהסדרי פנסיה פרטיים. וישנם גם אלו שאינם כלולים בהסדרי פנסיה כלשהם.
קיימת אשלייה כאילו שאלת הפנסיה הדיפרנציאלית היא דוגמא חיובית לשאלת שכר ועונש: חסכת לפנסיה? - תוכל לפרוש מהעבודה ולחיות בכבוד, בבחינת: "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת". וישנו כמובן גם משל הצרצר והנמלה של קרילוב, ללמדכם שמדובר (לכאורה) במודל "חינוכי". המציאות רחוקה מכך: מאות אלפי הגימלאים הנהנים מפנסיה תקציבית לא חסכו מעולם פרוטה לטובת הפנסיה. מאות אלפי הנהנים מפנסיה של קרנות הפנסיה ההסתדרותיות אפילו לא ידעו מה תהיה קיצבת הפנסיה שלהם ולא הקדישו מחשבה לשאלה כמה עליהם לחסוך. שתי קבוצות אלו גם לא חיות מחיסכון נצבר שלהם או של מעסיקיהם: מקבלי הפנסיה התקציבית חיים אך ורק מכספי משלם המיסים (המדינה לא צברה עתודות פנסיוניות עבורם) ומקבלי הפנסיה ההסתדרותית חיים גם הם (חלקית) על חשבון משלם המיסים בגלל גירעונות אקטואריים של הקופות הוותיקות שמשולמים ע"י משלם המיסים. ולמרות זאת, רווחת התופעה של קיצבאות ענק המשולמות לחלק מהפנסיונרים ומקרים מנקרי-עיניים של פנסיות גישור - תוצאה של "הסכמים קבוצתיים" שמשולמים ע"י משלמי המיסים. לעומת זאת, גימלאים שאינם כלולים באחד מההסדרים הללו עלולים למצוא עצמם מנסים להתקיים מקיצבאות זיקנה של הביטוח הלאומי, ועולים שעלו לישראל בגיל מבוגר-יחסית לא הספיקו לצבור זכויות פנסיוניות המאפשרות להם קיום ונאלצים לחפש תעסוקה גם בשנות הפרישה לצורך השלמת הכנסה. אפשר לכן להקיץ מהאשלייה החינוכית: מה שקובע אם אתם נהנים מתנאים פנסיוניים מופלגים או נאלצים לחיות בעוני אינו תכנון פנסיוני נבון או התנהגות פיננסית אחראית שלכם, ובטח לא חיסכון שחסכתם בשנות עבודתכם, אלא בעיקר מזל. ואם יש לכם ספק - חישבו על כך שהסדרי הפנסיה הנדיבים שהדור הבוגר זוכה להם לא יחולו על הדור הבא, זה שכיום נושא בעול החסכון הפנסיוני שלו-עצמו וגם במימון הסדרי הפנסיה הנדיבים של קודמיו; אין מספיק כסף בעולם לחזור על החגיגה הזו.
בעולם טוב יותר, הייתי מבקש (מהשד) לראות הסדר פנסיה חובה ממלכתי, כך שכל אדם בישראל יהיה בעל הסדר פנסיוני שיכסה אותו בעתיד. התשלום החודשי הפנסיוני צריך להיות אחוז קבוע מההכנסה (כל ההכנסה, לא להתחיל עם ההתחכמות של סעיפי שכר שאינם כלולים בבסיס לצורך הטבות סוציאליות). תשלומי הפנסיה צריכים להיות שווים לכולם, ומספיקים לקיום מינימלי. אתה שופט מחוזי או תת-אלוף או סמנכ"ל או בעל עסק עצמאי ורוצה להבטיח לעצמך רמת חיים חומרית גבוהה יותר לעת פרישה? אדרבא: דאג לעצמך לחיסכון פרטי מתאים, מעבר לפנסיה, שיאפשר זאת. אל תדרוש מהדור הצעיר שיממן זאת.
9. חלוקה מחדש של העושר
הרעיון הקפיטליסטי של מתן חופש לכוחות השוק לפעול כרצונם מתבסס על עיקרון "היד הנעלמה" של הכלכלן אדם סמית. עיקרו: אם כל פרט בחברה יפעל כמיטב יכולתו לתועלתו האישית - לא רק הוא אלא כולנו נהנה מכך. זהו הבסיס לאמונה ביתרונותיה של התחרות החופשית: כל פרט ישתדל לייצר ביעילות כדי להגדיל את רווחיו, וכתוצאה מכך המערכת כולה תהיה יעילה, דינמית ומתחדשת. על הממשלה לדאוג "רק" שכללי התחרות אמנם יישמרו: שהיצרנים לא יתאגדו כדי להגדיל את רווחיהם על חשבון הצרכנים (אגב: זה היה צריך להיות נכון גם לגבי עובדי חברת החשמל, רשות הנמלים, הרכבת, רשות שדות התעופה ועובדי הבנקים).
הבעיה עם שיטת התחרות החופשית היא שהיא עלולה לאבד כעבור מספר "סיבובים" את אלמנט הצדק שגלום בה. זה קורה בגלל צבירת הון והעברתו מדור לדור: כל זמן שכל השחקנים (באותו דור) יוצאים לדרך בתנאים שווים - יש לכולם סיכוי שווה להצליח, ומידת ההצלחה שלהם תלויה רק בחריצותם, בכשרונם ובמזלם הטוב. זוהי שיטה שמעודדת מצויינות בכך שהיא מתגמלת מנצחים, אבל אינה יוצרת תחושה של קיפוח ואי-צדק: לכולם הרי היה מראש אותו סיכוי להצליח. המצב אינו כזה כשמתאפשרת העברת הון מדור לדור: בני הדור הבא אינם יוצאים לדרך בתנאים שווים, אלא תלויים כ"א בהצלחת הוריו. כך, מי שנולד למשפחה עשירה יוצא לחיים עם רכוש התחלתי, מי שנולד למשפחה משכילה יוצא לחיים עם עדיפות בתחום ההון האנושי, מי שנולד למשפחה מיוחסת יוצא לחיים עם יתרון של קשרים חברתיים, וכו'. הצלחתו של כל אחד תלויה כעת לא רק במאמציו-הוא אלא במידה רבה בנכסים שהועברו אליו מהוריו. אין יותר הזדמנות שווה לכולם: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, או במילים אחרות: זכות הקניין ("עשיתי את הוני ביושר") עשויה לפגוע ביכולתו של משטר קפיטליסטי לספק צדק חברתי. הדבר חמור עוד יותר אם נזכור שהצלחה כלכלית היא במידה רבה תוצאה מקרית ("מזל") ולא דווקא תשואה לחריצות ולכישרון.
איך מיישבים סתירה בין סוג אחד של חופש ("זכות הקניין") עם סוג אחר של חופש ("שוויון הזדמנויות")? מן-הסתם יש צורך להתפשר: לקבוע סייג לחופש ההעברה של נכסים מדור לדור. המסורת היהודית קבעה לכך כלים - שנת שמיטה ושנת יובל - אבל אנחנו יכולים לאמץ שיטה פשוטה יותר, פשרנית יותר, מודרנית יותר של הנהגת מס על ירושות. מבלי להיכנס כאן לפירוט, מס בשיעור שמקובל במשקים אחרים - 20 או 30 אחוז - היה משיג מטרה זו ונותן תחושה שכל פרט יכול אמנם להוריש את רוב הרכוש שצבר בחייו לצאצאיו, אבל הוא גם יוריש חלק מרכושו לבניהם של אלו שלא הצליחו בחייהם לצבור רכוש.
10. תחבורה ציבורית
בפרוס יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל אנו יכולים להצביע על הישגים עצומים, אבל גם על כמה כישלונות. ואין בעיני כישלון בולט יותר למדינה כ"כ צעירה, מתוחכמת וטכנולוגית מהבור שכרינו לעצמנו בתחום התחבורה. לא קיים בישראל שום מכשול קרקעי אוביקטיבי - איים, נהרות חוצים או שרשראות הרים - שיפריע למדינה צעירה ומהירת-צמיחה לתכנן ולפתח מערכות תחבורה יעילות שתתמוכנה בקצב ההתפתחות הדמוגרפי והכלכלי. אין לכך הצדקה - זה הכל מחדל מנהיגותי. מבלי להיכנס לטיעון על סיבות והתפתחויות, נסתכל רק על התוצאה: צפיפות מוגזמת על התשתיות התחבורתיות שגורמת לאבדן תוצר ולפגיעה משמעותית ברווחת התושבים. במקום לתכנן צרכים עתידיים ולהשקיע בפיתוח תשתיות תחבורתיות מתאימות המתבססות על מערכות הסעת-המונים - אנחנו לכודים במרדף חסר-סיכוי של הרחבת כבישים ומחלפים עבור הרכב הפרטי. אין שום סיכוי שהרכב הפרטי יהווה פתרון תחבורתי למשק הישראלי, כי הרכב הפרטי אינו פתרון בשום מקום בעולם. אין שום סיכוי שהוספת צמתים וכבישים ומסילות תשיג את הקצב המבהיל של תוספת רכב פרטי למלאי, ולמרות זאת כולנו ממתינים בהכנעה לפתרונות כאלו שמבטיחים לנו ראשי המשק. ובינתיים נמשכת בנייה פזרנית של דירות (מבחינת שימושי קרקע) שמחמירה את העומס התחבורתי, ונוצרה תלות פיסקלית מסוכנת של הממשלה ביבוא רכב פרטי (שהוא עתיר-מיסוי).
מה שדרוש לנו הוא שינוי בחשיבה: המאבק התחבורתי בין הביקוש (הגדלת השימוש ברכב פרטי) לבין ההיצע (הרחבת והוספת כבישים, מחלפים) - נידון מראש לכישלון. צריך להגדיר כיוון שונה לגמרי, המתבסס בעיקר על שימוש בתחבורה ציבורית ואולי על פתרונות תומכים כמו תחבורה שיתופית. ייתכן שחלק משינוי הכיוון ידרוש השקעות גדולות (מסילות ברזל, הקצאת נתיבים ציבוריים, מנהרות לרכבות תת-קרקעיות, גשרים), אבל אפשר להגיע להישגים גם בטווח הקצר ע"י יצירת העדפה אפקטיבית לתחבורה הציבורית בתשתיות הקיימות: עצם הפחתת השימוש ברכב הפרטי - וזאת ניתן להשיג דרך שילוב של הגבלות מינהליות והיטלי-עומס - יכולה להקל על מכאובי המצב הנוכחי ולשפר משמעותית את טיב השירות שמציעה התחבורה הציבורית.
הערה לסיכום: ומה אם אין בכלל שדים בבקבוקים?
ילדות קטנות חולמות על נסיכים. מבוגרים - משתעשעים במחשבה על שדים בבקבוקים (או: אולי גם אתם שאלתם את עצמכם מה הייתם עושים לו זכיתם בפייס. זה אותו דבר). אנשים מאמינים - תוחבים פתקים לסדקי הכותל או משתטחים על קברי צדיקים או סתם מתפללים. אבל יש גם אלטרנטיבה אחרת למי להפנות בקשה: בואו נבקש הכל מעצמנו. אז זוהי רשימת הבקשות שלי - לכם אולי יש רשימה שונה. הצעתי היא שבמקום לחלום או להתפלל - נכין את הרשימה שלנו ונדרוש זאת מהדרג הפוליטי. נדרוש מהם שבמקום להצטלם טוב, להשמיע נאומים משכנעים, להופיע בחוגי בית ולנסות בכל צורה לשכנע אותנו שהם אוביקט לבחירה ושכדאי לנו להעדיף אותם על פני מתחריהם - שהם יאמצו תוכן. לא רק כותרות כמו שמאל-ימין, ותק מול גיל צעיר, מוצא עדתי: ממש תוכן. מה שהיה קרוי פעם 'פרוגרמה'. ואז כשהם ירצו להיבחר הם יספרו לנו מהי הפרוגרמה שלהם, ועל כך נצביע בהכרעה דמוקרטית. אז עכשיו אני מחכה שלפחות חלק ממישאלותי אלה יופיעו במצע מפלגתי של מישהו.
